משנה שבועות פרק ה׳ משנה ב׳

שבועת הפקדון כיצד אמר לו תן לי פקדוני כו': זה מבואר וטעם ר"ש ברור כי בשעה שיודה תועיל הודאתו ואע"פ שקדמה כפירתו בבית דין לפי שהוא נותן מה שהודה בו:

שבועת הפקדון כיצד. א"ל תן לי פקדוני וכו' כבר כתבתי לעיל דהכא לאו דוקא שאמר ליה וכו' כדילפינן מוכחש בעמיתו. ומשום דלענין שבועת העדות דוקא כדילפינן מולוא יגיד כמ"ש הר"ב בפרק דלעיל משנה י"ב. תנא נמי הכא כדאיתא בגמ' פרק דלעיל דף ל"ב. ומ"מ בעמיתו דייקא. דאע"ג דהכחשה כל דהו אפי' בלא תביעה סגי. מ"מ השבועה צריכה שתהא בפני עמיתו. וזהו שהרמב"ם בפ"ז מהל' שבועות אחר שכתב דחייב אע"פ שלא תבעו. כתב אחד הנשבע לבעל הממון עצמו. או לשלוחו הבא בהרשאתו ששלוחו של אדם כמותו. כך נ"ל שזהו סברת הרמב"ם. והצריך שהשליח יבא בהרשאה. משום דלהוציא ממון מחברו לא סגי בלא הרשאה ולא דמי לשאר שלוחין דעלמא דבדבורא בעלמא נעשה שלוחו כדמשמע רפ"ב דקדושין אבל כשבא בהרשאה הרי הוא כמותו דהא אפי' בשבועת העדות דאיכא מיעוטא דולוא יגיד ולא לאחרים. אפ"ה מהניא כדכתב הר"ב בפרק דלעיל משנה ז'. וגמ' ערוך הוא שם. וכן העתיק הרמב"ם בפ"ט מהלכות שבועות לענין שבועת העדות או שלוחו. ומ"מ ר"ל כשבא בהרשאה דאי לאו הכי לא כדכתב הר"ב לעיל אלא שהרמב"ם סמך על מ"ש בפ"ז דקדים לענין פקדון דצריך הרשאה. וכ"ש בעדות דלא מהניא בלא הרשאה. ולפיכך אני תמה על הכ"מ שעל זה שכתב הרמב"ם בפ"ז דלענין פקדון או לשלוחו וכו' כתב דנראה דיליף לה מדמעטי' בשבועת העדות ואם לוא יגיד. הא אם לאחר פטור משמע דבפקדון דלא כתיב אם לוא יגיד חייב. כדקיי"ל בכל התורה כולה ששלוחו של אדם כמותו. עכ"ד. וזה דבר תימה דא"כ בפקדון אפי' בלא הרשאה נמי. כיון דבעדות מהניא בהרשאה. אלא דכל בלא הרשאה אינו כמותו לענין הוצאת ממון. ולפיכך אף בפקדון צריך הרשאה וכשבא בהרשאה אפי' בשבועת העדות גופיה מהניא. ואתיא שבועת הפקדון במכ"ש ולא במדאצטריך כמו שחשב הכ"מ:

משביעך אני. לא שהתורה חייבתו בשבועה ושלכך משביעו שלא מצינו שיתחייב השומר שבועה מן התורה. אלא כשהודה שהוא שומר. ורוצה לפטור עצמו מחיוב התשלומין. אבל לא בכופר שהוא שומר. אלא אם השביעו. והלה נשבע קאמרינן:

משביעך אני ואמר אמן. לרבנן דסברי להו מפי אחרים נמי חייב אפי' חוץ לב"ד. הוי מצי לפרושי מפי אחרים. והכא ליכא לתרוצי כמ"ש בשם הר"ן בפרק דלעיל משנה ג' אלא (הכא) איידי דלעיל. תנא נמי הכא בכה"ג. וכדרך שאמר בגמ' ארישא. כמ"ש לעיל:

אמר לו תן לי פקדוני שיש לי בידך נ"ל דאף דבשבועת הפקדון אפילו לא תבעו, וכפר ונשבע, חייב [כרמב"ם פ"ז משבועות ה'] אפ"ה נקט אמר לו. דקמ"ל דאפילו בתבעו, דוקא ביכול לומר תן לי, שהוא הבעל דבר או שלוחו, אפילו בלי הרשאה, דבכל דוכתא לבר ממשביע עדיו, שלוחו של אדם כמותו [רכ"מ פ"ז ה"ו]. אבל בתבעו אחר, ונשבע לו, פטור מאשם. עוד נ"ל דכל עיקר דרצה לאשמעינן בהך בבא, דקמ"ל אף דתחלה קאמר אין לך בידי ואח"כ השביעו סתם, אפ"ה חייב:

ואמר אמן עי' מ"ש פ"ד סי' י"ג:

אמר רבי שמעון מה טעם מפני שיכול לחזור ולהודות אחר שכפר [ונ"ל דגם הכא קאמר ר"ש מה טעם, דקמ"ל לגלויי דינא אליבא דר"מ דס"ל דמדילפינן מושבע מאחרים בפקדון מעדות, ילפינו מנה ומנה כלעיל סי' ה'. ולהכי סד"א גם הא מחשב מנה [כפ"ד מ"ג] ולחייב רק א', קמ"ל]:

אמר לו תן לי וכו' עיין במ"ש בפירקין דלעיל ריש סי' ג':

ואמר אמן וכו' ביד ר"פ שני דהלכות שבועות וסי' ה' וצ"ע שם לע"ד ששם כתב כן וז"ל אחד הנשבע אחת מד' מיני שבועות אלו מפי עצמו ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן חייב ואילו בפ"ח סי' ז' כתב בין שהשביעו התובע וכפר ה"ז חייב בשבועת הפקדון אע"פ שלא ענה אמן ולא הוציא שבועה מפיו ע"כ. ואפשר שר"ל אלא שענה דבר שענינו כענין אמן וכמו שכתב שם ר"פ שני וגם ר"פ שני דהלכות נדרים:

השביע עליו חמשה פעמים פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ו) ושם פי' רש"י ז"ל דהכי דייק בגמרא התם דמדקתני עליו ולא קתני השביעו ש"מ דעל ידי דיינים הטיל עליו שבועה וקבל על כרחו ולא מיירי בשקפץ התובע והשביעו:

חייב על כל אחת ואחת חומש ואשם וביד כולה מתני' עד סוף סי' ג' פ"ז דהלכות שבועות מסי' ט' עד סוף סי' י"ד. ובפ"ט סי' י"ז כתב וכן אם תבעו אותן רבים להעיד להם ואמרו שבועה שאין אנו יודעים לכם עדות אינם חייבין אלא אחת לא לך ולא לך ולא לך חייב על כל אחת כדרך שבארנו בשבועת הפקדון ע"כ. וכן היא שנויה ג"כ בת"כ פרשת ויקרא לענין עדות: