מסכת קידושין דף כ״ה ע״א

יתרת – אצבע יתירה:

שנספרת על גב היד – שהיתה בשורת שאר אצבעות:

סבי דנזוניא – שם מקום:

זיל צנעינהו – אמור אליהם להסגר ולישב בבית וזה לשון נדוי לתלמיד חכם כדאמר במועד קטן (דף יז.) לאמר לו דרך כבוד הסגר ושב בביתך:

כמומין שבגלוי דמי – שהרי תלויין בכיס וניכרים מבחוץ או לא הואיל וטמונין בתוך הכיס:

קרנונא – יושב קרנות אתה ולא בעל תורה:

המנונא קרנונא – פי' בקונטרס יושב קרנות אתה ולא בעל תורה ור"ח פירש אתה אומר המנונא היינו חם נונא דג חם ואין כן אלא קר נונא דג שהוא קר:

מתניתא בעו מינך – גרסינן דמברייתא דתני עלה דמתניתין רבי אומר אף הסירוס יליף לה:

אין מטמאין משום מחיה – שם אחד מן הנגעים כדכתיב (ויקרא י״ג:י׳) ומחית בשר חי בשאת וכתיב בה (שם) לכל מראה עיני הכהן שתהא כולה נראית כאחת פרט למחיה שהיא במקום המשופע ויורד לכל צד שאין יכול לראות ראש הנגע ורגליו כאחת:

וראשי אזנים – שפת האוזן:

ראש גוייה – גיד:

וראשי דדים שבאשה – אבל שבאיש אינן בולטין כל כך ואין זה שיפוע:

לחירות – דכולן אם קצצו לו רבו מום שבגלוי הוא ואינו חוזר:

רבי אומר היזה – דאע"ג דהזאה על הגלוי בעינן כדלקמיה:

רבי אומר אף הסירוס – מוסיף על אלו לענין עבד ושן ועין לא איצטריך ליה לרבי למנות בתוספתא דבהדיא כתיב וזיל קרי בי רב הוא ות"ק לא פליג בהא:

אף הלשון – שדרכו ליראות כשהוא מדבר ומום שבגלוי הוא:

אמר מר כו' – רב חסדא מסיק ואזיל למילתיה למיפשט בעיא דסבי:

היינו גוייה – דאימני לענין נגעים ובכולהו אמר ת"ק עבד יוצא לחירות:

ואלא דביצים – ש"מ בעיא דסבי פלוגתא דרבנן ורבי היא:

ה"ג ולרבי לשון לא – ולרבי לשון לא הוי מום גלוי בתמיה:

על פיו – של טמא:

רבי אומר היזה – דאע"ג דהזאה על הגלוי בעינן כדלקמיה:

דחלים – סוגר פיו בחזקה עד ששפתיו נדבקות מאד ולא נשוינהו כגלוי הואיל ופעמים הם טמונות ע"י חלומו קמ"ל. חלים דבר שהוא מדביק יפה שולדו"ר (שולדי"ר: ללחוץ בחזקה) בלע"ז כדאמרינן גבי תפירות עור בהעור והרוטב (חולין דף קכג:) שאני עור דחלים:

שניטל רוב הלשון – לענין מומי בכור שנו בבכורות:

רוב המדבר – ממקום פרישת דיבוקו ולמעלה קרי מדבר אע"ג דדיבור בבהמה לא שייכא קרי ליה מדבר הואיל והוא המדבר בלשון האדם:

אלא רבי אומר סירוס – אע"פ שהן טמונין בכיס לעולם:

ולא מיבעיא לשון – שהוא נגלה לפרקים:

ומאי אף – דקאמר בן עזאי:

אקמייתא – קאי אעשרים וארבעה המנויין אצל נגעים דקאמר ת"ק עבד יוצא בהן לחירות מוסיף בן עזאי לענין עבד אף הלשון:

אלא לא גרסינן והכי גרסינן תנא שמעה לדרבי וקבעה כו' – קבעה אצל הראשונות והדר שמעה לדבן עזאי שהיה מוסיף לשון לבדו על הראשונות ונמצא חלוק על רבי בסירוס וקבעה בלשון אף כמו שאמרה בן עזאי והיה לו לתנא לקובעה בין ת"ק לרבי והדר למיתני תוספת סירוס עלה אלא שמאחר שנקבעה של רבי אצל ת"ק והיתה שגורה בפי התלמידים כך לא זזה של רבי ממקומו וסידרו של בן עזאי אחריה לפי שהגירסא השגורה בפה קשה לשנותה ולחזור ולגורסה בלשון אחר:

לענין טומאה – דקי"ל מגע בית הסתרים אינו מטמא ונפקא לן במסכת נדה (דף מג.) מוכל אשר יגע בו הזב וגו' הא שטף טהור בתמיה הא טבילה בעי אלא כל אשר יגע בו הזב בדבר שהוא גלוי כידיו והזב לא שטף עדיין כל גופו במים שלא טבל מזובו וכבס בגדיו:

אשר יגע בו אמר רחמנא – האי קרא דוידיו לא שטף במים הוא:

בר נגיעה – כידיו הוא בגלוי שהרי מוציא לשונו ונוגעין בו בגלוי הילכך נגע שרץ בלשונו טמאהו:

כטמון דמי – ואין צריך ביאת מים בתוך הפה:

אף כל מאבראי – ולא שיכניס מים לתוך הפה ואף להוציא כל הלשון אינו יכול וטבילה למקצת לא אשכחינן אבל נגיעה בכל שהוא הויא נגיעה:

רבי – דריש על הטמא וחטאו חטוי על מקום טומאה הוי חטוי:

רבי מדמה ליה לטומאה – וא"ת מאי פריך לעיל מהזה על לשונו דילמא הזאה שאני דאיתקש לטומאה אבל לענין ראשי אברים מדמינן לטבילה וי"ל דע"כ ליכא לדמויי לטבילה שהרי שן ועין דהוו גלויי לעבד שהוא יוצא בהן לחירות ולגבי טבילה הוו כטמון כדמסיק בסמוך דלא בעינן ביאת מים:

רבי – דריש על הטמא וחטאו חטוי על מקום טומאה הוי חטוי:

ורבנן סברי וחטאו וכבס בגדיו ורחץ – בעינן חטוי שיפול על מקום הראוי לרחיצה דהיינו טבילה:

טהרה מטהרה – הזאה מטבילה:

והצריכה רבי טבילה אחרת – משום חציצה אלמא בעי ביאת מים לתוך הפה:

כר' זירא דאמר – במנחות (דף קג:) אין מביאין מנחה של ששים ואחד עשרון בכלי אחד דקים להו לרבנן שאין נבללין יפה בשוין ביחד והוינן בה וכי אין נבללין מאי הוי והא אנן תנן אם לא בלל כשר ואמר רבי זירא עלה כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ואפי' לא בלל כשר וכל שאין ראוי לבילה כגון ששים ואחד בילה מעכבת בו דראוי לבילה בעינן:

כל הראוי לבילה כו' – עיקר מילתא דר' זירא בפ' המנחות והנסכים (מנחות דף קג.) דתנן אם אמר הרי עלי מנחה של ששים ואחד עשרון מביא ששים בכלי אחד והאחד בפני עצמו ומפרש בגמרא משום דששים נבללין וס"א אין נבללין ופריך כי אין נבללין מאי הוי והתנן אם לא בלל כשר אמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ואפי' לא בלל כשר וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו דראוי לבילה בעינן ואם תאמר מאי פריך ואם לא בלל כשר נהי דבלילה לא מעכבא היינו דוקא בדיעבד אבל לכתחילה מצוה לבלול ויש לומר דכיון דהאי גברא למנחה גדולה קמכוין אם איתא דבעלמא כשר בדיעבד בהאי גברא שהתנדב קרבן גדול שרי אף לכתחילה עוד יש לומר דאיכא נפקותא אליבא דמ"ד התם אפילו המתנדב מנחה גדולה אינו מביא אלא לוג אחד אם כן כשהתנדב ס"א עשרונים יצטרך להביא בשני כלים לפי שאין נבללים יפה ויצטרך להביא שני לוגים שמן והוא לא התנדב אלא לוג אחד והוי כמו ייתור שמנו דקיימא לן (מנחות יא.) דייתור שמנו פסול ואי הוה שרי בדיעבד בכלי אחד היה טוב להביא לכתחילה שלא יבא לידי ייתור שמן ומיהו קשה מ"ט דראוי אי שנה הכתוב בלילה לעכב ליבעי בלילה ממש ואי לא שנה אפילו ראוי לא ליבעי וי"ל דודאי שנה הכתוב בלול כמה פעמים אבל לא כתב בלשון צווי ובלילה משמע דאתא לאשמועינן דלא בעינן אלא ראוי וא"ת בטבילה מנ"ל דבעינן ראוי ויש לומר משום דכתיב ורחץ את כל בשרו דמשמע אפי' בית הסתרים וכתיב וידיו ודרשינן מה ידיו מאבראי אף כל מאבראי וממעטים בית הסתרים מ"מ כיון דאיכא כל דמרבינן אפי' בית הסתרים איכא למימר לכל הפחות להכי מרבי דבעינן ראוי לביאת מים: