מסכת מנחות דף מ״ה ע״ב

(אילים מרובין. בלא מנחתם):

מתני' הפר האילי' והכבשי' – דכתיבי בהאי קרא והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר וגו' (ויקרא כ״ג:י״ח):

את הלחם – שתי הלחם דעצרת:

הלחם מעכב את הכבשים – הנך שני כבשים דשלמים:

במדבר קרבו כבשים בלא לחם – כלומר בלא שתי הלחם הבאים עם שני כבשים שהרי עומר ושתי הלחם אינן באין אלא מן הארץ (לקמן מנחות דף פג:):

קרבו כבשים בלא לחם. פי' בקונטרס שלא היה להם אלא מן וקשה דבפ"ב דיומא (עה:) מוכח דאומות העולם היו מביאין להם מיני מאכל ובפ' שתי הלחם (לקמן מנחות צה.) נמי מוכח שהיה עמהם לחם הפנים במדבר והיו מקריבין מנחת העומר ואומר ר"ת דהיינו טעמא דכתיב כי תבואו אל הארץ ור"ע לטעמיה דכי תבואו לאו דווקא אבל ר"ש כרבי ישמעאל ספ"ק דקדושין (ד' לז:) דביאה לאחר ישיבה מיהו קשה דאם כן אף קרבניהם לא יקריבו ויש לחלק (ונראה לפרש) משום דשתי הלחם איקרו ביכורים כדלקמן (מנחות ד' מו:) ומה בכורים בארץ אף שתי הלחם כן ועוד דרשינן בהדיא פרק רבי ישמעאל (לקמן מנחות סט:) ממושבותיכם למעוטי ח"ל:

הלכה כדברי בן ננס – דכבשים מעכבי לחם:

אין הטעם כדבריו – דהוא אומר במדבר קרבו נסכים ושלמים ולא היא:

הלכה כרבי שמעון בן ננס. תימה הילכתא למשיחא כדפריך פ' בית שמאי (זבחים מה.) ובפ' ד' מיתות (סנהדרין נא:) ובפרק עשרה יוחסין (קדושין עב.) גבי ממזרים פירשתי:

שכל האמור בפרשת פנחס – כגון הנך דמוסף קרבו במדבר:

והאמור בת"כ – כגון הנך ז' כבשים ופר ואילים לעולה דעל הלחם ושני כבשים דשלמים לא קרבו במדבר כדאמר בגמ':

גמ' חובה על הלחם – דמשמע דאינן קריבין בלא לחם ולא לחם קרב בלא כבשים והדר כתיב שבעת כבשים דמשמע אע"פ שאין לחם:

שבעת כבשים אע"פ שאין לחם. מדלא כתיב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים:

א"כ מה ת"ל על הלחם כו' קודם שנתחייבו בלחם – כל זמן שהיו במדבר:

כשאתה מגיע כו' – דבת"כ (ויקרא כג) כתיב פר ושני אילים ובחומש הפקודים (במדבר כ״ח:י״א) כתיב פרים בני בקר שנים ואיל אחד אלא אלו דחומש הפקודים באין בגלל עצמן דמוספין הן ואינן טעונין לחם:

והאמור בתורת כהנים לא קרב במדבר – כדאמרן שלא נתחייבו בכבשים קודם שנתחייבו בלחם:

מדהני אישתנו – פר ואילים:

דאחריני – ואע"ג דשוין:

מדאשתני סדרן – דבת"כ כבשים ופר ואילים ובפנחס והקרבתם פרים ואילי' כבשים וגו':

מדאשתני סידרן. משמע אי לא אשתנו ה"א דחד נינהו וקשה דפרק בא לו (יומא ע:) מצריך (איל אחד) לאשמועינן איל האמור בת"כ זהו האמור בחומש הפקודים ואיכא דדריש התם מאחד מיוחד וי"ל דמדהכא כתיב פרים ושני אילים והכא כתיב איל ושני פרים ש"מ אי בעי קאמר מדלא כתיב ג' פרים וג' אילים והיינו כדרשא דהתם א' ולא שנים:

גמר יהיו מתהיינה – דכתיב בלחם (ויקרא כ״ג:כ׳) ושני כבשים והניף הכהן אותם על לחם הבכורים תנופה וגו' יהיו לה' לכהן יהיו הוייה ולא ידעינן אהייא קיימא הוייה או אלחם או אכבשים הלכך גמר יהיו מסלת תהיינה (שם) מה ההיא הוייה אלחם אף היא הוייה אלחם:

גמר יהיו מתהיינה. ואף על גב דקאי אלחם לבד ואכבשים לבד כדאי' בהקומץ [רבה] (לעיל מנחות כז.) מיהו מסתבר ליה דלא ניקום אעיכוב כבשים בלחם ותימה הוא:

גמר יהיו מיהיו – דכתיב גבי ז' כבשים (שם) (עולה) יהיו עולה לה':

ובן ננס לילף יהיו מתהיינה. דהא דמו אהדדי טפי דתרוייהו מיירו בענין לחם ואף על גב דאמר טעמא במתניתין [שכן מצינו במדבר מ' שנה כו'] דיהיו מיהיו לא דמו להדדי דחדא ז' כבשים וחדא שני כבשים ובתר דאסיק דיהיו מיהיו עדיף ליה פריך לר"ע כיון דעדיף אע"ג דלא דמו ובתוספתא [פ"ו] ובת"כ משמע דאמר ר"ע דבר שקול מי מכריע ואמר בן ננס אני אכריע:

זו היא שיבה זו היא ביאה. צ"ע אי מצינן למילף מתרוייהו אמאי לא ילפינן:

דנין דבר שמתנה לכהן. תימה אדרבה דנין דבר שממנו קרב למזבח מדבר שממנו קרב למזבח ויש לומר דהאי צד מסתבר ליה טפי כיון דאידי ואידי אלחם קיימי:

לחם וכבשים דשלמים – מתנה לכהן:

שכולו לכהן – לאפוקי כבשים אימוריהן למזבח:

הוי אומר אלו כבשים – אלמא יהיו אכבשי' כתיב:

קנאו השם ונתנו לכהן – דמשולחן גבוה קזכו ועיקר מילתיה דרב הונא אגזל הגר איתמר בפ' הגוזל עצים בב"ק (ד' קט:) האשם לה' לכהן:

דאמר רב הונא קנאו השם ונתנו לכהן. פירש בקונטרס סוף הגוזל קמא (ב"ק דף קט:) קאמר הכי וליתא דהתם קאמר בברייתא קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר והכא לא מצית אמרת הכי דקרבנות הרגל שוין לכל כדדרשינן פרק בתרא דסוכה (דף נה:) ותו דנתינה דהתם הוי לקדש בו את האשה ולכל צרכיו והכא לא הוי הכי כדאיתא בקדושין (דף נב:) המקדש בחלקו לא קידש אלא נראה לי דמילתא דרב הונא אהא איתמר: