משנה יבמות פרק י״ג משנה ב׳

איזו היא קטנה שצריכה למאן כו': ענין אמרו אינה צריכה למאן שהיא אינה צריכה למאן בפני ב' אלא שתלך ותעשה רצונה. וזאת שאינה יודעת לשמור היא שתהיה בת שש שנים או פחות ויש לנו לבדוק אותה לפי אומד דעתה ופתיותה אחר השש שנים עד תשלום עשר שנים אבל לאחר העשר שנים הרי היא צריכה למאן אפילו היא סכלה ביותר. והלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס ואין הלכה כר"א אלא שהעיקר אצלנו נושא קטנה הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שיוצאה במיאון בלא גט. וממה שאתה צריך לידע שהבת ממאנת עד שתביא שתי שערות לאחר י"ב שנה ויום אחד לפי שקודם הזמן הזה היא שומא או עד שיודע שהיא איילונית זה הוא כשלא בא עליה בעלה אחר שתים עשרה שנה אבל אם נבעלה לאחר שתים עשרה שנה אינה יכולה למאן ואע"פ שלא מצינו שתי שערות לפי שנוכל לומר שמא נשרו לפי שכבר נקנית בקדושין דאורייתא רצה לומר הביאה כמו שיתבאר בקדושין [פ"א ה"א]:

שצריכה למאן. ואיזהו מיאון אמרה אי אפשי בפלוני בעלי או אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי אפילו היו אורחין מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהן ואמרה אי אפשי בפלוני בעלי הרי זה מיאון. ברייתא [דף ק"ח]. וכך העתיקה רמב"ם בפי"א מה' גירושין:

שהשיאוה אמה ואחיה. דוקא שהשיאוה שהכניסוה לחופה אע"פ שקבלו הם הקדושין אבל קדשוה אמה ואחיה אפילו לדעתה אינה מקודשת כלל ואינה צריכה מיאון לפי שלא מצינו שתקנו חכמים שליחות לקטן וכל הני דמוכחן דארוסה צריכה למאן דוקא כשקבלה היא קדושיה ופי' אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי כלומר הם פתוני לקבל הקדושין. נ"י בשם הרמב"ן ז"ל:

אמה ואחיה. לשון הטור סי' קנ"ה אחיה או אמה. [* והכי תנן בהדיא במ"ו פרק ו' דכתובות]:

לדעתה. ירושלמי הביאו המגיד ונ"י איזוהי לדעתה עבדין לה גננא ומלבשין לה קוזמרין. ומדכרין לה גבר. איזוהי שלא לדעתה עבדין לה גננא ומלבשין לה קוזמרין ולא מדכרן לה גבר:

שאינה יכולה לשמור קדושיה. ושהן קדושין לא שתשמור אותן כדרך שמשמרת האגוז ותמרה וכיוצא בהן. הרמב"ם פי"א מהלכות גירושין. ומ"ש הר"ב ויותר מבת עשר וכו' אע"פ שהיא סכלה ביותר כן כתב הרמב"ם ופירש הכ"מ בפ"ד מהלכות אישות לאו למימרא שעושה מעשה שטות דא"כ הויא כשוטה ואין קדושיה קדושין כלל אלא היינו לומר שאינה חריפה כלל. ומכל מקום כיון שהיא בת עשר חזקה על הרוב שהיא יודעת לשמור קדושיה ע"כ. ומ"ש הר"ב ואם בא עליה כו' חיישינן כו' כך כתב הרמב"ם ומסיים לפי שכבר נקנית בקדושין דאורייתא ר"ל הביאה. ע"כ. ועיין מ"ש במשנה ז':

אינה צריכה למאן. ופי' הרמב"ם שענינו שהיא א"צ למאן בפני שנים אלא שתלך ותעשה רצונה כן הנוסחא בפירושו שלפנינו וכן לשונו בחבורו פרק י"א מהלכות גירושין א"צ למאן אלא הולכת לבית אמה כאילו לא נתקדשה מעולם ודלא כנוסחת נימוקי יוסף שתלך ותנשא ותעשה וכו'. וכתב שהקשו עליו מדאמרינן בגמרא דנישואיה הן הן מיאוניה וכו' ע"ש:

אלא כמפותה. כדקתני בת ישראל לכהן כו'. רש"י. ולא שסובר ר' אליעזר א"צ מיאון שהרי מצינו לו מלמדים את הקטנה שתמאן בו לקמן במתניתין ז' אלא כדמפרש בברייתא ר"א אומר אין מעשה קטנה כלום ואין בעלה זכאי לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה ואינו יורשה ואינו מיטמא לה כללו של דבר אינה כאשתו לכל דבר [לאתויי בת ישראל לכהן וכו' תוספות] אלא שצריכה מיאון. והא דלרבנן בעלה זכאי בכולהו מפרש רש"י דרבנן אפקרוה גביה והפקר ב"ד הפקר והא דמטמא לה אם כהן הוא ואע"ג דנישואיה דרבנן אוקימנא בהאשה [דף פ"ט] כיון דירית לה הויא כמת מצוה שאין לה מי שיקברנה [* והא דמיפר נדריה אף ע"ג דמן התורה נדריה נבדקים כשהיא בת י"א שנים ויום א' כדתנן בפ"ה מ"ו תירצו התוספות בפרק אלמנה ניזונת (כתובות דף ק"א) דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת דכה"ג מתרץ התם בנדה אמילתא אחריתא]:

איזו היא קטנה שצריכה למאן כל שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה יתומה דנקט תנא לאו דוקא שמת אביה אלא אפילו אביה קיים כגון שנתקדשה ונתגרשה בעודה קטנה, דהיינו יתומה בחיי האב, כיון שיצאה כבר מרשות האב לפיכך כשמתרצת להתקדש, מקודשת מד"ס. וכ"כ הא דנקט שהשיאוה אמה או אחיה אורחא דמלתא נקט, אלא בין שהתרצו אלו, או שנתקדשה מעצמה אם היא פחותה מבת ו' אינה מקודשת כלל, ומבת ו' עד שתהיה בת י' ויודעת חומר ענין הקדושין, או שהיא מבת י' ולמעלה עד שתביא ב' שערות אחר שתהיה בת י"ב אף שהיא סכלה ביותר, הר"ז מקודשת מדברי סופרים, ובכל גוונא צריך שתהיה היא מרוצה להתקדש אפילו התרצו קרוביה לא מהני [רמב"ם פ"ד מאישות ה"ז], מיהו בין בהתרצו קרוביה או לא אינה מתקדשת מד"ס עד שתקבל היא עצמה כסף או שטר קידושיה, ולא בקבלו הם הקדושין מדאין שליחות לקטן:

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה עד בת ו' היא בחזקת שאינה יודעת לשמור, ולמעלה מי' בחזקת שיודעת, מו' עד י' צריכה בדיקה. וממאנת עד י"ב שנים ויום א', ואח"כ, בלא בעלה כשגדלה, דוקא בשהביאה ב' שערות א"י למאן, אבל כשבעלה כשגדלה, א"צ ב' שערות, דע"י ביאתה הו"ל קדושי דאורייתא והו"ל ספק דאורייתא שמא נשרו השערות:

בת כהן לישראל תאכל בתרומה נ"ל מדנקט רק הא, ש"מ דלאו אליבא דר"א לחוד נקט לה, רק לכ"ע, דאף רבנן מודו דאסורה בתרומה דאורייתא [ביבמות ד"צ ע"א], מיהו יורשה לרבנן וזוכה במעשה ידיה ומציאתה. דהפקר ב"ד הפקר, ומטמא לה, דמדיורשה, לא יתעסקו עמה בקבורתה קרוביה, והו"ל כמת מצוה, ומפר נדריה, דכל אשה על דעת בעלה נודרת:

איזוהי קטנה. כו' פי"א דהלכות גירושין סי ז' ובטור א"ה סי' מ"ג וסי' קנ"ה:

שהשיאוה לדעתה ירוש' איזהו לדעתה וכו' ויש שפירשו לדעתה כבת עשר כבת אחד עשר שלא לדעתה כבת חמש כבת שש וכתבו הרשב"א והריטב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל כשהכניסוה לחופה לדעתה אע"פ שקבלו הם הקדושין ה"ז צריכה למאן והיינו דקתני שהשיאוה אמה ואחיה ולא קתני שקדשוה והיינו נמי דא"ר חנינא בן אנטיגנוס כל שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן דמשמע שהיא מקבלת אותם וכשהיא מקבלת אותם ויודעת לשמור צריכה מיאין כיון שהיו נשואין קודם הקדושין אבל כשקדשוה אמה ואחיה אפי' לדעתה אינה מקודשת כלל ואינה צריכה מיאון לפי שלא מצינו שתקנו חכמים שליחות לקטן ע"כ:

אינה צריכה למאן פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שלו אינה צריכה מיאון בפני שנים אבל תלך ותנשא ותעשה מה שתרצה:

[הגהת בנוסחאות שבידינו אין שם מלת ותנשא אלא שתלך ותעשה רצונה: וכתבו עליו ז"ל שאין פירושו מחוור דנשואין הן הן המיאונין כדאמרי' בגמ' ור"ח פי' מדקאמר ר' חנניה בן אנטיגנוס כל שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן ש"מ דבפנויה היא ואם לא נבעלה כלל שריא לעלמא ואפי' גדלה דאי לא תימא הכי מאי איכא בין ר' חנניה בן אנטיגנוס לר' יהודא בן בתירא דאמר בברייתא נשואיה עם אחר הן הן מיאוניה ואמר שמואל בתרוייהו דהלכה כמותן הנה הוקשה לו ז"ל קושיא זו לומר דאילו לינשא לכתחלה קאמר נשואין הן הן מיאונים כדר' יהודה בן בתירא וכתב עליו הרשב"א ז"ל מה שדקדק ממנו רבינו לומר דכפנויה היא ואפי' גדלה תחתיו ולא בעל אין אני רואה הכרח בדבר זה לפי שיש לפר' דאינה צריכה למאן דקאמר הייינו לומר שאם מתה אינו יורשה ואינו מיטמא לה ואינו זכאי במציאתה ובמעשי ידיה ובהפרת נדריה וכענין שאמר ר' אליעזר בכל קטנה בברייתא בהדיא וזה פי' נכון ואפשר דלר' חנינא בן אנטיגנוס כל שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה יוצאה בכדי אלא במיאון דאינה צריכה מיאון דקאמר אינו אלא לדברים אלו בלבד ולר' אליעזר נמי אמרי' בגמרא דאפי' לדידיה בכדיה לא תיפוק אלא שאין מעשיה כלום לדברים אלו אלא דלר"ח ביכולה לשמור צריכה מיאון ולדברי ר"א. בין יכולה בין אינה יכולה אין מעשיה כלום ומיהו בכדי לא נפקי לכולהו ע"כ נמוקי יוסף: ועוד כתב שאינה יכולה קדושיה י"מ שאינה יכולה לשמרם שאינה מבחנת בין קדושין לדבר אחר ומקשו עלה וכו' עד לפיכך פירשו הכא שיכולה לשמור קדושיה הוינו שיכולה לשמרם במקחה וממכרה שלא תתאנה והיינו שהגיעה לעונת הפעוטות וכן משמע מפירוש הרמב"ם ז"ל במשנה. וי"מ דהכא קאי ארישא שנתקדשה ע"י אחיה ולהכי סגי לה כשהגיעה שיודעת להבחין בין קדושיה ודבר אחר וההיא דהתם וכו' כשנתקדשה ע"י עצמה הוא דבעינן שתהיה כפעוטות להצריכה מיאון אבל פחות מכא אינה מיאון ע"כ בקיצור אבל רב אלפס ז"ל לא כתב רק אינה צריכה למאן כלומ' כמי שלא נתקדשה דמיא ע"כ:] וביד פ"ד דהלכות אישות סי' ז':

ר' אליעזר אומר אין מעשה קטנה כלום. ואית דל"ג מלת כלום אבל בברייתא בגמ' גרסי' לה ומסיים בה ואין בעלה זכאי לא במציאתה ולא במעשי ידיה ולא בהפרת נדריה ואינו יורשה אינו מיטמא לה כללו של דבר אינה כאשתו לכל דבר אלא שצריכה מיאון ור' אליעזר. גרסי' ביוד ור' יהושע פליג עליה בברייתא ואמר דמעשי קטנה כלום ובת ישראל לכהן תאכל בתרומה ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה וזכאי במציאתה ובמעשי ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומיטמא לה כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שיוצאה במיאון ופי' רש"י ז"ל ר' יהושע אומר זכאי במציאתה וכו' דרבנן אפקרוה גביה והפקר ב"ד הפקר ומיטמא לה אם כהן הוא ואע"ג דנשואין דידה דרבנן הא אוקימנא בהאשה רבה דף פ"ט כיון דירית לה היא לה כמת מצוה ע"כ ודעת ר' יהושע היא ג"כ דעת ב"ש וב"ה בברייתא והיא ג"כ דעת ר' יוחנן בן גודגדא דבמתני' דבפ' הניזקין ובספ"ז דמס' עדויות: