משנה שבועות פרק ד׳ משנה ב׳

וחייבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון כו': לא אמרה תורה בשבועת עדות ונעלם ממנו ולפיכך חייב על זדונה קרבן ושגגתה עם זדון העדות הוא שידע ששבועה זו אסורה ושיתברר העדות ושזו השבועה שקר אבל הוא אינו יודע אם יתחייב עליה קרבן אם לאו ואז יתחייב קרבן אבל כששגג כל עניניה ולא ידע אם שבועת העדות אסורה או לאו ונשבע שלא ידע העדות אינו חייב כלום וזהו מה שאמר ואין חייבין על שגגתה:

וחייבים על זדון השבועה. פירש הר"ב דלא כתיב בה ונעלם. וכן פירש"י ובמשנה ב' פ"ב דכריתות לא פירש הר"ב כך. ושם אפרש בס"ד:

ועל שגגתה עם זדון העדות. לשון הר"ב שיודעים ששבועה זו אסורה וכו' כ"ה בגמרא. וממילא שיודע לו עדות. דאי לאו הכי אינה אסורה. והיינו זדון העדות וכן פירש הר"ב ריש פרק דלקמן לענין פקדון. ולשון רש"י בפירוש המשנה עם זדון העדות. שמזידים הם ויודעים לו עדות. אבל שוגגים הם על הקרבן וכו' שיודעים ששבועה זו וכו':

ואינן חייבין על שגגתה. לשון הר"ב אם שוגגים הם לגמרי כסבורין שאין יודעין לו עדות. ואח"כ נזכרו וכו' כל זה לשון רש"י. ותמהו התוס' דתיפוק ליה דבקושטא קא משתבעי. ותירץ הר"ן דרש"י כך הוא אומר שבאותה שעה שנשבעו אין אנו יודעין. יודעין היו. אלא שלא היו מתכונים לשום לב. אבל לא היו צריכים ידיעה אחרת. ונמצא [מה שנשבעו] אין אנו יודעים לא נשבעו על האמת. שאילו היו שמים על לב באותה שעה יודעים היו שהרי מיד כשנתיישבו נזכרו בלא שום חדוש ידיעה. ואפ"ה כיון שהיו סבורין לישבע על האמת. פטורים. משום דאנוסים היו. ע"כ. והשתא אתי שפיר שפירשו רש"י והר"ב ששגגו בידיעת עדות. ולא פירשו ששגגו בשבועה שסבורים שמותרים לגמרי. וכמ"ש התוס'. וכ"פ הרמב"ם. וליכא למימר דלא סברי להו דבהכי פטור. דהא שמעינן נמי מרישא דאינן חייבין אלא כשיודעים ששבועה זו אסורה הא לאו הכי פטורים. אלא דרש"י והר"ב באו להשמיענו חדוש זה דאע"פ דיודעים היו. כדכתב הר"ן. אבל ודאי דה"ה בשגגו בשבועה דפטורים. והרמב"ם בחבורו סוף פ"א מהלכות שבועות כתב לתרווייהו. שז"ל אבל אם לא ידעו שהיא אסורה. או ששכחו העדים ונשבעו וכו' הרי אלו אנוסים ופטורים:

וחייבין קרבן עולה ויורד:

על זדון השבועה ר"ל בין שהיו מזידין בהכל, שידעו העדות וידעו ג"כ שכשישקרו חייבים קרבן. או על וכו':

ועל שגגתה עם זדון העדות ר"ל ששוגגין הן שסבורין שפטורים מקרבן, אבל זדו בעדות, שיודעין אותה, וגם יודעין שהשבועה אסורה:

ואינן חייבין על שגגתה דאע"ג דבחלב ושאר חייבי חטאת אפילו לא ידע מעולם שזה חטא או שהיה תינוק שנשבה בין האומות ולא ידע מעולם מישראל ודתם, אפ"ה לכשידע שחטא מביא חטאת על כל חטא וחטא, וכ"ש בשכח דחייב, [כרמב"ם פ"ב משגגות ה"ו]. בשבועות שאני דכתיב ביה אדם בשבועה דצריך אדם עם ידיעה, להכי פטור מקרבן, כשסבורין ששבועה זו מותרת לגמרי. ומכ"ש כששכחו העדות בשעת שבועה [ותמיהני מאד למה לא תני נמי כה"ג גבי בטוי לעיל פ"ג מ"ז. [ועי' מש"כ בהקדמת פ"ג סי' א']. ובשלמא לרש"י שם יש ליישב קצת, דמשום דעכ"פ בלהבא חייב בבטוי על שגגתה גרידתא, אבל לרמב"ם שהבאתי שם דגם בלהבא פטור בבטוי בשגגתה גרידתא קשיא וצ"ע]:

קרבן עולה ויורד *) ולא קתני דחייבים נמי מלקות מדלא שייך בכל מזיד, דהרי ביש שם עונש אחר משום כאשר זמם, אין לוקין משום לא תענה, ורק באין כאן עונש כאשר זמם כריש מכות אז לקו משום לא תענה. ותו דבהודו בעצמן שהזידו בעדות מביאין קרבן ואין לוקין. ותו הרי א"א התראה רק בספק דמי יודע אם יודעים לו עדות:

וחייבים וכו'. ספ"א דהלכות שבועות:

ועל שגגתה עם זדון העדות. שמזידין הן ויודעין לו עדות אבל שוגגין הן על הקרבן:

ואין חייבין על שגגתה. אם שוגגין הם לגמרי כסבורין הן וכו' כדפי' רעז"ל והוא פי' רש"י ז"ל והכריח הר"ן ז"ל כזה הפירוש ע"ש: