מסכת מנחות דף כ״ז ע״א

אליבא דמ"ד (על העצים) על בסמוך – בפ' שתי הלחם (לקמן מנחות דף צו.) במשנה פליגי ה"נ דכתיב על העצים על בסמוך:

מתני' מיעוטו מעכב את רובו – שאם חיסר כל שהוא פסול:

היין – שלישית ההין של איל ורביעית ההין לכבש וחצי ההין לפר וכן השמן בין דמנחת נסכים כשיעור ההין בין בלוג דמנחת נדבה:

גמ' מלא קומצו תרי זימני – בויקרא חד במנחת נדבה וקמץ משם מלא קומצו וחד במנחת חוטא וקמץ הכהן ממנה מלא קומצו חד למצוה וחד לעכב:

שאם חסר כל שהוא פסולה – דסלתה מריבויא דה"א [דריש]:

ככה – בנסכים ככה יעשה לשור האחד בפרשת שלח לך:

מסלתה ומשמנה – ומשמע שיהו שניהן והדר כתיב נמי מגרשה ומשמנה שיהו שניהן שנה הכתוב לעכב. גרש וסולת חד הוא אלא שגרש במנחת ביכורים וסלת בשאר מנחות:

מסלתה ומשמנה מגרשה ומשמנה. לגבי עיכובא דנפשיה דאם חסר לא בעי שנה הכתוב אבל למעכבין זה את זה בעי שנה הכתוב כדפרישית לעיל (מנחות דף יט.) מ"ר:

על כל לבונתה ואת כל הלבונה – שנה הכתוב לעכב:

מתני' שתי חלות – עצרת:

שני סדרים – דלחם הפנים:

שני מינין שבנזיר – חלות ורקיקין בפרשת נשא:

ג' שבפרה אדומה – עץ ארז ואזוב ושני תולעת וצפורין במצורע:

שבע הזאות שבפרה – והזה אל נכח פני אהל מועד וגו':

שעל בין הבדים – ביה"כ כדאמרינן במס' יומא (דף נג:):

שעל הפרכת ומזבח הזהב – בין דיה"כ בין דפר העלם דבר בין דפר כהן משיח בויקרא:

הוייה – סלת תהיינה:

בלחם הפנים כתיב מאשי ה' חק עולם ואכולהו קאי אסדרים ואבזיכין:

גמ' כן יעשה על תורת נזרו (במדבר ו׳:כ״א) עיכובא:

חוקה – זאת חוקת התורה:

שלמי נזיר – ליו"ד קבין ירושלמיות סלת ולרביעית שמן כתודה בפ' התודה (לקמן מנחות עח.):

ארבעה שבמצורע. עץ ארז ואזוב ושני תולעת [וצפורין] אבל מים חיים לא חשיב לפי שהיה מערב בהם הדם כדכתיב (ויקרא י״ד:ו׳) וטבל אותם בדם תימה דלא חשיב הזאות דמצורע דמעכבות זו את זו וי"ל דתנא ושייר דהא לא חשיב נמי דפרים ואילים דחג דכתיב בהו (במדבר כט) כמשפט לעכב ואיכא טובא. מ"ר:

תהיה – הויא עיכובא:

לקיחה תמה – ארבעתן כאחד:

ולקחתם לקיחה תמה. י"מ דביום ב' סגי בחד מד' מינים ומברך על נטילת לולב כמו אתרוג דשרי חסר ולא בעינן תמות אלא ביום ראשון ולדבריהם ביום שני תיסגי שיטול האחד בשביל כולם וליתא דבסוף לולב הגזול (סוכה מא:) ובריש לולב וערבה (סוכה מג.) דרשינן מולקחתם לקיחה לכל אחד ואחד מדכתיב ולקחתם לשון רבים ולא כתיב ולקחת אלא כי היכי דעיקר לקיחה קיימא אכולהו יומי הוא הדין לקיחה תמה דבעי לקיחת ד' מינים אכולהו יומי ולקיחת כל אחד ואחד אבל תמות של עצמן וכן לכם למעוטי שאול וגזול לא בעי אלא ביום ראשון. מ"ר:

שאין לו – ד' מינין דלולב מעכבין:

אבל יש לו אין מעכבין – אפילו לא אגדן כאחד:

לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין. פי' בהלכות גדולות בהלכות לולב יש לו אין מעכבין דלא תימא עד דמגבה להו בהדי הדדי לא נפיק אלא אי מגבה חד חד לחודיה שפיר דמי דקי"ל לולב אין צריך אגודה מ"ר. ור"ת הגיה בספרו ל"ש פירוש דמעכב' משום תמה אלא שאין לו אבל יש לו תמה הוא אף על פי שלא חיברו באגודה כדאמרי' לקמן דלא דרשי רבנן קיחה קיחה ולר' יהודה דדריש ליה קיחה קיחה דלא הויא תמה אלא א"כ אגדו וכולהו פי' דגמ' אפי' לפי' הלכות גדולות נראה דצריך לאוגדו כדמסיק עליה זה אלי ואנוהו. מ"ר:

שנים מהן עושין פירות – דאתרוג ותמרים:

יהו זקוקים – כלומר כולן יהו כאחד:

בהרצאה – כשהן מתענין אין נענין עד שיהו כולן באגודה אחת צדיקים ורשעים דומיא דעושין ואין עושים פירות:

על הארץ יסדה – בזמן שאגודתו ביחד אז יסדה:

לא גמרי קיחה קיחה. אע"ג דגמרי קיחה קיחה משדה עפרון בריש קידושין (דף ב.) שמא הך דהכא אינה מופנה א"נ קיחה קיחה גמרי לקיחה לקיחה לא גמרי. מ"ר:

במעשה יה"כ כתיב חוקה באחרי מות והיתה זאת לחוקת עולם וגו' וחוקה עיכובא:

ועשה לפר כאשר עשה לפר חטאת – בפר העלם דבר כתיב שיעשו לו כאשר עשה לפר כהן משיח שלמעלה הימנו:

מה ת"ל – והלא כל מה שפירש לפר כהן משיח פירש לפר העלם דבר:

לכפול בהזיות – לשנות באזהרת הזאת הדם עליו:

ועשה כאשר עשה כו'. ברייתא זו מיתנייא בפרק ב"ש (זבחים לט.) והתם מפרש לה שפיר. מ"ר: