משנה ידים פרק ג׳ משנה ד׳

גליון הוא אשר ישאר בלא כתיבה על הכתיבה ותחתיה ובין הדפין ובתחלת הספר ובסופו ורבי יהודה אומר כי אשר ישאר בסוף כל זמן שלא יעשה לו עמוד שיגלל עליו הספר ותכלול אותו קדושת הספר עדיין הוא חול לפי שאפשר שיחתוך מה שנשאר בלא כתיבה ואין הלכה כרבי יהודה:

גליון. מלשון קח לך גליון גדול וכתוב עליו (ישעיהו ח׳:א׳) וכן כל החלק שלא נכתב עליו. אע"פ שהקלף בעצמו כלו כתוב. נקרא אותו החלק מבלי כתיבה. בשם גליון:

שמלמעלן ושמלמטן וכו'. ליכא למימר דלהכי מפרש ואזיל לכל הני. לאפוקי שבין הדפין. שהרי הרמב"ם כתב בפירושו ובין הדפין. והכי תניא בפי"ו דשבת דף קט"ז שבין פרשה לפרשה שבין דף לדף. אלא נ"ל דה"ק שעדיין מלמעלן ומלמטן כו' ולאפוקי כשאינן מחוברין וכדמשמע התם בשבת וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מאה"ט [הלכה ו']. והשתא נקט קצתן. וה"ה לאינך:

ובסוף. מה שכתב הר"ב דאמרינן בפ"ק דב"ב. בדף י"ג:

עד שיעשה לו עמוד. כי אשר ישאר בסוף. כל זמן שלא יעשה לו עמוד שיגלל עליו הספר. ותכלול אותו קדושת הספר. עדיין הוא חול. לפי שאפשר שיחתוך. הרמב"ם:

גליון שבספר שמלמעלן ושמלמטן וכ"ש שבין דף לדף. שיש קדושה בב' צדדיו. דצריך הסופר להניח גליון בס"ת ב' אצבעות בין דף לדף וג' אצבעות למעלה וד' אצבעות למטה [וסי' בגד י"ד רע"ג] ונקט גליונות וכ"ש הס"ת עצמה דמטמא הידים חוץ מספר עזרא [ככלים פט"ו מ"ו]:

שבתחלה דבכל ספר צריך גליון בתחלתו ובסופו. דאם כתוב רק התורה לחוד. צריך להניח גליון בתחלת הספר כדי היקף כל הספר כדי שלא יהא מבחוץ הקלף שכתוב עליו התורה בעבר השני דמסופו לתחלתו הוא נגלל כמו מזוזה. ובסוף הספר צריך להניח גליון רק כדי היקף עמוד. דצריך שיהיה מחובר בו עמוד בסופו. כדי שיהיה יכול לגללו מסופו לתחלתו. וכן כשכתוב רק חומשין כך דינן. אבל כשכתוב כל תנ"ך בכריכה אחת צריך איפכא כדי היקף עמוד בתחלתו וכשיעור היקף כולה בסופא משום דגנאי היא שתהיה תורה מבחוץ. להכי מתחלתו לסופו נגלל [ב"ב דף י"ד]. וכל זה בשלא נכתב בכל דקדוקי דיני ס"ת. דכל הנך אינן עשויין רק ללמוד בהן בבית הספר. ואין בהן קדושת ס"ת [כב"ב י"ד א' ורמב"ם פי"ז מהלכות ס"ת הי"ד וט"ז ורפ"י]. ולפיכך היה מותר ליגע בקלף. וסגי משום הכי בעמוד א' כדי לגלול עליו. וגם מדאין חייב בכבודה כל כך. להכי כשסיים לימודו בו. היה גוללו יחד ומניח לפעמים בלי מטפחת ורשאי. לפיכך היה צריך בתחלתו לכל הפחות גליון כדי היקף כל הספר. דזה גנאי יתירה. כשגוף הקלף יהיה לצד חוץ. אבל ס"ת שנכתבה בקדושה כתקנה. העשויה לקרות בה בצבור. יש בה קדושה יתירה. דאסור לאוחזה ערום [כמגלה ל"ב א']. ולפיכך עושין לה ב' עמודים. וגם מדחייבין לכבדה ביותר. לפיכך אינו מעמידה ערום בארון. רק עושין לה מטפחת. ולפיכך ג"כ א"צ בראשה ובסופה גליון רק כדי לגול על העמוד לחברו בה. ורק הס"ת שהיתה מונחת בארון לק"ק. מדאינה עשויה לקרות בה. דהרי אסור לכנוס לק"ק. להכי לא היה בה רק עמוד א'. גם היתה מונחת בלי מטפחת כדמוכח בש"ס [ב"ב דף י"ד א']. ומ"ש [בי"ד רפ"ח] שצריך שירחיק בין כל עמוד לדף רוחב ב' גודלין. בש"ס שם אין זכר מזה. אלא אדרבה אמרינן התם דמניח בתחלתה ובסופה כדי לגול על העמוד. ותו לא. וגם הרמב"ם [פ"ט מהלכות ס"ת הי"ד] לא כתב אלא שירחיק בין העמודים והדף. וסתמא היינו קצת. ולא ב' גודלין. אבל כך מסתבר כרבינו ב"י. כדי שיהיה רוחב גליון זה כרוחב שאר הגליונות שבין כל דפי התורה [כי"ד רע"ג]. ונקט הכא הנך לרבותא. דאף שאין קדושתן חמור כל כך כס"ת מטמאין ידים. וכ"ש ס"ת דקדישא טפי:

עד שיעשה לו עמוד דאז כבר נכלל גליון ההוא בקדושת הספר. אבל מקודם לכן שעדיין חול הוא ויכול לחתכו ולכתוב עליו דברי חול. דס"ל דמקמי הכי הו"ל כהזמנה דלאו מילתא היא [כסנהדרין מ"ח א'] ורק באזמני' לקדושה עצמה כהזמין קלף לכתוב עליו ס"ת תפילין. הזמנה מילתא [הר"ן שם וא"ח מ"ב]. משא"כ הכא דאזמני' רק לתשמיש קדושה. ולרבנן הכא שאני מדכבר מחובר לקודש:

ר' יהודה אומר. ואין הלכה כר' יהודה. הרמב"ם ז"ל: