משנה שבועות פרק ז׳ משנה ח׳

ואלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין כו': אמרו שלא בטענה ר"ל שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא כי הוא לא הונה אותו במה שהיה ביניהם ובלבד שיפיל לו הספק שהונה אותו בשתי כסף או יותר אבל אם היה ספק האונאה פחות משתי כסף אינו חייב שבועה וכבר נתבאר בפרק חמישי מגיטין שאפוטרופוס שמנוהו ב"ד הוא שחייב שבועה והוי יודע כי כמו שיתגלגל בשבועת התורה כמו כן יתגלגל בשבועת היסת: אמר רחמנא וזה דבר השמטה שמוט אפי' דיבור משמטת ולפיכך משמטת השבועה:

ואפוטרופסים. פי' הר"ב שנתעסקו וכו'. אבל אפוטרופסין של יתומים וכו' עיין במשנה ד' פרק ה' דגיטין:

חלקו השותפין והאריסין. וה"ה לשאר. שאם חלקו אינו יכול להשביען. הרי"ף:

נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר. נתחייב לו כו' הל"ל. וכן כתב הרמב"ם בפרק ט' מהל' שותפין הלכה ז'. והטור סימן צ"ג. אלא דתנא נקט לשון נופל על לשון מגלגלין עליו וכו':

והשביעית משמטת את השבועה. כתב הר"ב לאו אהנך שבועות דשותפין קאי וכו' אלא מלוה וכו'. כדכתיב (דברים ט"ו) שמוט כל בעל משה ידו. רש"י. ובגמ' [ד' מ"ט] מנא הני מילי [דמשמט שבועה] דאמר קרא (שם) וזה דבר השמיטה ואפי' דבור משמטת. וכתב הר"ן ואיכא למידק שבועת מודה מקצת דמלוה פשיטא דכיון דממון אין כאן. שבועה אין כאן. ונ"ל דהכא כשתבע קודם שביעית. והודה במקצת וכפר במקצת. ואותו מקצת שכפר בו אין שביעית משמטתו. שכל ממון שכפר בו קודם שביעית אע"פ שעברה עליו אינו משמט. והכי איתא בפירוש בירושלמי במסכת שביעית מלוה נעשה כפרנית אינה משמטת. וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' שמיטה [הלכה ח']. ונמצא שאותו ממון שכפר בו לא נשמט בשביעית וסד"א כיון שתבעו קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ותביעת אותו מקצת במקומה עומדת שלא נשמטה בשביעית ישבע עליה לאחר שביעית. קמ"ל דשביעית משמטת שבועה כיון דהשמיטה אותו מקצת שהודה בו נמצא שאינו אלא כופר בכל. ואף השבועה שבאה מחמת אותו מקצת של הודאה נשמטה. שכיון שהממון נשמט. אף הדבור של שבועה שבא מכחו נשמט:

ואלו נשבעים שלא בטענה ר"ל שלא בטענת ברי, רק שטוענו שמא עיכב משלו. וטעמא דנשבעים, משום דכל אלו מורי היתירא בשביל שכר טרחם:

השותפין כל שהיה תחת ידו מעות או סחורה של שותפות בלי משקל מדה או מניין [צ"ג]:

והאריסין שקבל שדה מחבירו לזרעה, ושיחלקו בתבואתה הוא ובעל השדה:

והאפוטרופין שמינוהו ב"ד לאפטרופוס בנכסי יתומים [כגיטין פ"ה מ"ד]. או במינה אדם לחבירו אפוטרופס בנכסיו, דלא עדיף מאריס:

והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית אשה שהרשה בעלה שתתעסק במשא ומתן שלו. וסתם אשה נושאת ונותנת הוה [סי' ס"ב]:

ובן הבית ר"ל א' מהאחין שמתעסק בשביל כל אחיו בנכסי ירושתן. וכל הנזכרים כאן א"צ שבועה רק בשיחשדום בטענת ב' כסף [שם]:

רצוני שתשבע לי חייב פירושא דרישא הוא, ור"ל השותפין והאריסין וכו' שאמרו לכשנגדן מה אתה טוענני, ושכנגדן השיב רצוני שתשבע לי, חייב:

חלקו השותפין והאריסין ונתגרש האשה, ונפרד הבן בית מהעסק, ולא נשאר לא' מהן שום דבר לחשוב עוד עם הנתבע, וגם בשותפין לא נשאר עוד שום דבר בחברותא שאינו קצוב במדה משקל ומניין. לאפוקי אפילו בנשאר דבר קצוב וידוע מניינו ומשקלו, דכמחולק דמי [שם]:

אין יכול להשביעו על טענת ספק, מדשתקו אחר שחלקו והלכו להן מחלו זל"ז:

נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר אחר שחלקו:

והשביעית משמטת את השבועה לאו אשבועת השותפות קאי, דאין שביעית משמטת שותפות ושבועתה. רק אשבועת מודה במקצת קאי, דבנתחייב לו שבועה מדהודה במקצת קודם שביעית, ועבר שביעית, פטור מלשבע:

ובש"ס מציין אדקאמר ברישא ואלו נשבעין שלא בטענה, ומקשה אטו בשופטני עסקינן. נ"ל דר"ל דסד"א דשלא בטענה דקאמר, היינו שלא טענו חבירו כלל. ואע"ג דקאמר בסיפא מה אתה טוענני, סד"א דר"ל שהנתבע מתחיל לומר להתובע מה יש לך לטעון עלי, וזה מעשה שטות הוא שיאמר לו כן. ומשני דהא דקאמר ברישא שלא בטענה, ר"ל שלא בטענת ברי, רק שהתובע התחיל לומר להנתבע שחושדו. והא דמסיים תנא מה אתה טוענני ר"ל רבותא קמ"ל, דאע"ג שלא התחיל התובע לתבעו, רק שהנתבע הרגיש שחושדו והתחיל הוא לומר לו מה אתה טוענני. או ר"ל דהרבותא הוא אע"ג שלא השיב לו התובע אח"כ בפירוש שחושדו, רק א"ל השבע לי. אפ"ה צריך לשבע. וכ"ש באמר לו בפירוש שחושדו דמשבעינן ליה אנן. ואי נימא דלא כרט"ז [ל"ג ס"א], אלא אפי' אם אין רגליים לדבר מצד דבר אחר לחשדו, אפ"ה משביעו, דסגי ברגלים לדבר מדהוא שותפו או אריסו וכדומה [ועי' סי' ע"ה סי"ז]. א"כ י"ל דמתני' מיירי בא"ל תחילה שחושדו, ולא הוזכר במשנה. רק דה"ק מה אתה טוענני, ר"ל הרי אין לך רגלים לדבר והוכחה לחשדני והוא משיבו רצוני שתשבע לי, דאע"ג שאין לי הוכחה הריני חושדך. אפ"ה חייב.

ומכאן נ"ל ראיה לרש"י במאי דפליגי רש"י וגאונים, [כמ"ש הר"ן שבועות דש"ד א'], דלגאונים שייך הילך אפי' במלוה. ולרש"י דוקא בפקדון ולא במלוה. ונ"ל דפלוגתייהו, דלרש"י להכי במלוה לא שייך הילך, דממ"נ אי נתן למלוה המקצת קודם שאמר אין לך בידי רק נ', כ"ע מודים דכופר הכל הוא, ואפי' לרב ששת דס"ל הילך חייב [כב"מ ד"ד א'] אפ"ה בכה"ג פטור. ואי באמר אחר שתבעו אין לך בידי רק נ' והילך ונתנן לו מיד. זה לכ"ע מודה במקצת גמור הוא, ואפי' לרב נחמן [שם] דס"ל הילך פטור, אפ"ה בכה"ג חייב שבועה, דבשעת הודאה כבר נתחייב לו שבועה, ולהכי אף שאח"כ נתן לו המקצת שהודה, לא נפטר מהשבועה שכבר נתחייב בה. ולהכי לרש"י לא משכח"ל פטורה דהילך. רק אם בשעת ההודאה היה הנשאר עדין ביד הלוה, ואפ"ה יהיה ברשות המלוה. והיינו בפקדון דוקא. ובהא פליגי ר"נ ור"ש, אי מחשב כופר הכל או לא. אבל להגאונים דס"ל דגם בהלואה שייך הילך, ע"כ דס"ל אף אם אחר שהודה במקצת, נותן בשעת ההודאה, מה שהודה, מחשב לר"נ ככופר הכל. אמנם הר"ן הכא הקשה. אדקאמר תנא שביעית משמטת שבועה, הרי מדנשמט המקצת שהודה, פשיטא דכופר הכל הוא ופטור. ותירץ דלא מיירי תנא הכא בהודה לו אחר שביעית מהלואה שקודם שביעית. רק מיירי שכבר קודם שביעית הודה לו מקצת, ונתחייב שבועה. עכ"ל. א"כ ה"ת לרש"י דאפי' אם קודם שנשבע נתן לו מה שהודה, אפ"ה מדנתחייב כבר שבועה בשעת הודאתו, לא יפטור א"ע אח"כ כשישלם מה שהודה, א"כ שפיר אצטריך לאשמעינן הכא. דאילו בשביעית שנשמטה ונעקרה ההלואה לגמרי מעיקרו, פטור. אלא אי נימא כהגאונים, הדרא קו' לדוכתא, דהרי אפי' אם פרע המקצת שהודה שלא נעקרה ההלואה מעיקרא, אפ"ה פטור משבועה, מכ"ש בהפקעת שביעית שנעקרה ההלואה מעיקרא, מכ"ש דפטור משבועה, ומאי קמ"ל מתני'. ואת"ל הכא בשביעית ה"ט משום דלא נתן מעות ממש שהודה, סד"א דמגרע גרע. או משום דלא נפקע המקצת שהודה תוך כדי דבור מהודאת פיו, רק לאחר זמן כשחל שביעית, להכי לא מחשב ככופר הכל. ליתא דא"כ ק' איפכא לרב ששת דס"ל הילך חייב, מה בשביעית הכא, דלא פרע ממש, וגם הפקעת ההלואה היתה לאחר זמן רב משהודה, אפ"ה פטור משבועה, מכ"ש באומר לו תוך כדי דיבור משהודה הילך, וגם פרע ממש מקצת שהודה, מכ"ש דהול"ל דפטור. אע"כ דפלוגתייהו דר"נ ור"ש הוא רק בפקדון, ובסברא דלעיל פליגי כרש"י, ולהכי שאני שביעית מהילך. אמנם ק"ל הרי רש"י ס"ל [ב"ק דק"ז א] כופר הכל בפקדון חייב שבועה, ואמאי פטר ר"נ בהילך. וא"כ הרי רש"י סתר א"ע. וצ"ע. ונ"ל די"ל דדוקא בכופר הכל ממש בפקדון אמרינן מדיכול להעיז חייב שבועה, משא"כ האומר הילך דחזינן דלא היה יכול להעיז לכפור הכל דהרי אומר ליה על המקצת הילך, להכי על השאר שכפר הכל פטור אע"ג שהוא פקדון. ואעפ"כ לא זכיתי להבין מנ"ל לרש"י דבפקדון אפי' כופר הכל חייב שבועה דאו', והתורה רק כי הוא זה אמרה, דהיינו מודה במקצת דוקא. וצ"ע:

שלא בטענה. משמע שאין אדם תובעו כלום ומש"ה פריך בגמ' אטו בשופטני עסיקינן ומשני הכי קאמר שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא שטוענו שמא עכבת משלי ומוקי לה בגמרא דוקא שטוען שמא עיכב משלו שתי כסף לבד פרוטה של הודאה לפי פירושו של רש"י. אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות שלוחין ושותפים ס"ל דבשבועת השותפים לא בעינן הודאה וכן דעת רבו הר"ר יהוסף הלוי ז"ל. וכתוב בהר"ן ז"ל בפירקין ד' שכ"ח ע"ב דשבועת השותפים אע"פ שאינה אלא מדבריהם כעין שבועת השומרים של תורה תקנוה וכי היכי דלא מיפטר מדאורייתא משום מגו גרוע ה"נ לא מיפטר בשבועת השותפים ע"כ וכתבתי דבריו בארך לעיל ריש הפרק הזה:

חלקו השותפים וכו'. פ"ק דקדושין דף כ"ח ברש"י ותוס' ז"ל:

נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל. בגמרא אמרינן לכל מגלגלין חוץ משכיר שאין מגלגלין. וכתוב בהגהות מרדכי דהה"נ לכל הנשבעין ונוטלין שאין מגלגלין אלא דקמא נקט ולר"י נראה דדוקא נקט ע"כ וכן בכל הפוסקים ז"ל אין מזכירין רק שכיר בלבד. וביד פ"ט דהלכות שמטה ויובל סי' ו' וברפ"ט דהלכות שלוחין ושותפים וסי' ז' ובפ"א דהלכות טוען ונטען סי' ב' ובטור ח"מ סי' ס"ז וסי' צ"ג. ואפשיטא בעיא בגמרא דמגלגלין אפי' על שבועה שנתחייב לו אחר זמן אע"פ שהוא שבועה דרבנן וכך פסק הרמב"ם ז"ל שם בהל' שותפים פ"ט. וכתוב שם בכסף משנה ומפירש בדברי רבינו דגלגול שבועה אפי' בשמא על שמא איתה וכדברי הרמ"ב נחמן והר"ן ז"ל בפ"ק דקדושין ע"כ. וכתב הרי"ף ז"ל חלקו השותפים והאריסין אינו יכול להשביען וה"ה לשאר שאם חלקו אינו יכול להשביען ואי אמר הנשבע כבר חלקתי ולא אשתייר ליה גבאי ולא מידי והוא אומר עדיין לא חלקנו ועדיין אית לי גביה כך וכך לא משבעינן ליה בגזרה על טענת שמא אלא משביעין ליה על טענת ברי שבועת היסת ונשבע על טענת שמא בגלגול שבועה ואי לאחר שחלקו אתא וקתבע ליה בטענת שמא בלחוד מחרמינן ליה חרם סתם על מאן דגזליה מידי מההוא שיתפותא או מההוא אפוטרופסותא ע"כ. ופי' הר"ן ז"ל לא משבעינן ליה בגזרה שאומרת המשנה. מחרמינן ליה חרם סתם הגאונים ז"ל תקנוהו ע"כ. וכתוב במרדכי ד' שמ"ב בשם רבינו ברוך אע"ג דתנן אלו נשבעין שלא בטענה ומפ' לה בגמרא שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא השותפים והאריסין וכו' משום דמורו בה התרא הה"נ בכל דבר העשוי להסתפק כגון היה שמעון עמו בבית ומצא ראובן תיבתו פרוצה ושבורה וניטל מה שבתוכה וראובן חשד את שמעון איך יפטור מראובן בלא שבועת היסת אע"ג דכל הני נשבעין דמתני' מיירי במודה מקצת אבל שבועת היסת לא נתקנה כי אם בימי רב נחמן ולא בימי התנאים מ"מ הני דמתני' שבועת השותפים והאריסין דרבנן ואפילו אם מודה מקצת דהתורה לא חייבה לישבע עליו כי אם ע"י טענת ברי. ואע"ג דתנן ואלו נשבעין שלא בטענה ואמרינן בפ"ק דקדושין תנא תני אלו ואת אמרת תנא ושייר הא לא קשיא לי דהא תנן אלו הן הלוקין ואיכא טפי וכן אלי מגלחין במועד ואשכחן טפי וראיה לדבר וכו' וע"ש. ולכאורה נראה דהא דקתני מתני' א"ל מה אתה טוענני רצוני שתשבע לי שנראה שהיא משנה יתירא לפרש דברי התובע שמא מה הוא אפשר להיות דאחת לרבויי הא דקאמר רבינו ברוך ז"ל כך נלע"ד: