משנה תענית פרק ד׳ משנה ח׳

כחמשה עשר באב. פירש הר"ב שבו כלו מתי מדבר בשנת המ' פירש רש"י דתניא כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר וכו' היו מתים הרבה מהם בתשעה באב ובשנת הארבעים לא מת אחד מהם. וכיון שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון החדש. [חזרו ושכבו בקבריהן בלילות] עד ליל חמשה עשר כיון שראו שנתמלאה הלבנה בט"ו ולא מת אחד מהן ידעו שחשבון החדש מכוון וכבר ארבעים שנה של גזרה נשלמו. ע"כ. ותמיהתם זאת לפי שהש"י אמר (במדבר י״ד:ל״ד) במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה. וסברו שמספר הארבעים יתחילו מהשנה שהיתה בה שלוח המרגלים ואילו היה כן לא כלו להם כל המ'. אבל הש"י התחיל החשבון מזמן יציאתם ממצרים כל ימי היותם במדבר. ומ"ש הר"ב ובו היו פוסקים מלכרות עצים כו' וכיון שנגמרה מלאכת ה' עשאוהו יו"ט כדרך שעושין סעודה לגמרה של תורה. וילפינן לה מויעש משתה לכל עבדיו דשלמה מלכים (א') ג'. וכן מצינו בחינוך בית ראשון. ומ"ש לפי שמאז תשה כו' ליבש העצים וחיישינן שיגדלו תולעים בעצים וכל עץ שיש בו תולעת פסול למערכה. כדפירש הר"ב במשנה ב' פ"ו דשקלים:

וביום הכפורים. פירש הר"ב שבו נתנו לוחות אחרונות. שבי"ז בתמוז שיבר הלוחות כדלעיל. ובי"ח טחן העגל וחזר ועלה. וארבעים יום התנפל. ועוד ארבעים יום שבהן קבל לוחות אחרונות [כמפורש בפרשת עקב]. חשוב י"ב דתמוז דהוא חסר בההוא שתא. ושלשים דאב וכ"ט דאלול הרי ע"א. ותשעה דתשרי הרי שמנים [יום]. וליל צום השלים כנגד הלילה שאחרי י"ז בתמוז. דלא הוה בחושבנא דהא ביום הי"ח עלה. הוה ליה שמונים שלמים לילה ויום. ובקר יו"כ ירד שהוא י' בתשרי. רש"י:

שא נא עיניך וראה כו'. היפיפיות שבהן היו אומרות כך שאין האשה אלא ליופי ואל תתן עיניך כו'. המיוחסות שלא היו נושאות חן בעיני רואיהן היו אומרות אל תתן וכו' שאין אשה אלא לבנים. וכשיהיו בניך מיוחסים הכל קופצים עליהם בין זכרים בין נקבות כ"פ הרמב"ם. והכי איתא בברייתא בגמרא:

אשה יראת ה'. שמן הסתם המיוחסות הן יראות ה' שעקר יחוסן של ישראל שאין בהן פסול ממזרות. וכיוצא בזה כדמוכח ברפ"ק [צ"ל פרק בתרא] דקדושין והנהו חציפין דדרי נינהו כדאמרינן מדחציף כולי האי ש"מ ממזר הוא. א"נ מיוחסות דהכא היינו אנשי חיל יראי ה' כדרך שקורין גם בזמנינו מיוחסים אותם שיש בהם גדולים בחכמה ויראה. ושאין במשפחתם חכמים ויראי ה' אותם בשם יקראו שאינם מיוחסים:

ואומר תנו לה כו'. גם זה הפסוק היו אומרות. ולא שייך למפרך מאי ואומר:

וכן הוא אומר צאנה וכו'. רבן שמעון בן גמליאל קאמר לה. ופי' הר"ן צאנה משמע שיוצאות וחולות:

זה בנין בית המקדש. פירש הר"ב שנתחנך ביוה"כ. כלומר שגם יוה"כ היה בתוך ימי החנוך. כדמוכח במלכים א' סימן ח' ויעש את החג שבעת ימים ושבעת ימים. ומפורש בגמ' דמ"ק דף ט' דשבעת ימים היה החינוך קודם לשבעת ימי החג. ונמצא שבשבעה בתשרי שהם שני ימים קודם יוה"כ התחילו ימי החינוך. ומ"מ מקרי יוה"כ יום שמחת לבו. דלא למעוטי שאר יומי אלא שעל כל פנים היה הוא יום חדוה ושמחת החינוך. ואין לומר שעל בית שני נדרש בכאן דהא כתיב בעזרא ו' ושיציא ביתא דנא עד יום תלתא לירח אדר וגו' ועבדו בני ישראל וגו' חנוכת בית אלהנא דנא בחדוא וגו' ויעשו בני הגולה את הפסח. ובנין הורדוס דוחק לומר. לפי שסיפר יוסף בן גוריון בפרק נ"ה מספרו בענין חנוך הבית שעשה אותו היום משתה בכל שנה ושנה בכל מדינות יהודה. וזה א"א ביום הכפורים:

סליק לה מסכת תענית

כחמשה עשר באב שכלו בו מתי מדבר בסוף מ' שנה. ובו ביטל הושע בן אלה מלך ישראל את השומרים שהושיבו מימי ירבעם, שלא יעלו ישראל לרגל לירושלים. ובו הורשו לקבור הרוגי ביתר, שהיו מונחים כמה שנים בבזיון. ובו פסקו מלכרות עצים למערכה במזבח, משום שאח"כ הותש כח החמה ומשום דאז זכו לגמור מלאכת ד'. עשאוהו יו"ט, כמו שעשו חג לגמר בנין הביהמ"ק ולגמרה של תורה שהחיינו והגיענו, לזמן ההוא:

וכיום הכפורים מדהוא יום כפרה לעולם. ובו ניתנו לוחות האחרונות, ומחל הקב"ה חטא העגל:

שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן של משי:

שאולין דאפי' העשירות שואלות:

כל הכלים טעונין טבילה קודם שילבשום. ג"כ כדי שלא לבייש החשודים על הטהרות:

וכן הוא אומר נ"ל דלהכי מייתי הך קרא, דר"ל אע"ג דביו"כ לא שייך שישוררו בחור שא נא וכו', דוכי ס"ד שישראל קדושים יתעסקו ביו"כ הקדוש והנורא בשדוכים. ע"ז משיב וכן הוא אומר וכו', דביו"כ התכוונו להקב"ה שנקרא בחור בשיר השירים כולו, דנאמר בחור כארזים [שיר ה' פט"ו], שא נא עיניך מה אתה בורר לך, ר"ל איה אומה קדושה בעולם כאומה זו. אל תתן עיניך בנוי, דאע"ג שחטאו לפניך תתן עיניך במשפחה, בניך בני בחוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב. שקר החן של שאר האומות, הבל יופי שלהם, דאפי' כשעושין מצוות, כוונתם רק להחניף לך, כמ"ש חסיד שלהן, ומקרבין נחוחין לאלדה דשמיא, אבל ומצלין לחיי מלכא ובנוהי [כר"ה ד"ד א']. וכן חסד לאומים חטאתם [כב"ב ד"י ע"ב]. אבל אשתך החלשה הקטנה, שהיא יראת ה', היא תתהלל, שעומדות היום לפניך ככלה מקושטה, ואומרת כאביה, הא קריבת נפשי קדמך [כשבת פ"ט ב'], היא היא תתהלל, שגם כתמי חטאותיה הם היום לה לעדי ולתפארת, בעבור כי נתהפכו לזכיות: [ונ"ל דמה"ט נמי מנהג ישראל לשיר את האשמנו ביו"כ והרי קינה מבע"ל. אמנם הוא לרמז שכולם נתהפכו לזכיות, וראוי לשורר עליהם כעל זכיות] זאת אומרת שחורה אני ואעפ"כ נאוה, ואהלי קדר השחורים, בעיניך כיריעות שלמה המרוקמים זהב מופז:

צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה זה הקב"ה שהשלום שלו:

בעטרה שעטרה לו אמו כנסת ישראל שהקב"ה קוראה אמו, משום שכח ישראל נמשל ככח אם שמבטלת גזירת בנה, אף שחלשה היא. כך אומר הקב"ה מי מושל בי, צדיק, שאני גוזר גזירה וצדיק מבטלה [מ"ק דט"ז ב']:

ביום חתונתו זו מתן תורה שביו"כ נתנו לוחות האחרונות הכוללים כל התורה. ותו דכשנסלח אז חטאתם הו"ל כאילו התחתנו עם הקדוש ברוך הוא כ"י מחדש:

זה בנין בית המקדש שנתחנך ביום כפורים בימי שלמה [כמועד קטן דף ט' א'. ואשתמיטתיה סוגיא ערוכה זו לרבינו מהרש"א ז"ל]:

שיבנה במהרה בימינו אמן מדהזכיר התנא המקדש, התפלל שיבנה במהרה בימינו אמן:

אמר רשב"ג. וכו' פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"א:)

בחמשה עשר באב. גמ' אמר רב יהודה אמ' שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה אמ' רב נחמן יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל:

שבהן בני ירושלם יוצאין. גרסי' וכן הוא בירוש' וכן הוגה במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל. אכן לשון הברייתא בגמ' ת"ר בת מלך שואלת מבת כ"ג בת כ"ג מבת סגן בת סגן מבת משוח מלחמה בת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט וכל ישראל שואלין זה מזה כדי שלא יתבייש מי שאין לו ע"כ. ואי וכל ישראל ר"ל אפי' גברים גירסא נכונה היא בני ירושלים ובודאי דבנות בכלל בנים אבל בנים אינם בכלל בנות. והרא"ש ז"ל נראה דגריס שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן וכו' אכן בגמ' בין במשנה בין בפסקא קתני בנות ירושלם. הכא ברישא וגם כן שם בפ' יש נוחלין דמייתי להאי רישא קתני בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן וכו':

טעונין טבילה. גמ' א"ר אלעז' אפי' מקופלים ומונחים בקופסא וכתב הר"ן ז"ל ומן הירוש' למדנו שעל כל הכלים הטעינו חכמים טבילה באותו יום ואפי' מונחים בקופסא כדי שיוציאום לטבילה ומתוך כך ישאילום זה לזה שכך אמרו שם כל הכלים טעונין טבילה ר' ינאי ב"ר ישמעאל אומר אפי' נתונים בתיבה ופריך נתונים בתיבה ותימא טעונין טבילה ומשני מתוך שהוא מטבילן הוא משאילן ע"כ ורש"י ז"ל פי' כולם צריכין טבילה שלא לבייש את שצריכה טבילה כלומר אפי' מונחים בקופסא צריכים טבילה שמא בעלת הכלים לבשתן בימי נדותה ותתבייש לומר לשואלת לפיכך הצריכו לכל הכלים טבילה כדי שלא תתביישנה הטמאות או ימנעו מלהשאילן כך כתוב לשון רש"י ז"ל בספר כל בו סימן ס"ב:

ובנות ירושלם יוצאות וחולות. כך הגירסא בסדר המשנה דבגמ' וגם בפסקי הרא"ש ז"ל אכן בגמ' בפסקא הגרסא בנות ישראל יוצאות וחולות וכו'. ולשון כל בו שם סי' ס"ב בנות ירושלם יוצאות וחולות בכרמים בכלי לבן שאולים כדי שלא לבייש וכו'. אכן בתקון יששכר בכמה דוכתי בנות ישראל יוצאות בבגדי לבן וחלות בכרמים וכו': וה"ר מנחם דילינזאנו ז"ל הגיה וחוללות בשני למדין:

יוצאות וחולות. גמ' תנא מי שאין לו אשה נפנה לשם:

ומה היו אומרות. לשון פסקא שבגמ' מיוחסות שבהן היו אומרות בחור וכו':

בחור שא נא עיניך וכו'. גמ' ת"ר יפיפיות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי מיוחסות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא לבנים וכשיהיו בניך מיוחסין הכל קופצין עליהם בין זכרים בין נקבות:

מכוערות שבהן מה היו אומרות. קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים ע"כ אבל בירוש' אומר הנאות היו אומרו' תן עיניך במשפחה:

שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל. ואומר תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה כל זה ליתיה לא בבבלי ולא בירושלמי וכן ג"כ ברב אלפסי ז"ל ליתיה וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחקו וגם כתב מה אתה בורר ס"א את מי אתה וכו'. וכתוב שם בספר כל בו ויש תמהין איך היה טוב המנהג הזה בעיני החכמים שיחטפו איש את אשתו וחס ושלוס דומה כאילו היו בנות הפקר ואין זה תימה כי יש לדעת שכל מי שידו מגעת להשיא בתו שם לא היה שולחה שם שאם היתה קטנה מה תועיל חטיפתו הרי אינה מקודשת בלתי דעת אביה ואם היתה נערה או בוגרת אם חושש לזה לא יניחנה לצאת ואם יתירנה לצאת יזהירנה שלא להתקדש אלא להגון לה והדבר ידוע שאינה מתקדשת אלא לדעתה אבל המנהג בשביל הבנות שאין יד אביהן משגת להשיא אותן ואולי היו יושבין עד שתלבין ראשן אם לא ע"י המנהג הזה:

וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. כלומר שיום הכפורים נקרא יום שמחה כמו שאמר ביום חתונתו זו מתן תורה שנתחתן הקב"ה עם ישראל ביום שעמד על הר סיני היו כמו האירוסין ויום הכפורים היו כמו הנשואין וביום שמחת לבו זה יום בנין בית המקדש שצוה בו למחרתו ואמר ועשו לי מקדש ע"כ:

סליק פירקא. וסליקא לה מסכת תעניות. בעה"י המשמח חתן וכלה נתחיל מסכת מגילה