מסכת חולין דף ע׳ ע״ב

מתני' הושיט הרועה את ידו – לתוך מעיה:

טהור – טעמא דתרווייהו מפרש בגמ':

גמ' ק"ו – כלומר אפי' לר' עקיבא דאמר לקמן (חולין דף עב.) טומאה בלועה כגון עובר במעי אשה טמאה הכא מודה מק"ו אם הועילה לו מחיצת אמו להתירו באכילה בשחיטתה אע"פ שהוא מת לא תועיל לו כשהיא חיה לטהרו מלטמא:

מאי טעמא דתנא קמא – וא"ת ומאי קבעי והא טומאה בלועה היא ולא מטמא וי"ל דמשום דר' עקיבא מטמא לקמן (חולין דף עב.) עובר במעי אשה אצטריך ליה הכא גבי בהמה ק"ו כדפירש בקונטרס דאפי' ר' עקיבא מודה הכא א"נ משום דהיה לנו לטמאות מוכל הולך על כפיו דבסמוך אפילו קלוט במעי קלוטה אי לאו ק"ו והשתא דאיכא ק"ו מוקי לה תנא קמא לדרשא אחריתי:

איתקש – נבלת טמאה לנבלת טהורה מי שאינו קרוי נבלה בטהורה אינו קרוי בטמאה:

על כפיו – שאין פרסותיו סדוקות:

מהלכי כפים בחיה – בתוך גופה של בהמה חיה דהיינו עובר טמא במעי אמו:

טמאתי לך – משום נבלה דכתיב בסיפיה הנוגע בנבלתם יטמא:

קלוט – מת:

במעי פרה ליטמא – שהרי מהלכי כפים הוא:

ומשני מהלכי כפים במהלכי ארבע – בעינן דהכי כתיב הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע שאין לאמו אלא ד' רגלים כגון טמאה שאין פרסותיה סדוקות:

קלוט במעי פרה ליטמא – הוה מצי לשמויי דלהכי אהני ק"ו דרב חסדא אלא דעדיפא משני:

פרה במעי גמל – טמאה שעוברה מין טהור:

לא תטמא – במעי אמו דהאי לאו מהלך על כפים הוא ור' יוסי פסיק ותני בטמאה טמא:

קלוט במעי קלוטה – ואמו טהורה היא אלא שנולד כך:

ליטמא – במעי אמו ומתני' פסיק ותני בטהורה טהור:

קל וחומר דרב חסדא – אם הועילה לו אמו כו':

קלוט במעי קלוטה – וא"ת ומאי פריך אין הכי נמי דאליבא דר' יוסי הגלילי קיימינן דדריש אתין בפרק ד' וה' (ב"ק מא:) גבי ובעל השור נקי דדריש נקי מדמי ולדות ומשמע דמוקי את להנאת עורו ואם כן סבר כרבי שמעון דאסר קלוט כשיצא לאויר העולם דנפקא מאת הגמל בפ"ק דבכורות (דף ו:) וי"ל דניחא ליה ליישב מילתא דר' יוסי דהכא אפילו למאן דשרי קלוט א"נ הכא איירי בראשו ורובו דומים לאמו דאפי' ר"ש מודה בההיא דשרי כדמוכח התם:

אלא איזה זה – נבלה שחלוקה בין נבלת טמאה לטהורה:

זו נבלת עובר – דהא בנולדה ליכא לאוקמה דהא נבלת טהורה מטמאה דכתיב [וכי] ימות מן הבהמה אשר היא לכם וגו' אלא בנבלת עובר מיתוקמא שבטהור' טהור מקל וחומר ובטמאה טמא דליכא קל וחומר דקם ליה ממילא בטומאת נבלות מאחר שמת ולא דרשי' היקשא:

אי לאו דר' יצחק הוה אמינא כוליה האי קרא לכדרבי אתא – דאמרי' לקמן (חולין דף עא.) אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה כו' ועובר טמאה דטהור תיפוק לן מהקישא דלעיל ואע"ג דרבי מבהמה טמאה נפקא ודרב נחמן תיפוק מחיה הא קיימא לן (שבועות דף יט.) פרשה שנאמרה ונשנית מפני חידוש אחד נשנית השתא דכתיב כל הולך על כפיו דאפקנא מהיקשא דלא נקיט דרשי' מבנבלת חיה טמאה ואמרינן לדרשה אתא לאתויי עובר:

הכי גרסי' תניא אמר ר' יונתן נמתי לו לבן עזאי – נמתי אמרתי למדנו כו' דכתיב או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה וכתיב וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הרי חיה טמאה ובהמה טמאה ובהמה טהורה אבל נבלת חיה טהורה לא למדנו שתטמא ומנין:

בכל החיה – להביא חיה טהורה וכתיב בסיפיה הנוגע בנבלתם יטמא:

למהלכי כפים בחיה – עובר טמא במעי אמו כדאמרן:

נמתי לו וכי ימות מן הבהמה וגו' – וכיון דפרט לך בהמה טהורה וטמאה הרי חיה טהורה בכלל לפי שלמדנו במקום אחר חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה כדאמרינן לקמן ומעתה תהא לך חיה טהורה בכלל בהמה טהורה אם תצטרך ללמוד חיה טהורה מבהמה טהורה כלום:

וחיה טמאה בכלל בהמה טמאה – לכשתצטרך. ולקמן מפרש למאי הלכתא. וסידרה ה"ג ולמדנו חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה חיה טהורה בכלל בהמה טהורה חיה טמאה בכלל בהמה טמאה בהמה טמאה בכלל חיה טמאה בהמה טהורה בכלל חיה טהורה: