משנה שבועות פרק ו׳ משנה ב׳

מנה לי בידך אמר לו (בפני עדים) הן כו': כבר בארנו לך כי בכל מקום שיאמר פטור שהוא נשבע שבועת היסת ומבואר הוא שזה שאומרין במשנה זו חייב רצונו לומר חייב לשלם ואין בעל דינו חייב שבועה לפי שהוחזק כפרן וצריך שיכפור בב"ד ואז נאמר בו הוחזק כפרן ואלה הדינים נוהגים על עיקר מעקרי הדינים אצלנו והוא המלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים אלא אם התנה עמו ג"כ כמו שבארנו בכאן וכן המפקיד אצל חברו בעדים אינו צריך להחזיר לו בעדים אא"כ התנה עמו ג"כ אבל אם טען הלוה שפרעו ישבע שבועת היסת וכן הוא דין המפקיד אבל המפקיד אצל חברו בשטר ואמר לו החזרתי לך הוא ג"כ נאמן אבל ישבע בנקיטת חפץ שהחזיר וזה שאין אנו מחייבים אותו לשלם מגו דיכול לומר נאנס הפקדון ויהיה נאמן יכול למימר החזרתיו לך וידוע הוא שאם אמר נאנס ישבע שבועת השומרין ולפיכך כשיאמר החזרתיו לך ישבע אותה שבועה עצמה לפי שלא יהיה מגו גורע ממנו שום חיוב לפי שהתנאי במגו שנטעון מה לו לשקר:

אמר לו בפני עדים הן. כתב הר"ב וכגון שאמר אתם עדי דשוב אינו יכול לטעון משטה הייתי בך. הכי איתא בגמ' פרק ג' דסנהדרין דף כ"ט. ופירש רש"י במשטה אני בך שותק הייתי בך בשביל שהיית שואלני מה שלא היה:

אין לך בידי. לשון הר"ב לא היה דברים מעולם. וכן לשון רש"י דף מ"ב. וז"ל הרא"ש פירש"י כגון שאומר להד"ם. רצונו לומר שפירש דבריו ואמר אין לך בידי מעולם אבל אם אמר סתם אין לך בידי לא הוחזק כפרן דמצי למימר אין לך בידי עתה קאמינא. שהרי פרעתיו לך ומתרץ דבוריה הוי ואין סותר דבריו הראשונים. ע"כ. ולנוסחתינו בדברי רש"י והר"ב דלא כתבו כגון שאומר. נראה לכאורה דאין ר"ל שפירש דבריו וכו'. אלא כל האומר אין לך בידי. משמע להד"ם. ולפי זה אינו יכול לחזור ולתקן דבריו. וכדעת רב האי שכתבו הטור בסימן ע"ט ובפ"ק דב"ב בגמ' דף ו' מייתי למתני' דהכא. ואמרי' עלה מאי אין לך בידי. להד"ם:

חייב. פירש הר"ב לשלם ואינו נאמן בשבועה שהרי הוחזק כפרן. וכ"כ רש"י דף מ"ב. ופירוש לפירושו שכשחוזר אח"כ וטוען פרעתי אינו נאמן בשבועה וכו'. ואהא מסיים נמי דבשלא בב"ד כלומר שזה שאמר אין לך בידי היה שלא בב"ד. אם בא לב"ד וטוען פרעתי לא הוחזק כפרן. ונאמן. ובפ"ק דב"מ פירש הרא"ש הטעם משום דעביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בב"ד:

מפני שצריך ליתנו לו בעדים. כיון שאמר ליה אל תתנהו לי אלא בעדים. מהא שמעינן דאפי' לאחר הלואה יכול המלוה לומר ללוה אל תפרעני אלא בעדים דהא מתני' לאחר הלואה היא וקתני בהדיא חייב מפני וכו'. ויש שתמה וכי לאחר הלואה במה נשתעבד. בשלמא בשעת הלואה בקבלת המעות נשתעבד. אבל לאחר מתן מעות במה נתחייב. ונ"ל שאין זו קושיא שאין הענין מטעם שעבוד. אלא מפני שכל שאמר ליה אל תפרעני אלא בעדים אין הלוה עשוי לפורעו בלא עדים. ואי טעין ואמר פרעתיו בלא עדים אמרינן שקורי משקר. שכיון שהמלוה יכול לברר שהתרה בו. אין הלוה עשוי לפורעו אלא בעדים. כדי שלא יחזיקנו המלוה בין הבריות כלוה ואינו משלם. ולפיכך אין הדבר תלוי בקבלתו של לוה. אלא כל שהתרה בו המלוה וא"ל אל תפרעני אלא בעדים. אם טען הלוה בלא עדים פרעתיו. אנן סהדי דשקורי משקר. הר"ן. והמגיד ריש פט"ו מהלכות מלוה כתב הטעם משום דעבד לוה לאיש מלוה:

נתתיו לך פטור ולדידן חייב היסת:

חייב לשלם, מדהוחזק כפרן, דהרי תחילה הודה שחייב. ודוקא כשהודה תחלה אמר הוא או התובע אתם עדי. וכ"ש כשאמר מודה אני בפניכם שאני חייב וכו', או שקבל קניין על הודאתו בפני עדים, או נתן לתובע כתיבת ידו על זה, או שהודה לפני ב"ד. דאי ליכא חד מהנך, מצי למימר דרך שחוק הודיתי תחלה, ומשטה הייתי בך. ואפילו כפר לגמרי שהודה תחלה, ועדים מכחישין אותו, טענינן ליה אנן שדרך שחוק הודה, ומילי דכדי לא דכר אינש. מיהו בהודה השתא שהודה תחלה, לא טענינן ליה אנן שדרך שחוק הודה, רק צריך שיטעון כן הוא בעצמו [ח"מ פ"א ג']. והא דהוחזק כפרן הכא, דוקא בהיתה כפירתו שאח"כ בב"ד. דאל"כ לא הוחזק כפרן ויכול לומר אח"כ בב"ד, פרעתי [ח"מ ע"ט י']:

אל תתנהו לי אלא בעדים בין שא"ל בשעת הלואה או אח"כ מחוייב לעשות כדברי המלוה [ח"מ סי' ע' ס"ג] ומיירי שא"ל כן בפני עדים, דאל"כ נאמן אח"כ לומר ששילם, במגו דאי בעי כפר שא"ל כן:

חייב לשלם. וא"צ שכנגדו שום שבועה קודם פרעון. אבל חייב לשבע היסת אחר הפרעון:

מפני שצריך ליתנו לו בעדים ואי"ל כיון דשלא בשעת הלואה א"ל המלוה כן, במאי משתעבד לו הלוה. י"ל דלאו משום שיעבוד מתחייב לוה כשטוען שפרעו שלא בעדים, רק מטעם דאנן סהדי דכשהתרה בו כן המלוה, לא יפרענו שלא בעדים. וכשאומר שאפ"ה פרעו ביני לבינו, שקורי משקר [ר"ן]. ומה"ט כשאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו, או אינן כאן, באמת פטור מלשלם. ואפ"ה כשטוען פרעתי ביני לבינו, לא מהימן במגו דטען כלעיל, דמגו במקום עדים הוא, דאנן סהדי שלא יפרענו ביני בינו [ב"י ח"מ ע' ס"ג]. עוד י"ל דמגו גרוע היא, ולא אמרינן לה, דטפי ניחא ליה לומר שכחתי התראתך ופרעתיך ביני לבינך, משיאמר פרעתי בפני פלוני ופלוני והלכו להם, דיחשבו העולם הרוצה לשקר ירחיק עדותו [הרא"ש]:

מנה לי בידך וכו' פ"ק דבבא בתרא ד' ו' והתם מפרש אין לך בידי חייב דאמר לא היו דברים מעולם שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וע"ש בנמקי יוסף דף קס"ב. ואיתא נמי בפ' חזקת (בבא בתרא ד' ל'.) וכתב הרמב"ן ז"ל [הובא בר"ן שבועות פ"ו] דכשאומר לו לאחר הלואה אם לא קבל עליו אלא אמר לו לא כי אלא אפרע אותך שלא בעדים כדי שלא אהא צריך להביא עמי עדים שהדין עמו ואין צריך לפורעו בעדים אבל ממה שכתב הרב ן' מאגאש ז"ל והרמב"ם ז"ל נראה שהם סוברים שאין הדבר תלוי בקבלתו של לוה אלא כל שהתרה בו המלוה צריך לפורעו בעדים הר"ן ז"ל וכך הכריח הוא ז"ל. עוד העלה הר"ן ז"ל אליבא דרב אסי דקיימא לן כותיה וכפי גרסת הרמב"ם ז"ל דמתני' דקתני נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתנו לו בעדים באומר נתתיו לך ביני ובינך הוא ומש"ה חייב ולישנא דמתני' ה"נ משמע אבל באומר פרעתיך בעדים ודאי אפילו לרב אסי פטור עכ"ל ז"ל ובטור ח"מ בסי' ע' ובסי' ע"ה ובסי' ע"ט: