משנה סוכה פרק ג׳

מסכת סוכה, סדר מועד · 15 משניות בניקוד · מתחת לכל משנה פירוש ר׳ עובדיה מברטנורא, ובלחיצה על ״עוד פירושים״ – שאר המפרשים.

1. משנה א׳

   לוּלָב הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ, פָּסוּל. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פָּסוּל. נִקְטַם רֹאשׁוֹ, נִפְרְצוּ עָלָיו, פָּסוּל. נִפְרְדוּ עָלָיו, כָּשֵׁר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יֶאֶגְדֶנּוּ מִלְמָעְלָה. צִנֵּי הַר הַבַּרְזֶל, כְּשֵׁרוֹת. לוּלָב שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים כְּדֵי לְנַעְנֵעַ בּוֹ, כָּשֵׁר:

   ר׳ עובדיה מברטנורא

   לולב הגזול פסול. דכתיב ולקחתם לכם, משלכם. ולאחר יאוש בעלים נהי דשלו הוא שקונה אותו ביאוש, מכל מקום הוי מצוה הבאה בעבירה:

   והיבש פסול. דבכולהו בעינן הדר וליכא:

   של אשירה. אילן הנעבד:

   ושל עיר הנדחת פסול. דלשרפה קאי. ולולב בעי שיעור, והני כיון דלשריפה קיימי אין שיעורן קיים:

   נקטם ראשו פסול. דלא הוי הדר:

   נפרצו עליו. ואינן מחוברין אלא ע״י אגידה:

   נפרדו עליו. מחוברים הן בשדרה, אלא שלמעלה הן נפרדין לכאן ולכאן כענפי אילן:

   יאגדנו מלמעלה. אם נפרדו עליו יאגדם שיהיו עולים עם השדרה כשאר לולבים. ואין הלכה כר״י:

   ציני הר הברזל. יש דקלים שלולבין שלהן עליהן קצרים מאד ואין עולין על אורך השדרה. אם הן ארוכין כל כך עד שראשו של זה מגיע לצד עקרו של זה כשרים:

   כל לולב שיש בו שלשה טפחים. כנגד אורך ההדס וטפח יותר, כדי לנענע בו, דלולב בעי לנענועי כדלקמן:

   כדי לנענע בו. תני, וכדי לנענע בו, דהיינו טפח יותר על שלשה טפחים:

   עוד פירושים על משנה א: פירוש המשניות לרמב״ם, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

2. משנה ב׳

   הֲדַס הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ, פָּסוּל. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פָּסוּל. נִקְטַם רֹאשׁוֹ, נִפְרְצוּ עָלָיו אוֹ שֶׁהָיוּ עֲנָבָיו מְרֻבּוֹת מֵעָלָיו, פָּסוּל. וְאִם מִעֲטָן, כָּשֵׁר. וְאֵין מְמַעֲטִין בְּיוֹם טוֹב:

   ר׳ עובדיה מברטנורא

   נקטם ראשו פסול. ולית הלכתא כסתם מתניתין, אלא כרבי טרפון דאמר לקמן אפילו שלשתן קטומין כשרים:

   ענביו. פרי. יש בו שדומה לענבים:

   מרובות מעליו פסול. לא שנו אלא שחורות או אדומות, אבל ירוקות מינא דהדס הוא וכשר:

   ואין ממעטין אותן ביום טוב. דה״ל מתקן:

   עוד פירושים על משנה ב: פירוש המשניות לרמב״ם, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, תפארת ישראל – בועז, מלאכת שלמה

3. משנה ג׳

   עֲרָבָה גְזוּלָה וִיבֵשָׁה, פְּסוּלָה. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פְּסוּלָה. נִקְטַם רֹאשָׁהּ, נִפְרְצוּ עָלֶיהָ, וְהַצַּפְצָפָה, פְּסוּלָה. כְּמוּשָׁה, וְשֶׁנָּשְׁרוּ מִקְצָת עָלֶיהָ, וְשֶׁל בַּעַל, כְּשֵׁרָה:

   ר׳ עובדיה מברטנורא

   נקטם ראשה פסולה. אף זו אינה הלכה:

   צפצפה. מין ערבה ועלה שלה עגול:

   ושל בעל. שגדלה בשדה ולא בנחל, כשרה. לא נאמר ערבי נחל אלא שדבר הכתוב בהווה:

   עוד פירושים על משנה ג: פירוש המשניות לרמב״ם, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

4. משנה ד׳

   רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, שְׁלשָׁה הֲדַסִּים וּשְׁתֵּי עֲרָבוֹת, לוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד, אֲפִלּוּ שְׁנַיִם קְטוּמִים וְאֶחָד אֵינוֹ קָטוּם. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ שְׁלָשְׁתָּן קְטוּמִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁלּוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד, כָּךְ הֲדַס אֶחָד וַעֲרָבָה אֶחָת:

   ר׳ עובדיה מברטנורא

   אפילו שנים קטומין. אהדסים קאי. ובגמרא פריך אי קטום פסול והוא מצריך שלשה ליבעי כולהו שלמים, ואי קטום כשר ליכשר שלשתן קטומים. ומסיק דחזר בו רבי ישמעאל מתחלת דבריו שהיה מצריך שלשה הדסים ומכשיר אפילו שנים קטומין. והוא הדין אי לא מייתי להו כלל דקטומין כמאן דליתנהו דמי:

   אפילו שלשתן קטומין. דלא בעי הדר בהדס. והלכה כרבי טרפון:

   עוד פירושים על משנה ד: פירוש המשניות לרמב״ם, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

5. משנה ה׳

   אֶתְרוֹג הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ, פָּסוּל. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פָּסוּל. שֶׁל עָרְלָה, פָּסוּל. שֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה, פָּסוּל. שֶׁל תְּרוּמָה טְהוֹרָה, לֹא יִטֹּל, וְאִם נָטַל, כָּשֵׁר. שֶׁל דְּמַאי, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, לֹא יִטֹּל, וְאִם נָטַל, כָּשֵׁר:

   ר׳ עובדיה מברטנורא

   של ערלה ושל תרומה טמאה פסול. דאמר קרא (ויקרא כ״ג:מ׳) ולקחתם לכם, שיהיה ראוי לכם:

   ואם נטל כשר. שהרי יש בה היתר אכילה:

   ובית הלל מכשירין. דהא חזי לעניים, כדתנן מאכילין את העניים דמאי:

   בירושלים כו׳ אבל חוץ לירושלים לא, דבעינן לכם שיהא ראוי לכם:

   עוד פירושים על משנה ה: פירוש המשניות לרמב״ם, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

6. משנה ו׳

   עָלְתָה חֲזָזִית עַל רֻבּוֹ, נִטְּלָה פִטְמָתוֹ, נִקְלַף, נִסְדַּק, נִקַּב וְחָסַר כָּל שֶׁהוּא, פָּסוּל. עָלְתָה חֲזָזִית עַל מִעוּטוֹ, נִטַּל עֻקְצוֹ, נִקַּב וְלֹא חָסַר כָּל שֶׁהוּא, כָּשֵׁר. אֶתְרוֹג הַכּוּשִׁי, פָּסוּל. וְהַיָרוֹק כְּכַרְתִי, רַבִּי מֵאִיר מַכְשִׁיר, וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל:

   ר׳ עובדיה מברטנורא

   עלתה חזזית. כמין אבעבועות דקות:

   על רובו. במקום אחד הוא דבעינן רובו, אבל בב׳ או בג׳ מקומות אפילו על מיעוטו פסול. ועל פטמתו אפילו כל שהוא פסול, ששם הוא נראה יותר מבשאר מקומות:

   פטמתו. הדד שבראשו. כמו פטמא של רמון:

   נקלף פסול. ודוקא שנקלף כולו, אבל מקצתו כשר. ואית דאמרי איפכא נקלף מקצתו פסול, דמיחזי כמנומר, אבל נקלף כולו כשר. והאי נקלף לאו שהוסרה הקליפה עד שנראה הלבנונית שבתוכו, דהאי הוי חסר ופסול, אלא שנקלף ממנו גלד דק ומראהו ירוק כאשר בתחלה:

   ניקב. נקב מפולש מעבר אל עבר אפילו בכל שהוא פסול. ושאינו מפולש ואינו חסר כלום כגון שתחב בו יתד עבה, אם הנקב רחב כאיסר פסול, פחות מכאן כשר. והיינו ניקב ולא חסר כל שהוא כשר, דתנינן לקמן שאינו מפולש ואינו רחב כאיסר:

   אתרוג הכושי. שגדל כאן והוא שחור, פסול. אבל כושי שגדל בארץ כוש אורחיה הוא וכשר:

   ורבי יהודה פוסל. והלכה כרבי יהודה. וכל הני פסולים ביו״ט ראשון, אבל ביו״ט שני עם שאר הימים הכל כשר:

   עוד פירושים על משנה ו: פירוש המשניות לרמב״ם, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

7. משנה ז׳

   שִׁעוּר אֶתְרוֹג הַקָּטָן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּאֱגוֹז. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כַּבֵּיצָה. וּבְגָדוֹל, כְּדֵי שֶׁיֹּאחַז שְׁנַיִם בְּיָדוֹ אַחַת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֶחָד בִּשְׁתֵּי יָדָיו:

   ר׳ עובדיה מברטנורא

   רבי יהודה אומר כביצה. והלכה כר״י דפחות מכביצה פסול:

   ר״י אומר אפילו בשתי ידיו. והלכה כר׳ יוסי:

   עוד פירושים על משנה ז: פירוש המשניות לרמב״ם, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

8. משנה ח׳

   אֵין אוֹגְדִין אֶת הַלּוּלָב אֶלָּא בְמִינוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בִמְשִׁיחָה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מַעֲשֶׂה בְאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיוּ אוֹגְדִין אֶת לוּלְבֵיהֶן בְּגִימוֹנִיּוֹת שֶׁל זָהָב. אָמְרוּ לוֹ, בְּמִינוֹ הָיוּ אוֹגְדִין אוֹתוֹ מִלְּמָטָּה:

   ר׳ עובדיה מברטנורא

   בגימוניות של זהב. חוטי זהב כפופין כגימון, כמו הלכוף כאגמון (ישעיהו נ״ח:ה׳), וסובבין האגודה:

   במינו היו אוגדין אותו למטה. לקיים מצות אגד. וזה לנוי בעלמא הוה. ורבי יהודה לטעמיה דאמר לולב צריך אגד, הלכך אי אגיד ליה שלא במינו הוו להו ה׳ מינין. ואנן קיי״ל דלולב א״צ אגד הלכך בהא הלכה כר״מ:

   עוד פירושים על משנה ח: פירוש המשניות לרמב״ם, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

9. משנה ט׳

   וְהֵיכָן הָיוּ מְנַעְנְעִין, בְּהוֹדוּ לַה' תְּחִלָּה וָסוֹף, וּבְאָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל. וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף בְּאָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, צוֹפֶה הָיִיתִי בְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁכָּל הָעָם הָיוּ מְנַעְנְעִים אֶת לוּלְבֵיהֶן, וְהֵן לֹא נִעְנְעוּ אֶלָּא בְאָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא. מִי שֶׁבָּא בַדֶּרֶךְ וְלֹא הָיָה בְיָדוֹ לוּלָב לִטֹּל, לִכְשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ יִטֹּל עַל שֻׁלְחָנוֹ. לֹא נָטַל שַׁחֲרִית, יִטֹּל בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁכָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לַלּוּלָב:

   ר׳ עובדיה מברטנורא

   והיכן היו מנענעין. השתא מהדר תנא להא דתנינן לעיל, כל לולב שיש בו ג׳ טפחים כדי לנענע, אלמא מצוה בנענוע, והיכן מנענעים:

   בהודו לה׳ תחלה. תחלת המקרא:

   וסוף. סוף המקרא, כי לעולם חסדו. ואית דמפרשי תחלה הודו ראשון. וסוף, הודו אחרון שבסוף ההלל. והכי מסתברא. וכיצד מנענע, מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים. ובהולכה מנענע שלשה פעמים וכן בהבאה וכן בעליה וכן בירידה, על כל אחת ואחת שלשה פעמים:

   והם לא נענעו אלא באנא ה׳ הושיעה נא בלבד. ואין כך הלכה אלא כדברי ב״ה:

   יטול על שלחנו. אם שכח ולא נטל לולב קודם אכילה יפסיק סעודתו ויטול על שלחנו:

   עוד פירושים על משנה ט: תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

10. משנה י׳

    מִי שֶׁהָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן מַקְרִין אוֹתוֹ, עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן מַה שֶּׁהֵן אוֹמְרִין, וּתְהִי לוֹ מְאֵרָה. אִם הָיָה גָדוֹל מַקְרֵא אוֹתוֹ, עוֹנֶה אַחֲרָיו הַלְלוּיָהּ:

    ר׳ עובדיה מברטנורא

    מי שהיה עבד או אשה או קטן וכו׳ מי שאינו חייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. לכך צריך שיענה אחריו מלה במלה מה שהוא אומר:

    ותהא לו מארה. שלא למד:

    עונה אחריו הללויה. על כל דבר שהוא אומר, שכך היו רגילין לענות אחר מקרא את ההלל על כל דבר ודבר הללויה:

    עוד פירושים על משנה י: תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

11. משנה י״א

    מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִכְפֹּל, יִכְפֹּל. לִפְשֹׁט, יִפְשֹׁט. לְבָרֵךְ אַחֲרָיו, יְבָרֵךְ אַחֲרָיו. הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. הַלּוֹקֵחַ לוּלָב מֵחֲבֵרוֹ בַשְּׁבִיעִית, נוֹתֵן לוֹ אֶתְרוֹג בְּמַתָּנָה, לְפִי שֶׁאֵין רַשַּׁאי לְלָקְחוֹ בַשְּׁבִיעִית:

    ר׳ עובדיה מברטנורא

    מקום שנהגו לכפול. כל פסוק ופסוק מאודך ולמטה עד סוף ההלל כופלים, לפי שכל אותו הפרק מהודו לה׳ כי טוב עד אודך כי עניתני כולו כפול במקרא, ומאודך ולמטה אינו כפול, לכך נהגו לכפול המקראות הללו:

    לברך אחריו. הכל כמנהג המדינה. אבל ברכת הלל לפניו מצוה היא בכל מקום ואינו תלוי במנהג:

    הלוקח לולב מחבירו. עם הארץ:

    בשביעית. שעם הארץ חשוד על השביעית. ונהי דדמי לולב יכול ליתן לו לפי שלולב עץ בעלמא הוא ואין בו קדושת שביעית, דמי אתרוג אינו יכול ליתן לו, שפירות שביעית צריכין להתבער בשביעית הן ודמיהן, הלכך צריך שיקח ממנו האתרוג במתנה ולא יתן לו דמיו, שמא לא יבערם עם הארץ בקדושת שביעית:

    עוד פירושים על משנה יא: פירוש המשניות לרמב״ם, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

12. משנה י״ב

    בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה לוּלָב נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה, וּבַמְּדִינָה יוֹם אֶחָד. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהֵא לוּלָב נִטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה, זֵכֶר לַמִּקְדָשׁ. וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הָנֵף כֻּלּוֹ אָסוּר:

    ר׳ עובדיה מברטנורא

    במקדש שבעה. כדדרשינן לפני ה׳ אלהיכם שבעת ימים, ולא בגבולין שבעת ימים:

    במדינה. בירושלים, שאף היא כגבולים לענין זה:

    ושיהא יום הנף. של עומר, דהיינו יום ט״ז בניסן:

    כולו אסור. ובזמן שבית המקדש קיים משקרב העומר היו אוכלים חדש בו ביום דכתיב (ויקרא כ״ג) עד הביאכם. וכשחרב בית המקדש מותר מן התורה משהאיר המזרח, דאמרינן כתוב אחד אומר (שם) עד עצם היום הזה, דמשמע משהאיר המזרח, וכתוב אחד אומר עד הביאכם, הא כיצד, בזמן דאיכא עומר עד הביאכם, בזמן דליכא עומר עד עצם היום. ואסר רבן יוחנן בן זכאי עליהם כל היום משום מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא הוה אכלינן משהאיר המזרח השתא נמי ניכול:

    עוד פירושים על משנה יב: פירוש המשניות לרמב״ם, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

13. משנה י״ג

    יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, כָּל הָעָם מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְבֵית הַכְּנֶסֶת. לַמָּחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת שֶׁלּוֹ, וְנוֹטְלוֹ. מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים, אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. וּשְׁאָר יְמוֹת הֶחָג, אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ:

    ר׳ עובדיה מברטנורא

    יום טוב ראשון וכו׳ דאמרינן לקמן דמצות לולב דוחה את השבת ביו״ט ראשון לבדו, לפיכך היו מוליכין שם לולביהן מערב שבת:

    אין אדם יוצא וכו׳ דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון, לכם משלכם. ואם נתנו לו חברו במתנה אפילו על מנת להחזיר שמה מתנה, ונוטלו ויוצא בו ואח״כ מחזירו. ואם לא החזירו אגלאי מלתא למפרע דגזול היה בידו מעיקרא ולא יצא ידי חובתו:

    עוד פירושים על משנה יג: תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

14. משנה י״ד

    רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, וְשָׁכַח וְהוֹצִיא אֶת הַלּוּלָב לִרְשׁוּת הָרַבִּים, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוֹ בִרְשׁוּת:

    ר׳ עובדיה מברטנורא

    פטור מפני שהוציאו ברשות. וכגון שלא יצא ידי חובת נטילה בשעה שהוציאו. אבל יצא ידי חובת נטילה קודם שהוציאו חייב, דלא טריד מהשתא במצוה לעשותה. והיכי משכחת דלא יצא י״ח נטילה קודם שהוציאו דהא מדאגבהיה נפק ביה, משכחת ליה כגון שהפכו, שכל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן שנאמר (שמות כ״ו:ט״ו) עצי שטים עומדים, שעומדים דרך גדילתן. אי נמי שהוציאן בכלי דלקיחה על ידי דבר אחר דרך בזיון לאו שמה לקיחה. והלכה כרבי יוסי:

    עוד פירושים על משנה יד: פירוש המשניות לרמב״ם, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

15. משנה ט״ו

    מְקַבֶּלֶת אִשָּׁה מִיַּד בְּנָהּ וּמִיַּד בַּעְלָהּ וּמַחֲזִירָתוֹ לַמַּיִם בְּשַׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּשַׁבָּת מַחֲזִירִין, בְּיוֹם טוֹב מוֹסִיפִין, וּבַמּוֹעֵד מַחֲלִיפִין. קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ, חַיָּב בַּלּוּלָב:

    ר׳ עובדיה מברטנורא

    מקבלת אשה. את הלולב, ולא אמרינן דמטלטלת מידי דלא חזי לה:

    ומחזרת למים. שלא יכמושו:

    בשבת מחזירים. שהרי מהם נטלום היום. אבל לא מוסיפים וכ״ש שאין מחליפין:

    וביום טוב מוסיפין. אבל לא מחליפים, לשפוך אלו ולתת צוננין מהן, דטרח לתקן מנא:

    ובמועד. בחול המועד מצוה להחליף. והלכה כר״י:

    חייב בלולב. לחנכו מדברי סופרים:

    עוד פירושים על משנה טו: פירוש המשניות לרמב״ם, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

הגמרא על פרק זה: תלמוד בבלי מסכת סוכה, דף כ״ט ע״ב · כל דפי מסכת סוכה

עוד: כל מסכתות המשנה · משנה יומית · לעילוי נשמת