מסכת מנחות דף מ״ב ע״א

אין לה שיעור למעלה – דכמה דבעי ליהוי ארוך:

ויש לה שיעור למטה – דמשולשת ד' בעינן אבל בציר מהכי לא והדקתני משהו דבמשהו נמי מתכשרי גרדומי:

וצריך לפרודה כי צוציתא דארמאי – כבלורית של עובדי כוכבים דבוקות מלמטה ופרודות מלמעלה:

על הקרן – על שפת חודה של קרן:

גדיל – חוט עבה וחזק בבגד תחילה כדי שלא יהא נוח ליקרע. ל"א גדיל אלו הן חוטין שבשפתי שני הצדדים וקורין אוריל"ש:

שתהא נוטפת על הקרן – שתהא תולה ומכה על הקרן כלומר כשיגביהנה למעלה מן השפה כדי שתהא תולה ונוגעת התלויה בקרן:

שירחיק מלא קשר גודל – צריך שיגביהנה מן השפה מלא קשר גודל שיעור הציפורן עם בשר עד פרק ראשון:

ואיצטריך דרב פפא – דאמר לעיל ארבעה בתוך שלשה דמשמע שלא יגביהנה יותר מג' אצבעות:

וכמה דקריב לשפה טפי מעלי – ואפילו בחודה של שפה ליתכשר:

דסתר ובצר ממלא קשר גודל – דנסתר ונרחב [הנקב] וירד [הגדיל] למטה עד שעמד בציר ממלא קשר: אי נמי נסתר הבגד מלמטה שקורין אנפיליי"ר עד שנפחת מן השפה עד הנקב ממלא קשר גודל:

בשעת עשייה [איתמר] – דרבי יעקב ואנא נמי בשעת עשייה [הוה] מלא קשר גודל:

איכסף – רב סמא:

א"ל – לרב סמא:

חד מינייהו – מבני ארץ ישראל ורבינא מא"י הוה:

ועייף להו – כופל לה קודם שיתלם בציצית:

ומעייל להו בגלימא – מכניס הכפל בנקב הטלית:

ואביק להו מיבק – עונבן שחוזר ומכניס שתים הראשים בתוך הכפל ותלויין בעניבה בטלית דהכי דריש גדיל שנים גדילים תרתי משמע שהן ד' חוטין ואחר כך כופלן לשמנה:

ואביק להו מיבק. נ"ל שלא היה מעביר דרך נקב האבק אלא שבעה חוטין לכל היותר והשמיני מניח וקושר בו דאל"כ היה יכול להעביר הציצית מן הטלית דרך האבק אחר עשייתן ולא משכחת כלאים בציצית:

תמניא בגלימא. דריש גדילים ארבעה וכן מתכלת שבשעת נתינתן בטלית יהו שמונה ורבי ירמיה מדפתי סובר כן ואם כן הוו להו שיתסר דלית ליה אבק:

רמי ח' – חוטין דכתיב גדילים לרבות עוד שנים גדילים דהוו תמניא חוטין. כך קבלה מרבינו יעקב הזקן דמסכת יבמות:

דאינהו שיתסר – לאחר שהכניסן בטלית כופלן והן שיתסר:

כדידן – מכניס ד' חוטין ואחר כך כופלן לשמונה:

רמי חוטין – היה מטיל ציצית לטליתו:

ציצי – ליגלג:

אין צריכה ברכה – בשעת עשייה:

מנין לציצית בעובד כוכבים שהיא פסולה. משמע הא אשה כשירה ולא אמר כל שאינו בלבישה אינו בעשייה דהא לא כתיב בגופה לבישה אלא בכלאים ומילתא אחריתי היא וגבי תפילין דרשי כי האי גוונא:

מאי רומיא – מאי קושיא:

כל מצוה שכשירה בעובד כוכבים בישראל אינו צריך ברכה – דאין יכול לומר אשר קדשנו דהא עובד כוכבים נמי כשר בה. מפי המורה:

רופא – מוהל:

ואל ימול כותי – לפי שמל לשם הר גריזים כדמפרש התם במסכת ע"ז (דף כז.):

בישראל אינו צריך לברך. דמשמע צונו ולא לאחרים:

ואל ימול כותי. לאחר שהמיר דתו דסתמייהו לשם הר גריזים אע"ג דגירי אמת הן ועובד כוכבים אע"ג דבפ' המביא תניין (גיטין דף כג.) קא אמר גבי גט עובד כוכבים אדעתא דנפשיה עביד שאני התם דסתם אשה לאו לגירושין קיימא אבל סתם מילה לשמה קיימא והכי משני גבי זבחים (דף ב:) ומתוך כך ניחא בסמוך דמכשר ציצית בעובד כוכבים מדכתיב ועשו להם דמשמע אחרים יעשו להם ובתר הכי מכשר רב טוייה שלא לשמה ומייתי תנאי מתפילין משמע דבציצית נמי בעי לשמה אע"ג דעובד כוכבים כשר ותימה כיון דסתמא לשמו קאי אמאי איצטריך לרבות עובד כוכבים וי"ל כי היכי דלא נימעטי מבני ישראל ותימה וגבי ספרים ותפילין ומזוזות למה לי למעוטי עובד כוכבים מוקשרתם וכתבתם תיפוק לי דסתמא לאו לשמו קאי דבפרק הניזקין (גיטין דף נד:) פסל אזכרות שלא כתב לשמן דאמרינן התם ס"ת שכתבתי אזכרות שבה לא כתבתי לשמן משמע אלא סתמן כתבן דאיבעי למימר שכתבתי שלא לשמן וי"ל דאיצטריך משום עבד ואשה צדוקי ומסור ומומר אע"ג דתני עובד כוכבים הכי נמי תני כותי אע"ג דסתמיה לשם הר גריזים ולא איצטריך ליה קרא אי נמי לא דק ובעי למימר שלא לשמן דפ' כל הגט (גיטין דף כד.) תנן כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול ואע"ג דסתמא נמי פסול אלמא לא דייק אי נמי נראה דאזכרות לבד בעינן כולי האי ואיצטריך למעוטי אי כתב בלא אזכרה:

מידי הוא טעמא – דמקשי רב חסדא:

אלא לרב רב מיפסל פסיל – מילה בעובד כוכבים הלכך איכא למימר דרב חסדא לא קשיא אלא לרב:

ואתה את בריתי תשמור – לנימול כמותך אני מוסרו:

המול ימול – קרי ביה המל ימול:

סוכה מסייע ליה – לרב חסדא:

סוכה מכל מקום – מפרש בפ"ק דמסכת סוכה: