משנה שבועות פרק ה׳ משנה ד׳

אנסת ופיתית את בתי והוא אומר לא כו': ר' שמעון סבר כי עיקר תביעתו קנס שהוא דבר קצוב וידוע וחכ"א עיקר תביעתו הוא הבשת והפגם שיודע שאם הודה בהם ישלם אותם ואין הלכה כר' שמעון:

אמרו לו אע"פ שאינו משלם קנס ע"פ עצמו משלם בשת ופגם ע"פ עצמו. וא"ת צער באנוסה דתנן במשנה ד' פרק ג' דכתובות מה דינו והרמב"ם בפ"ח מהל' שבועות העתיק המשנה כלשונה. אבל בפ"ב מהל' נערה כתב דמשלם בושת ופגם וצער ע"פ עצמו. וכ"כ טור א"ה סי' קע"ז וכתב הכ"מ בשם הנגיד רבינו יהושע מבני בניו של הרמב"ם שיש לדקדק כך מהמשנה עצמה. לפי שאילו לא יתחייב לשלם צער ע"פ עצמו היו חכמים אומרים לר"ש אע"פ שאינו משלם קנס וצער ע"פ עצמו. ואין לומר אילו היה מתחייב לשלם צער ע"פ עצמו. היו אומרים משלם בשת ופגם וצער [ע"פ עצמו] לפי שתחלת המשנה אנסת ופיתית. והשיבוהו בענין שהוא כולל לאונס ולמפתה. והוא בשת ופגם לבד. עכ"ל:

שאינו משלם קנס על פי עצמו וכיון דאי מודה מפטר, פטור עליו מקרבן שבועה:

משלם בושת ופגם על פי עצמו וה"ה צער. רק לא נקט לה תנא, מדקאי גם אמפותה דאין לה צער (ככתובות ל"ט ב'). מיהו ר"ש ס"ל דלא שביק מלמתבע דבר הקצוב בתורה כחמשים כסף של קנס. ותבע בושת ופגם שצריך אומד מקודם. ורבנן ס"ל דאפ"ה עיקר תביעתו רק מה שאין יכול הנתבע לפטור א"ע:

ותמהני לפמ"ש הר"ב לעיל פ"ד מ"ו, ורמב"ם (פ"ט משבועות ה"ה) דבשבועות עדות מה"ט חייב באנסת בתי משום בושת ופגם שהן ממונא, וכן קיי"ל באמת דמשביע עדי קנס פטור (כרמב"ם שם), א"כ אדפליג ר"ש הכא בפקדון, מכ"ש דהו"ל לאפלוגי לעיל (בפ"ד מ"ו) בשבועת העדות. דהתם וודאי טפי מסתבר שתובע שיעידוהו על הקנס, מחששתו שמא יקדים הנתבע ויודה. ואת"ל התם גם ר"ש מודה. עכ"פ ק' מאי מסתפק הש"ס לעיל (דל"ג ע"א) אי משביע עדי קנס חייבים או פטורים, נידק מדלא מייתי תנא התם פלוגתא דר"ש ורבנן באנסת, ש"מ טפי דהתם אפילו ר"ש מודה דחייב דאפילו קנס קתבע משביע עדי קנס נמי חייב (ועי' תוס' שם ד"ה או). ודוחק לומר דבאמת דלמא גם בעדות פליג ר"ש רק רבותא קמ"ל דאפילו בפקדון דלא מסתבר שיתבענו קודם שבאו עדים, אפ"ה פליג ר"ש. או י"ל משום דבל"ז ק' למה לא נקט תנא פלוגתא דר"מ ורבנן בחטה ושעורה נמי לעיל (פ"ד מ"ה). אע"כ דכל הפלוגתות דבשני הפרקים נטר להו התנא עד לבסוף. עכ"פ ק' היכא ס"ד דר"ש לומר שעיקר תביעתו הקנס אטו בשופטני עסקינן, הרי כשיתבענו קנס, בין שיודה או לא יודה, יהיה פטור מלשלם. דהרי אפילו ראה עדים ממשמשין ובאין והודה, קיי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים, אפילו בכה"ג פטור, בהתחייב עצמו בכלום (כב"ק דע"ד ב' ורמב"ם פ"ג מגניבה) והכא נמי כשיודה שאנס בתו התחייב א"ע בבושת ופגם שהן ממונא, והיכא ס"ד שיתבענו הקנס. אמנם נ"ל מדקיי"ל דשבועת פקדון שייכא אפילו שלא בב"ד (כלעיל משנה א'), משא"כ שבועת העדות אינה רק בב"ד (כלעיל פ"ד מ"א). והרי מאי דקיי"ל מודה בקנס שיש בו ממון ואח"כ באו עדים פטור, היינו רק בהודה בב"ד. דב' לטיבותא בעינן, שיתחייב ממון בהודאתו. ושיהיה הודאתו בב"ד. אבל בהודה קנס שאין בו ממון אפילו הודה בב"ד, או שהתחייב בהודאתו ממון, רק שהודה שלא בב"ד, בתרווייהו אם באו עדים אח"כ חייב לשלם. (כרמב"ם שם). א"כ קושיות הנ"ל מתורצים על נכון, דבשבועת הפקדון הכא, ע"כ מיירי שתבעו חוץ לב"ד שישלם לו, והיה להתובע עדים, דסבר אם יודה ויתן לי מוטב, ואם ירצה לפטור א"ע ע"י כפירתו או ע"י הודאתו, אביא עליו עדים בב"ד, דהרי מודה שלא בב"ד בקנס, ואח"כ באו עדים, חייב לשלם (כרמב"ם שם), בכה"ג פטר ליה ר"ש בהשביעו וכפר חוץ לב"ד, מדעכ"פ היה יכול לפטור א"ע כשיודה בב"ד לפיכך אינו ממון עדיין, משא"כ לעיל בפ"ד בעדים, דע"כ רק בהשביעם בב"ד מיירי וכדאמרן, ועל כרחך הנתבע עומד שם דאל"כ אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ופטורים מקרבן, שהרי לא הועיל עדותן (כח"מ כ"ח ט"ו), וכיון שעל כרחך הבע"ד שם, מסתבר שירא התובע להזכיר דבר מהקנס, דלמא עי"ז יקדים הנתבע ויודה קודם שיעידו העדים, להכי בעדות גם ר"ש מודה דוודאי דעתיה אבושת ופגם. אמנם אין לדקדק למה לא נקט הכא חובל בשבת ויו"כ ואינך דתני גבי שבועת עדות. י"ל דלא צריך דמשבועת עדות שמעינן להו נמי גבי פקדון, ורק לדוגמא נקט אונס ומפתה לאשמעינן פלוגתא דר"ש ורבנן:

אנסת ופיתית וכו' תוס' פ' שבועת העדות (שבועות ד' ל"ג) וביד פ' שני דהלכות נערה בתולה סי' י"ב ובפ"ח דהלכות שבועות סי' ג' ובפ"ט סי' ה' ואיתא ר"פ נערה שנתפתתה וכתבו שם תוס' ז"ל. ר"ש פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו תימא לר"י דאפילו בעושק והלואה גופייהו דכתיבי בתורה לא מחייב אלא קרבן כשמיחד לו כלי להלואתו ולעושקי וכאן בקנס מה ייחוד שייך כאן דמיירי בלא עמד בדין דבעמד איבעיא ליה לאביי התם בגמרא בסמוך. ואומר ר"י כגון שייחד לו כלי כך לכשיעמוד בדין בב"ד ויתחייב לו יהי כלי מיוחד לו לגבות ממנו דמי אונסו. וא"ת וכי נימא דסבר ר"ש אדם מקנה דשלב"ל א"כ נחשביה בהדי הנך תנאי דחשיב בפ' האומר דס"ל אדם מקנה דשלב"ל דהא פריך נמי התם וניחשוב נמי ר' עקיבא ואומר ר"י דר"ש חדא ועוד קאמר חדא דיחוד אינו מועיל דדבר שלא בא לעולם הוא דאינו מתחייב כלל אלא משעת העמדה בדין ואילך ועוד אפילו קונה ביחוד אין כאן כפירת ממון שאין משלם קנס עצמו ואי מודה מיפטר ע"כ. והתם ס"פ אלו נערות קאמר ר"ש בן יהודה משום. ר"ש דאף בושת ופגם אינו משלם ע"פ עצמו ועיין בתוס' פ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ח:)