מסכת מנחות דף נ״ב ע״א

למכתן – אפר מרפא מכה:

ואין מועלין באפרה. תימה תיפוק ליה דאפר הקדש מותר כדאי' בסוף תמורה (דף לד.) ולמאן דמוקי הא דתניא אסור בנפלה דליקה מאיליה דלא הוי איניש דלמעול ניחא אלא למאן דמוקי לה בתרומת הדשן [התם] ובפ' כל שעה (פסחים דף כו:) קשיא וי"ל דשאני הכא דכל מצוותה לשריפה עומד ועוד נראה דטעם דהתם משום דאין לך דבר שנעשית מצוותו ומועלין בו אבל הכא אכתי לא איתעביד:

דקא עבדי למכתן. רב אשי לטעמיה דאמר במסכת מכות (דף כא.) דאפר מקלה מותר להניח על מכתו משום דמכתו מוכחת עליו:

גזרו ביה מעילה. משמע הכא דאיכא מעילה מדרבנן וה"נ אמרינן פרק הוציאו לו (יומא דף נט. ושם:) ובפרק ולד חטאת (תמורה ד' יא:) מועלין בדמים דברי ר"מ ור"ש וחכ"א אין מועלין ועד כאן לא פליגי אלא דרבנן אבל דאורייתא אין מועלין ואית דגרסי פרק ולד חטאת מ"ט דמ"ד אין מועלין ושיבוש הוא אלא ה"ג מ"ט דלכולהו אין מועלין מדאורייתא והתם נמי תנן ר"ש אומר הדם קל בתחילתו וחמור בסופו כו' אלמא דמדרבנן הוא ותימה דבסוף פרק בתרא דתמורה (דף לב:) בעי גבי מקדיש עולה לבדק הבית אסור לשוחטה עד שתיפדה ומועלין בה שתי מעילות ופריך ואי דרבנן מי איכא מעילה דרבנן וי"ל דכיון דאיכא מעילה דאורייתא לא שייך לתקן מעילה אחר דרבנן ומיהו תימה דריש מעילה (דף ב.) תנן קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהן דרבנן ומאי איכא בין מעילה דאורייתא ומעילה דרבנן דאורייתא משלם חומש דרבנן לא משלם חומש וכ"ש קרבן ופריך מי איכא מעילה דרבנן אין דאמר עולא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה הא דרבנן איכא מעילה ואמאי לא מייתי מתני' דאיכא מעילה בדמים וי"ל משום דדמיא טפי לקדשי קדשים ששחטן בדרום וכמאן דחנקינהו דמי (והרב ר' חיים וכן פי' בקונטרס כאן) דדם אקדשוה רבנן והשתא איכא שפיר מעילה דאורייתא אבל קדשים שמתו לא נחתא להו קדושת דמים הילכך מייתי טפי שפיר ואפר פרה נמי איכא קדושה מדרבנן וקשה לפירושו דבפרק ולד חטאת (תמורה דף יב.) גבי קדשים שמתו דפריך מי איכא מידי דמעיקרא לית ביה מעילה דפסקת ואמרת אפי' בקדשים קלים ולבסוף אית ביה מעילה ולא והרי דם ומאי פריך לפירושו טובא איכא לפלוגי לכך נראה כמו שפירשתי ומיהו תימה קצת אמאי לא מייתי מתני' דמייתי מינה סייעתא לעולא הנהנה מן החטאת כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום כשהיא מתה כיון שנהנה כל שהוא מעל ושמא להכי לא מייתי לה דדילמא היינו דוקא חטאת הואיל ולכפרה אתיא לא בדילי מינה ותקנו רבנן מעילה טפי כדקאמר בתר הכי דמחטאת לא שמעינן העולה ואית ספרים דגרסי הואיל ולכפרה אתיא בדילי מינה ואין הסוגיא מוכחת כן ושמא ה"ק מתני' אשמעינן דאפילו חטאת דבדילי איכא מעילה ועולא אשמעינן אילו היכא דלא בדילי איכא מעילה:

פרשי מספק הזאות – משום מעילה בשמעתא קמייתא דמעילה (דף ב:) מפרש מאי איכא בין מעילה דרבנן למעילה דאורייתא:

ספק הזאות – כגון שנטמא בספק טמא מת כגון סככות ופרעות:

בתחילה מגבין להן – כלומר עכשיו כשמביאין אותן גובין את המעות מכל אחד ואחד ואין באין מתרומת הלשכה כשאר קרבנות צבור:

פר העלם דבר ושעירי עבודת כוכבים. יש לדקדק אמאי נקט גבי פר לשון יחיד וגבי שעירי לשון רבים והוי מצי למינקט פרי עבודת כוכבים:

הי מינייהו אחריתי – איזו נאמר באחרונה שנסמוך עליה דשמא הדר ביה מאידך משום דקי"ל (עירובין דף מו:) ר' יהודה ור' שמעון הלכה כרבי יהודה:

קמייתא – דקתני לר"ש שבאין מן הלשכה:

דשמעינן ליה לר"ש דחייש לפשיעה. קצת קשיא דרבי יהודה נמי חייש לפשיעה דלא אשכחן דניפלוג אתקנות ולעיל ס"ל משל יורשים:

דלית בהו כפרה – מנחת כהן ליתא ליורשים כפרה בגוה אבל פר העלם דבר כפרה לציבור היא:

קרבני לחמי לאשי – ריבה הכתוב קרבנות הרבה דכל הני לשון קרבן נינהו:

לרבות פר העלם – דבאין מתרומת הלשכה כתמיד דבתמיד משתעי ואע"ג דלאו אדעתא דהכי הביאו שקליהם שהרי לא היו יודעים שיחטא אפ"ה מרבה להו קרא:

דברי ר"ש – וכיון דמקרא יליף עיקר הוא הך היא דאחריתא:

שמיני בחביתין – במסכת תמיד (דף לא:) מני לכהנים י"ג העסוקים בתמיד בין בבקר בין בערב זה בכך וזה בכך:

באתרא דחשוכא – דבבל עמוקה היא דכתיב האומר לצולה חרבי (ישעיהו מ״ד:כ״ז):

שביעי – מקריב הסלת דמנחת נסכי תמיד:

תשיעי ביין ה"נ דלא בטלי – לעולם והא קיימא לן מנחתם ונסכיהם בלילה כו' דאם לא הקריבו היום נסכים יקריבום למחר וכגון שלא קדשו בכלי דלא נפסלו בלינה אלמא זימנין דקרב תמיד בלא נסכים:

אלא דאי – לא הוו נסכים לא קתני ה"נ גבי חביתין דאי מת כ"ג לא קתני ולעולם אם מת בטילה כל בין הערבים עד שיעמוד כהן אחר:

דאי לא קתני. כלומר דבר שאינו רגיל אלא באקראי בעלמא:

אהדרוה לקמיה דרבא – הא דקאמר רבי ירמיה בבלאי טפשאי:

מבישותין אמרי קמייהו – כשאנו אומרים שום טעם שאינו יפה אומרים אותו השומעין לפני בני ארץ ישראל:

מטיבותין – כי אמרי' מילי מעלייתא לא אמרי להו קמייהו:

הא נמי – דאמרן דאינה בטילה מטיבותין היא דיפה אמרתי (דאי לא) דנפקא לי מקרא דכתיב בחביתין (ויקרא ו׳:י״ג) סלת מנחה תמיד מה תמיד אינו בטל אף היא אינה בטלה:

מאי הוי עלה – כרבא או כרבי ירמיה:

פליגי בה – בחביתי כ"ג שלא מת:

מפריש לה שני קמצין של לבונה – כשהיה מביא עשרון שלם מביתו מביא עמו שני קמצים לבונה ומקריב האחד לחצי עשרון של שחרית והאחד לחצי של בין הערבים:

ולא מינו אחר – דקריבה שלימה: