משנה תמיד פרק ז׳ משנה ב׳

באו ועמדו - רומז אל הכהנים שקראו בלשכת הגזית ואח''כ עשו מן העבודות מה שעשו אחר כך החלו עולים במעלות האולם והראשונים הם חמשה כהנים שזכר אותם ואחר שגמרו עבודתם תחלה ועמדו על מעלות קודם שיגיעו שאר אחיהם העוסקים בהעלאת אברי התמיד כמו שנתבאר בסדר שזכרנו ופרשנו הענין שנשאר מן ההלכה הזאת בשביעי מסוטה ושם פירשנו אותו פירוש גמור תדרשנו משם:

באו ועמדו. ל' הר"ב לאחר שברכו וקראו ועשו העבודות האמורות לעיל. וז"ל הרמב"ם באו ועמדו רומז אל כל הכהנים שקראו בלשכת הגזית. ואח"כ עשו מן העבודות מה שעשו:

עמדו הראשונים. פי' הר"ב אלו הה' כהנים כו'. וז"ל הרמב"ם. הראשונים הם ה' כהנים שזכר אותם ואמר שגמרו עבודתם תחלה ועמדו על מעלות האולם קודם שיגיעו שאר אחיהם העוסקים בהעלאת איברי התמיד. וכ"כ בחבורו פ"ו מה"ת שאחר שמעלין האיברים מן הכבש למזבח מתחילין אלו שעל מעלות האולם ומברכין ב"כ וכו':

כף וכסויה. עמ"ש בזה במ"ד פ"ה:

ברכה אחת. פי' הר"ב. לפי שלא היו עונין אחריהן אמן בין פסוק לפסוק הארכתי בזה בס"ד במ"ו פ"ז דסוטה.

[*אלא שבמדינה כו'. ובמקדש ברכה אחת. חזר ותנא ובמקדש כו'. אגב שרצה לשנות כל החלוקים בענין ב"כ בין במדינה לבמקדש. ולישנא דאלא עיין בספ"ק דב"ק מ"ש שם בס"ד]:

כנגד כתפותיהם. פי' הר"ב לפי שצריכים נשיאות כפים. עמש"ש [פ"ו דסוטה] בס"ד:

שנאמר וישא וגו'. גם על זה פקח עיניך וראה מ"ש שם בס"ד:

באו ועמדו על מעלות האולם ר"ל לאחר שעבדו הכהנים כל עבודות אלו והשתחוו ויצאו, באו כל העובדים ועמדו על הי"ב מעלות שלפני האולם:

עמדו הראשונים לדרום אחיהם הכהנים הראשונים הם אותן שנזכרו בפ"ו ששמשו בהיכל, שעכשו בידן היו הכלים הריקנין וכדמסיק, וזה להראות שכבר עשו עבודתן בשלימות כמו שנצטוו. ואחיהם דהכהנים, הם העוסקים באברי התמיד:

הטני ביד אחד שדישן בו המזבח בהיכל:

והכוז ביד אחד שהטיב לתוכו הנרות:

והמחתה ביד אחד שהכניס בה הגחלים:

והבזך ביד אחר הוא אותו הכהן שהכניסו המקטיר שיריק הקטורת מהבזך לתוך חפני המקטיר:

וכף וכסויה ביד אחד הוא המקטיר [וע' מ"ש פ"ה מ"ד]. ואפשר שהבזך היה ביד המקטיר. ועמדו אלה הה' על ימין מעלות האולם, והמתינו על אחיהן הכהנים שעסקו ביני ביני בהעלאת האברים מהכבש להמזבח. וכשגמרו גם הם, באו גם הם ועמדו לשמאל הראשונים. דלאותן שזכו לעבודת ההיכל חלקו להם כבוד לעמוד לימין. וכשגמרו ועמדו שם כולם, ברכו לעם ברכה וכו':

וברכו את העם ברכה אחת היא ברכת כהנים, וקרי לה ברכה א', מדלא ענו העם עליה אמן בין פסוק לפסוק כמו שעושין בגבולין, רק בסוף כל הג' פסוקים ענו אמן. [ואפשר דגם בברכת כהנים שאינה ברכה להקב"ה ממש. עכ"פ כיון שהזכירו בה השם לא ענו אמן, אלא עונין עליה ברוך שם כבוד מל"ו, וכן משמע סתמא דש"ס דקאמר שאין עונין אמן במקדש [כתענית דט"ז ב']:

במקדש היו אומרים את השם ככתבו בברכת כהנים קוראין השם ככתבו ביוד הא ויו הא:

ובמדינה בכנויו באלף דלת נון יוד. שאף כל ששה שמות האחרים נקראין כנוי נגד שם הויה ב"ה, מדהוא שם העצם:

במדינה הכהנים נושאים את כפיהם ידיהם כנגד כתפותיהם דרך הגבהה, כמ"ש וישא אהרן את ידיו וגו' ויברכם. מיהו התוך שבכפיהם צריך שיהיה כלפי מטה:

ובמקדש על גבי ראשיהן מפני כבוד שם המפורש שמזכירין:

שאין מגביה את ידיו למעלה מן הציץ מפני שהשם כתוב עליו:

וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם אף על גב דאינו מפורש שם שנשאם למעלה מהציץ. עכ"פ מדכתיב אל העם, משמע שלא היה לעומת ידיו מלפניהן ומלאחריהם רק העם, ולא כתפיו:

באו ועמדו על מעלות האולם המקטיר והזוכה במחתה ואותו שקבל הכף:

עמדו הראשונים מדשני מזבח הפנימי והמנורה לדרומם של השלשה לפי שצפין חשוב הוא לקדשי קדשים לכך מקטירי הקטרת היו עומדים לצד צפון הרא"ש ז"ל. וביד פרק ששי דהלכות תמידין ומוספין סימן ד'. עמדו הראשונים להנהו שכבר עשו עבודתם קרו ראשונים כגון בעל הטנא והכוז והמחתה והבזך והכף:

לדרום אחיהם הכהנים פירוש לימין אחיהם הכהנים דאלו הכהנים שלא גמרו עבודתם עדיין חשיבי טפי מהנהו ראשונים דאלו שהם עסוקים בתמיד עדיין להקטיר האברים יותר צריך לכבדם מאותם שכבר גמרו עבודתם לפיכך אותם הראשונים היו מתכבדין בזה שהיו מעמידין אותם לימין אחיהם הכהנים אלו העוסקים בתמיד עדיין ובשביל כך היו עומדין כולם בצד אחד כדי שלא יהא בל אחד יותר מחברו נראה כגדול שאם היו מקצתם עומדים לשמאל ומקצתם לימין היה כמו הטלת קנאה בין אלו של שמאל לאלו של ימין הראב"ד ז"ל:

וכף וכסויה נראה מהרמב"ם ז"ל בפ"ג דהלכות תמידין ומוספין דמטוטלת שישנינו לעיל פרק ג' היתה ע"ג הכף שכתב ומכסה את הכף בבגד קטן ולא כמו שפירש הוא ז"ל בפירקין דלעיל וז"ל ולפיכך אמר שהיו ממלאין הבזך קטרת ומכסין במכסהו ונותנין על המכסה מלמעלה מפה קטנה מאד כמין חתיכת בגד ע"כ:

וברכו וכו' ביד בספי"ד דהלכות נשיאות כפים:

את העם ברכה אחת נשאו את כפיהם כדי לברך את ישראל ברכה אחת יברכך יאר ישא היו אומרים ביחד בלי הפסק בינתים לפי שאין עונין אמן במקדש לכך לא היו מפסיקין ביניהם וא"ת והרי עונין בשכמל"ו י"ל כיון דברכת כהנים אינה כי אם לברך את ישראל לא היו עונין בשכמל"ו ואע"פ שביום הכפורים היו עונין זהו משום חשיבות היום שהיא יום סליחה ומחילה וכפרה הרא"ש ז"ל. ומצאתי כתוב בספר חן טוב פ' נשא דף רי"ד ורט"ו דהני ג' ברכות הראשונה ר"ל יברכך בממון וישמרך מן החטא שלא ירום לבבך וגם שתתן ממנו צדקה וברכת יאר ה' וגו' ר"ל באור תורה ויחנך דעת ללמוד תורה. וברכת ישא ה' פניו וגו' ר"ל ישא ה' פניו אליך להביט אליך ולא יסתיר פניו ממך כי אם יעזור לך ללחום את מושל הרי לך ג' דרכים להנצל מהיצה"ר ובזה נתן טעם לשבח למה במקדש היו כולן ברכה אחת ובגבולין ג' ברכות יען ג' דרכים הללו להכניע היצה"ר היו נמצאים בירושלם כא' שברכה ח' יברכך ה' בממון לתת צדקה שם בירושלם מביאין את כל המעשר של האוצר וכתיב עשר תעשר כמשרז"ל עשר בשביל שתתעשר והיו מניחין מעשרותיה בירושלם ליושבים לפני ה' לאכול לשבעה שלא יוכלו להתעכב בירושלם לאכול מעשרותיהם שם הרי שם היה צדקה ללומדי תורה גם שם יתנו צדקות ה' כי לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שניה להם לאוכלי מעשר א"כ הרי בידם תורה וצדקה כא' גם עזר מאתו יתברך ללחום את מושל ואם יש בידו עון המבדיל בינו לבין אלהיו לא לן אדם בירושלם ובידו עון שהקרבנות מכפרים הרי שלשתן נמצאו יחד במקדש. משא"כ בגבולין שאפשר עיר א' כולם עשירים ואינם לומדים כי אם מחזיקים ידי לומדי תורה בעיר אחרת גם אותה העיר אין בידם ממה להתפרנס אלא מן הצדקה ויש עיר אחרת שאינם נותנים ולא נוטלין אלא מסתפקין בעצמם לכן כל אחת ברכה בפני עצמה יברכך ה' בממון לתת צדקה וישמרך מן החטא ע"י צדקתך אבל אינם לומדים תורה ויש מי שאין בידו לתת צדקה כי אם לוקח ומתפרנס מאחרים ומכניע יצרו בתורה ולהם ברכה ב' יאר ה' פניו אליך באור תורה ויש מי שרוצה ללחום עם יצה"ר בכח חשבון הפסד מצוה כנגד שכרה וה' לו בעוזריו ללחום עם מושל אבל בירושלם נמצאו שלשתם יחד לכן הם ברכה א' במקדש ע"כ בקיצור. עוד כתב בסוף הפרשה כי לכך נכתב שם ההוי"ה בכל פסוק ופסוק להורות על ברכת כהנים שבגבולים חוץ למקדש יען שבגבולים צריכין שמור יותר בשלש שמות של שלש ברכות הללו ובפרט בזמן הגלות צריכין שמירה מכל דבר רע משא"כ במקדש שכולן ברכה אחת ע"כ בקיצור:

אומרים את ה' ככתבו מצאתי כתוב ארז"ל ושמו את שמו יברכום בשם המפורש הוא שם בן שתים עשרה אותיות ואותם שאין יודעין מזכירין שם יהוה ככתבו ע"כ:

נושאין את ידיהם כנגד כתפותיהם כצ"ל:

ברכה אחת. בספר המקצעות מצאתי כתוב דהיכא דאיכא נדה בביתיה דכהן אסיר ליה למסיק לדוכן כל אימת דאיתה בנדותה דחיישינן דילמא נגע במידי דנגעה היא ואתי לאיטמויי דא"ר יודן כל כהן שנושא את כפיו ואמו או אשתו או בתו טמאה ונכנס הוא באותו בית שנדה לשם הרי תפלתו על ישראל תועבה ואף הוא גורם לזרעו שיאבד מן העולם ולא עוד אלא שאינם מוציא את ישראל ידי חובתם ועליו הכתוב אומר ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם וכי היכי דאסור ליה לכהן למיעל בביתא דמתנא ביה מיתא כך אסור ליה למיעל בביתא דאית ביה נדה ואי איחד לה אינדרונא ולא נפקא מינה כל ימי נדותה שפיר דמי. שאלו תלמידיו את ר' אלעזר בן שמוע רבי במה הארכת ימים אמר להם מימי לא עשיתי בית הכנסת קפנדריא ולא פסעתי על ראשי עם קדוש ולא נשאתי כפי בלא ברכה ועוד שאלו תלמידיו את ר' עקיבא בן יוסף במה זכית לחכמה מפוארה אמר להם מעולם לא הרהרתי לדבר עבירה ולא דברתי עם אשה כשהיא נדה ולא הסתכלתי בכהנים בזמן שפורשים כפיהן מכלל דאסור. שאלו תלמידיו את ר' ישמעאל כ"ג מפני מה זכיתה לכהונה גדולה אמר להם מעולם לא הקרבתי קרבן בזמן שהנדה בתוך ביתי ולא נשאתי כפי בלא נטילת ידים ע"כ ההעתקה. ולפיכך יש לתמוה מ"ט דהנך תנאי דמחמרי כולי האי בנדה והא קיימא לן דמותר להתייחד עם הנדה וי"ל דכל אלו שאמרו לא אמרו אלא לבעלי הנפש דומיא דיחזקאל דאחמיר אנפשיה במסוכנת ולכ"ע שרי וה"נ הכא לדידהו אסור הא לכ"ע שרי שאל"כ היה אסור להתייחד מיהו נראה דוקא באותם דברים הוא שיש חילוק בין בעל נפש לשאר בני אדם אבל ודאי לישא את כפיו הכהן לכ"ע אסור כיון דא"ר יודן כל כהן וכו' ומשמע שאין חילוק בשום כהן וי"ל שמא זהו הטעם משום דלנדה וזבה סמך הכתוב והזרתם את בני ישראל וגו' עד בטמאם את משכני לפיכך צריך לעשות הרחקה טובא לכל מה שנוהג במקדש כגון ברכת כהנים והקרבת קרבנות שהם מעשי כהונה שאע"פ שברכת כהנים נוהג בגבולים מ"מ עיקרו הוא במקדש ואשכחן נמי דר"ע ס"ל במסכת שבת דע"ז איתקש לנדה דכתיב תזרם כמו דוה צא תאמר לו הרי משמע כמעט דלענין צא תאמר לו אתקש לנדה מכלל דצריך להרחיקה אפילו מן הבית ועוד דאיכא למימר דכי היכי דע"ז איתקש לנדה ה"נ נדה לע"ז והרי זה בא ללמד ונמצא למד דנדה בא ללמד על ע"ז שמטמאה במשא ובאה נמי להיות למדה שמטמאה באהל מדרבנן כמו ע"ז דמטמאה באהל מדרבנן לענין מצות כהנים כגון הקרבת קרבנות ונשיאות כפים. וע"ז דמטמאה באהל נפקא לן מדר' יהודה בן בתירא דכתיב זבחי מתים הרי אתקש למת ועוד דבפ"ק דע"ז מפרש מהרחק מעליה דרכך דצריך להתרחק מע"ז ד' אמות והה"נ איכא למימר לנדה דהא אתקש לע"ז וכ"ש שאסור לספר עמה כשדעתו להקריב או לישא. כפיו מיהו תימא לומר שאפילו בזמן הזה היה נוהג הדבר הזה דא"ר יודן שאסור לישא את כפיו דילמא במקדש הוא דוקא קאמר מפני שמזכיר את ה' כהלכתו וצריך פרישת טהרה ביותר לפיכך אמר כמו כן שגורם לזרעו שיאבד מפני שבירך ברכה שאינה ראויה לפיכך נהפך עליו לקללה וברוב קללות הזרע מתקלל דכתיב לא יכרת ליואב וכו' דהיינו זרע וכן חם דנתקלל בזרעו והרבה כיוצא בזה ועוד הוא לא הפריש עצמו בטהרה מן הנדה וקלקל באשה והאשה עיקרה לבנים לפיכך הזרע מתקלל ועוד מצינו כמו כן בפ' שני דשבועות דכל מי שאינו פורש מאשתו נדה בניו מתים ומי שנתקדש לפרוש מאשתו אפילו סמוך לנדתה הויין לו בנים ראויין להוראה וכולה מילתא כדאיתא התם והמחמיר מתברך:

ובמקדש ע"ג ראשיהם דלאו אורח ארעא שיהא ראשה של כהנים למעלה ממקום שכינה ששורה על ידיהם ועוד דאיכא למיחש דילמא אתו לאסתכולי על הידים וזה לא יתכן לפיכך היו נושאין ע"ג ראשיהם חוץ מכ"ג שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ אבל במדינה כנגד כתפיהם היו עושין וכ"ש אם יגביהו למעלה מראשיהם שפיר דמי:

למעלה מן הציץ אבל כהן הדיוט שהיה מגביה ע"ג ראשו דהיינו למעלה מן התפילין לא חיישינן דזהו תימה לומר שמגביה למעלה מראשו ולעולם למטה מתפילין של ראש ואם יש לפירש כך י"ל שהיה צריך לעשות תפלה של ראש גבוה כדי שיהיו הידים למטה וגם יש לתמוה היאך אדם נושא תפילין של יד הלא הראש היא למעלה ושמא י"ל דכיון דאיכא תפילין של ראש שהם למעלה מינכרא מילתא. ואחר שברכו העם היו מקטירין האברים ובזמן שכ"ג רוצכ להקטיר היו נוהגין בו כבוד כדמפרש ואזיל עכ"ל הראב"ד ז"ל:

וישא אהרן את ידיו אל העם משמע שנשאם למעלה מראשו הרא"ש ז"ל. וכתוב בספר יראים סימן ט"ו וטעם דבמקדש שריית שכינה ע"י כהנים ונאה שתהא שריית שכינה למעלה מראשותיו אבל במדינה אין שריית שכינה ע"י כהנים הלכך כנגד כתפיהן שמאחר שצריך נשיאות כפים כענין זה נקרא דבר חשוב נשיאות דבר המקובל ונראה דאילו למעלה מכתפיו נראה כשוטה בעמידתו וכתיב זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות נאות ויש לתמוה דתנן חוץ מכ"ג שאינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ כהנים אחרים נמי איכא תפילין ומצינו שהחמירו חכמים בעיון תפילין יותר מבציץ דאמרינן בשבת בפ"ק חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ק"ו מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן כמה אזכרות על אחת כמה וכמה נ"ל דלא חמירי תפילין מטעם רבוי אזכרות אלא לענין משמוש הצריכו חכמים שלא יפלו וירמסם ברגליו שלענין דריסת רגלים לא מהני חפוי עור של בתים אבל לענין שאר בזיונות וחסרון קדושת אזכרות מהני להו לקדושת אזכרות חפוי עור הבתים ואין הקפדה בקדושת אזכרות שבתפלה אלא משום [שם] שדי לבדה שכתובה בקמטים של בתים שאינו מחופה עור ואע"פ שיש בהן אזכרות הרבה מותר להכניסן לבית הכסא הלכך מהני חפוי עור לכל דבר חוץ מדריסת רגלים הלכך לענין משמוש איתיה לקל וחומר מציץ עכ"ל ז"ל: