מסכת כתובות דף ק״א ע״ב

בלאותיה קיימין – בלאות שהן קיימין לא הפסידה:

זו דברי רבי מנחם – הא סתמא דתני תנא קמיה דר"נ הפסידה ר' מנחם אמרה דסתימתאה הוא הרבה משמועותיו נשנו סתם במשנה ובברייתא:

אשה ואינה אשה – פעמים היא כאשתו פעמים אינה כאשתו:

אלמנה – לכ"ג:

בחזקת שהיא כן – שהודיעתו שהיא אלמנה:

הא סתמא – הוה ליה לא הכיר בה:

בחזקת שאינה כן – שהטעתו ואמרה לו לא נתקדשתי לאדם מעולם:

אבל סתמא – שלא התנה עמה ומיהו לא הכיר בה יש לה:

כנסה בידוע – שהיא אלמנה:

מדקא מפליג באיילונית – דאם מתחלה נשאה לשם איילונית יש לה:

כי קתני לה לאלמנה – וקאמר יש לה כתובה:

אפלוגתא דאיילונית קאי – לאחר שחילק באיילונית ופירש הכיר בה יש לה כתובה שנאה לאלמנה אצלה וקאמר אף אלמנה נמי שהכיר בה ונשאה לשם אלמנה יש לה כתובה:

הדרן עלך אלמנה ניזונת

מתני' הנושא את האשה: לזון את בתה – שהיה לה מאיש אחר:

מתני' הנושא את האשה: נשאת הבעל חייב במזונותיה – סלקא דעתין דלא מיחייב דכיון דיש לה מזונות מאחר כאילו התנה עמה על מנת שאין לה עליו מזונות קמ"ל:

נשאת – האם לאחר שגירשה הראשון:

לכשתבא אצלי – כלומר אם הייתי מקיים את אמה הייתי זנה:

בנותיהן נזונות מנכסים בני חורין – ולא ממשועבדים דתנן (גיטין דף מח:) אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים:

והיא נזונת – אותה הבת:

שהיא כבעלת חוב – שיש לה עליהן שטר מזונות:

והן נותנין לה דמי מזונות – איצטריך ס"ד דלא פסקו אלא כל זמן שלא נשאת:

והיא ניזונת מנכסים משועבדים – אע"ג דלעיל (כתובות דף נא: ושם) תניא חמשה גובין מן המשוחררים המקבל עליו לזון את בת אשתו למ"ד בהניזקין (גיטין נא.) קצובין לחוד טרפה לא קשיא מידי דהכא משום קצבה ולמ"ד כתובין בעינן מוקי לה בשקנו מידו וא"ת למ"ד קצובין אע"פ שאין כתובין אמאי לא חשיב להו קצבה למזון הבנות דהוי עד דתבגרן ומיהו מן האב אין קשה כל כך דלא ידעינן כמה בנות יהיו לו לפיכך אין קצובין אלא האחין ששעבדו בההיא שעתא קצובין נינהו עד דתבגרן:

נשאת – האם לאחר שגירשה הראשון. לכשתבא אצלי. כלומר אם הייתי מקיים את אמה הייתי זנה:

כל זמן שאת עמי – ולא אם אמות או תמותי או אגרשיך:

גמ' אי דאמר להו – לשומעין:

אתם עדיי – שאני מודה לו:

מאי טעמא דר"ל דפטר – הא אנן תנן בסנהדרין (דף כט:) עד שיאמרו בפנינו הודה לו אלמא הודה בפני עדים חייב:

אי דלא אמר להו אתם עדיי מאי טעמא דרבי יוחנן – הוה ליה למפטריה או משום משטה אני בך או משום אדם עשוי שלא להשביע את עצמו:

דאמר ליה חייב אני לך מנה בשטר – דאלימא מילתא דשטרא לרבי יוחנן וחשיבא הודאה אע"ג דלא אמר אתם עדיי ולא מיירי כשכתב לו חייב אני לך מנה וחתם תחתיו דהיינו הוציא עליו כתב ידו וגובה לכולי עלמא מנכסים בני חורין ולא מיירי נמי כשכתב לו אני פלוני חייב לך מנה דהא נמי כחתם תחתיו דמי ואע"ג דבריש מגילתא מוכיח בגט פשוט (ב"ב דף קסז.) דיכול לחתום ולא חיישינן דלמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתיב מאי דבעי התם ודאי לא גבי כלל הואיל ואינו מכתיבה אחת דחייב אני לך מנה כתב האי איניש דלא מעלי. מ"ר:

אי דלא אמר להו אתם עדיי מאי טעמא דרבי יוחנן. הוה ליה למפטריה או משום משטה אני בך או משום אדם עשוי שלא להשביע את עצמו:

אי לא אמר להו – לשומעין אתם עדיי:

מאי טעמא דרבי יוחנן – הא קיימא לן התם בסנהדרין וצריך שיאמר אתם עדיי:

ה"ג לעולם דלא אמר להו אתם עדיי והכא במאי עסקינן בשטרא – שמסר לו שטר בפנינו וכתוב בו אני חייב לך מנה ואע"פ שכתב ידו הוא הואיל ולא חתם פטור והא דתנן (לעיל כתובות דף כא.) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין כגון שחתם בו אני פלוני לויתי מנה מפלוני כדמוכח בפרק האשה שנתארמלה (שם) דאמר אביי לכתוב חתימת ידיה אחספא אבל אמגילתא לא מאי טעמא דלמא משכח ליה כו' ותנן הוציא עליו כתב ידו כו' אלמא בחתימת ידיה קמיירי אבל הכא הכי כתב ליה חייב אני לך מנה ולא חתם בו:

אלימא מלתא דשטרא – הואיל ובפני עדים מסר לו:

מאי לאו כי האי גוונא – [מה עדות יש לה לאחר זמן בדבר זה לאו כי האי גוונא] שמוסר לה שטר בפני עדים וכתוב בו פלוני קבל עליו כך ואין שם לא קנין ולא חתימה דאי הוה שטר חתום בידה מאי למימרא:

חייב לזונה חמש שנים מאי לאו כי האי גוונא – דאי בשטר גמור מה חדוש דחייב ואע"ג דלא הוי שטר גמור גבי ממשעבדי דאית ליה קלא: