משנה ידים פרק ד׳ משנה ב׳

בו ביום אמרו כל הזבחים וכו'. ההלכה הזאת כבר נתבאר בתחלת זבחים (דף ב.):

כל הזבחים כו'. ברפ"ק דמסכת זבחים שנויה זו הבבא. והבבא שאחריה אמר ר"ש בן עזאי כו' שנויה שם במ"ג:

כל הזבחים בין של יחיד או צבור [רמב"ם פט"ו ממקודשין]:

שנזבחו עבודה קמייתא נקט לרבותא. דאפילו היא כשהיתה שלא לשמה כשרה. וה"ה קבלה הולכה זריקה. או מליקה ומצוי בעולת העוף:

שלא לשמן כגון עולה לשם שלמים. וה"ה כל הקרבנות [ועמ"ש בס"ד ברפ"ק דזבחים שהארכנו]:

כשרים שחייב לזרוק דמן ולהקטיר אימוריהן לשמן. ומותר ג"כ לאכול הבשר בקרבנות הנאכלין. ואפילו עשה כל העבודות שבקרבן שלא לשמן כך דינן:

אלא שלא עלו לבעלים לשום חובה בין לשם הקרבן שהיה באמת. או לשם הקרבן ששינה אותו לא עלה. וצריך שיביא קרבן אחר:

ומן החטאת אפילו לשם חטאת אחר. כגון חטאת חלב לשם חטאת דם וכדומה. בכל גוונא פסולין לגמרי:

הפסח בזמנו להרמב"ם היינו כל יום י"ד בניסן ולראב"ד דוקא בע"פ אחר חצות. אבל פסח שלא בזמנו. שלמים הוא וכשר שלא לשמן:

והחטאת והאשם בכל זמן יש במשנה זו הרכבה מב' משניות שאינן סמוכות זו לזו. דכל מה שנזכר בבבא זו עד הכא. הוא בבא ראשונה ממשנה א' בפ"ק דזבחים. ומה שנזכר במשנתינו מכאן ולהלן עד סוף המשנה. היא כולה בבא בתרייתא ממשנה ג' שם:

אר"ש בן עזאי לא על בו ביום דנקט ברישא קאי. דלא בו ביום אמר כך. אלא זמן רב אח"כ וכדמסיק:

מקובלני מפי שבעים ושנים זקן עיין מ"ש בפרק דלעיל סי' ל"ב:

לא הוסיף בן עזאי לפסול טפי מת"ק:

אלא העולה מדהוסיף מלת הנאכלין:

ולא הודו לו חכמים קמ"ל דאף שהעיד שהסכימו כל הסנהדרי גדולה כך. אפ"ה לא הודו לו. מדהיה באסיפה הגדולה ההיא רבים יותר מהם. והתורה אמרה אחרי רבים להטות. ונאמר ובאת אל השופט אשר יהיה בימים ההם. אין לך אלא שופט שבימיך:

בו ביום אמרו עמון ומואב מה הן בשביעית אמר העבד ישראל. כדי להבין משנה ג' זו יפה יפה. ראינו להקדים בקצרה הני מילי מעלייתא אשר לקטתי אחת הנה ואחת הנה מהנך כללי דכייל לן מאור עינינו רבינו הרמב"ם ז"ל. במה ששייך מהן להבנת משנה זו. וזה לשונו [פ"א דתרומות ה"ו] כל העולם כולו נחלק בענייני דיני שביעית תרומות ומעשרות לג' חלקים. ארץ ישראל. סוריא. חוץ לארץ. א) ארץ ישראל שוב נחלק לב' חלקים. (א) מה שכבשו ממנה עולי בבל. קדשה לשעתה. וקדשה לעתיד לבוא. שחייבת עתה בשביעית ותרומות ומעשרות מן התורה. ואפילו קנה אותה ישראל מעכו"ם. לא הופקעה מתרומות ומעשרות [רמב"ם שם ה"י. ובהלכות שמיטות פ"ד הכ"ה וכו']. (ב) אולם מה שכבשו ממנה רק עולי מצרים. חייבת בשביעית ותרומות ומעשרות רק מד"ס [ראב"ד ספ"א דתרומות. ובהלכות שמיטות הנ"ל]. אמנם בי"ד [סימן של"א פ"ב] פסקינן כהרמב"ם דאפילו מה שהחזיקו עולי בבל. אפילו בזמן עזרא. לא היו חייבין בכל דינין הנ"ל רק מד"ס. מדלא עלו כולן. ב) סוריא. והוא מה שכבש דוד המלך ע"ה קודם שכבש כל ארץ ישראל. ולפיכך גם בהיות ישראל על אדמתן. אין חייבין שם בשביעית ובתרומות ומעשרות רק מד"ס. וכן בזמן הזה [רמב"ם שם ה"ד]. ג) חוץ לארץ גם כן נחלק לג' חלקים. (א) ארץ שנער. מדרוב ישראל עוברים ושבים לשם. תיקנו הנביאים שתהיה חייבת בתרומות ומעשרות. (ב) מצרים. עמון. ומואב. אף שאין מצויין שם ישראל כבשנער. עכ"פ כיון דסמוכות לארץ ישראל. לכן תקנו חכמים הראשונים שיהיו חייבין בתרומות ומעשרות [רמב"ם פ"א מתרומות ה"א]. (ג) שאר ארצות שבחוץ לארץ. פטורות מכולן [שם]. מיהו דין שביעית לא רצו לתקן בשום מקום מג' חלקי חוץ לארץ הנ"ל. מדהוא הפסד גדול להפקיר כל השדה כולה. רק לכ"ע דבשביעית בארץ מצרים תקנו חכמים שמעשרין בה מעשר ראשון ומעשר שני. ובשנער מעשרין בשביעית מתקנת נביאים מעשר ראשון ושני. ופליגי הכא בעמון ומואב אי לשנער מדמינן להו או לארץ מצרים. אמנם לא היו מסופקים באותו ארץ מואב שכבשוהו עולי מצרים. מדנטהר על ידי סיחון. דההיא ארץ ישראל גמור הוא. ונקרא עבר הירדן. שנכבש מעולי מצרים. ולא מעולי בבל. שחייבת בשביעית ובתרומות ומעשרות ככל דיני ארץ ישראל. אבל רק מד"ס. מדלא נכבש מעולי בבל. רק נסתפקו בארץ עמון ומואב ממש. שגם מעולי מצרים לא נכבש. שחייבין כשאר שני שבוע בתרומות ומעשרות מד"ס. אבל שביעית אין נוהגת שם. דרק בארץ ישראל הכל הפקר בשביעית ופטור ממעשר. אבל שם שאין הכל הפקר בשביעית. יש לשאול איזה מעשר יתנו אז:

כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן (ב) בין שנוי קדש בין שנוי בעלים ולאו דוקא שנזבחו דהה"נ בקבלה והולכה וזריקה שהזבח נפסל בד' עבודות אלא עבודה קמייתא נקט כשרין לזרוק הדם ולהקטיר הנקטרין ולאכול הנאכלין אלא שלא עלו לבעלים וצריך להביא קרבן אחר אם קרבן חובה הוא או נדר:

הפסח בזמנו בערב פסח מחצות ואילך אבל בשאר ימות השנה שלמים הוא וכולהו מפ' בזבחים מקראי:

לא הוסיף לפסול אלא עולה מדקאמר הנאכלין ועולה כולה כליל הרא"ש ז"ל:

אמר שמעון בן עזאי מקובלני מפי שבעים ושנים זקן וכו' כך צ"ל: