משנה שבועות פרק ג׳ משנה ז׳

שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה כו': כשאמר שבועה שלא אוכלנה ואמר אחר כן שבועה שלא אוכל ואכל חייב שתים כשאמר שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה ואמר אחר כן שלא אוכל אפי' אכל ממנה כזית ולפיכך חייב משאכל ממנה כזית וכשסיים אכילתו חייב שתים וזה כשהקדים שלא אוכלנה כמו שמשלנו:

שבועה שלא אוכל ככר זו וכו'. וכתב הר"ב טעמא וכו' וכי הדר אמר שלא אוכל. כיון שאכל ממנו כזית חייב. פירוש דהכי משמע שלא אוכל שעור אכילה מככר זו. ולא נקט ככר זו אלא למשרי נפשיה באחרינא. כ"כ הכ"מ פ"ד מהלכות שבועות [הלכה ט'] בשם הריטב"א ועמ"ש בשם התוס' במשנה ט':

שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה. כתב הר"ב לאשמועינן שאם נשאל לחכם על הראשונה וכו' *). וכתבו התוס' שנראה כיש ספרים דל"ג שלא אוכלנה שלישית ואפ"ה שמעינן שאם נשאל וכו' מדקתני אינו חייב אלא אחת ולא קתני חייב אחת. והשתא הוי כי התם בנדרים פ"ב משנה ג' כדפי' הר"ב שם. ומ"ש הר"ב שהחכם עוקר הנדר מעקרו. עיין בפירושו ספ"י דנדרים:

[*זו היא שבועת ביטוי וכו'. למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות. שאין בו מעשה בסוגיא דלעיל דף כ"א] [ע"ב]:

שבועה שלא אוכל ככר זו כל שלא אוכל משמע כזית, שהוא שיעור אכילה. והא דקאמר ככר זו, למפטר נפשיה מאחרינא קבעי:

שבועה שלא אוכלנה ר"ל ואח"כ אמר שבועה שלא אוכלנה דמשמע כולה:

ואכלה אינו חייב אלא אחת דמדאי אפשר שיעבור על שבועה ב' עד שעבר על שבועה ראשונה, כבר נכלל שבועה ב' בא', ולא חיילה תו שבועה ב'. אבל באמר תחלה שלא אוכלנה והדר שלא אוכל, לא נכללת ב' בא', דבקמא לא אסר ע"ע רק כולה, ובשבועה ב' אתסרה אפילו בכזית ממנה:

זו היא שבועת בטוי שחייבין על זדונה מכות הא דקתני זו היא למעוטי שאוכל ולא אכל דפטור ממלקות מדאין בו מעשה:

כך הוא גירסת הרי"ף ותוס'. ובש"ס בבלי וירושלמי ובמשניות גרסינן שלא אוכל וב' פעמים שלא אוכלנה. וקאמר בגמ' דנקט הכי, לאשמעינן דאפילו בכה"ג, חיובא הוא דליכא, הא שבועה איכא, שאם התיר חכם ראשונה, מצאה שבועה ב' מקום לחול וחייב עלה. וכתבו תוס' דנראה דל"ג ב' פעמים שלא אוכלנה, ואפ"ה שמעינן להך דוקיא דגמ', דמדלא קאמר תנא "חייב אחת" רק "אינו חייב אלא אחת" ש"מ דשבועה ב' ג"כ איתא, רק שאינו חייב עלה. ונ"ל דלש"ס דגרס ב"פ שלא אוכלנה, לרבותא תני לה, דלא מבעיי שלא אוכל ושלא אוכלנה, דשבועה ב' לא דמי כלל לשבועה א' ולא נכלל בה, רק סתר אותה, דהרי שלא אוכלנה, משמע אבל קצת ממנו אוכל, אלא שלא היתה יכולה לחול, להכי וודאי אמרינן בנשאל על הראשונה חלה ב'. אלא אפילו בשלא אוכלנה ושלא אוכלנה דשבועה ב' נכללת בקמא, אפ"ה שבועה איכא, ואי משכח רווחה חיילא. ואי"ל אי הך רבותא אתא תנא לאשמועינן, לא הוה צריך למנקט ב"פ שלא אוכלנה, רק ננקט ב' שבועות קמייתא בהן. רק מדבכה"ג הוה דינא איפכא, דבאמר תחלה שאוכלנה לככר זו, והדר שאוכל חייב רק אחת. ובאמר תחלה שאוכל ככר זו, והדר שאוכלנה, באמת חייב שתים. [ועי תוס' דכ"ט ב']. לפיכך ננקט במתניתין דבשאוכלנה והדר שאוכל, חייב רק אחת, ובכה"ג אשמעינן נמי הך רבותא דלעיל שפיר, דאע"ג דבכה"ג וודאי נכללת שבועה ב' בא', ואפ"ה חיובא ליכא שבועה איכא, ולא צריך למתני תו שלא אוכלנה פעם ב'. ודוחק לומר דחיובא דמלקות אתא לאשמעינן, ובהן ליכא מלקות, מדהו"ל לאו שאין בו מעשה, רק קרבן איכא. ליתא, דפשיטא דכמו דהדר חל בהן משתמע נמי דחל נמי בלאו וחייב מלקות. נ"ל דלהכי נקט מתני' בלאו, לאשמעינן רבותא לעניין פטורא. דלא נימא, דכשאמר שלא אוכל והדר שלא אוכלנה, כשאכל כזית קמא כבר עבר אשבועה ראשונה, וכשאכל אח"כ כולה עבר אשבועה ב'. ולחייב תרתי, קמ"ל. אבל אי הוה נקט שאוכלנה ושאוכל, וודאי פשיטא דכשלא אכלה חיילי ב' חיובי השבועות כאחד. ופשיטא דחייב רק א'. ורק בנשבע שיאכלנה, ואח"כ נשבע שיאכל ככר זו היום. אז חלו ב' השבועות זא"ז, ולא רצה להאריך. עוד י"ל דלהכי לא נקט ב' פעמים בהן, דהרי פשוט דבגוונא דנקטה מתניתין אינו חייב אשנייה משום שוא, דכיון דשנייה מתלי תלי, א"כ אין כאן שוא. א"כ אי הוה תני ב"פ בהן, שאינו חייב אלא אחת, היינו קרבן א', דהרי בנשבע בהן פטור ממלקות, כריש מכילתן [ד' ג' ב'], והוה סד"א דשנייה עכ"פ שוא הוה, ואף דמדיוקא שמעינן שפיר דפטור מקרבן, עכ"פ סד"א דחייב עלה מלקות כבכל שוא. להכי נקט שלא אוכלנה ב"פ. דא"כ חייב דקאמר מתניתין גם אמלקות קאי, ושמעינן שפיר מדיוקא, דאשנייה פטור לגמרי, דאין כאן שוא כלל וכדאמרן. ולפי דברינו הנ"ל בכוונת גירסא דש"ס מתורץ נמי הא דלא נקט הך כפילא ברישא. דהיינו שנשבע שלא אוכל שלא אוכל, כדנקט כה"ג [בנדרים די"ח] והדר לנקט שלא אוכלנה. וכבר הרגישו כן רבותינו. אמנם לפמ"ש לעיל יתישב, דאי הוה נקט הכי, סד"א דוקא בכה"ג בנשאל אשבועה א' חלה ב', משום דבתר הב' פעמים שלא אוכל הדר אמר שלא אוכלנה, ש"מ דהתכוון בשבועה שנייה שלא אוכל, דאכזית ב' משתבע. תדע מדנשבע אח"כ שלא אוכלנה על כל הככר, ור"ל הנשאר אחר ב' הזיתים. אבל באמר ושלא אוכל שלא אוכלנה, שלא אוכלנה, דוודאי נכללת שבועה ג' בב', סד"א דלא חלה כלל. קמ"ל. אבל בסוגיא דנדרים דלא נקט בתר הב"פ שלא אוכל ג"כ בשבועה שלא אוכלנה, מצינן שפיר למידק גם מהב"פ שלא אוכל דחיובא הוא דליכא הא איסורא איכא. ועי' בר"ן בגמ':

שבועה שלא אוכל ככר זו סתמא קאמר ולא אמר היום. ואיתא בפ"ק דמכלתין דף ג' ופי' רש"י ז"ל אינו חייב אלא אחת דמאחר שנשבע עליו שבועה ראשונה נאסרה עליו וכי הדר אשתבע ה"ל נשבע לקיים ותנן לקמן נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור מקרבן שבועת בטוי ע"כ. ונלע"ד דבהכי מתיישב שפיר קשר משנה זו לאשר למעלה הימנה כלומר בשבועה על שבועה אפילו ר' יהודה בן בתירא מודה דאינו חייב אלא אחת ומ"מ קשה לע"ד אמאי איצטריך ליה לפרושי פטור מקרבן שבועת בטוי לימא פטור סתמא ואני אפרש או פטור מקרבן אם הוא שוגג או פטור ממלקות אם הוא מזיד. ואיתא נמי בפירקין דף כ"א ובפ"ק דתמורה דף ג' וביד בפ"ד דהלכות שבועות סי' ט' וסוף הפרק ובפ' ששי סי' י"ז ובטור יו"ד סי' רל"ח:

שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה רעז"ל תפס גרסת רש"י ז"ל ופירושו במתני' ובסוגיית הגמרא אבל תוס' ז"ל הכריחו כספרים דלא גרסי' במתני' שלא אוכל תלת זימנין אלא שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכלנה תרי זימני ואפ"ה דייק בגמרא שפיר דאשמועינן דחיובא הוא דליכא הא שבועה איכא דאי משכחת רווחא כגון שנשאל על הראשונה עלתה שנייה תחתיה מדלא קתני ואכלה חייב אחת אע"ג דלא ה"מ למיתני אינה אלא אחת כההיא דפרק שני דנדרים סוף סי' ג' ע"כ בקיצור מופלג ועיין עוד שם. והר"ן ז"ל ג"כ גריס לה וכתב שבהלכות רב אלפס ז"ל ליתה וגם כן השמיט האי דיוקא דחיובא הוא דליכא הא שבועה איכא ואולי שהטעם הוא דמפני שאינו גורס במשנתנו הך שבועה שלישית אף בגמרא לא היה אפשר שיגרוס האי דיוקא דשבועה שניה לגופיה איצטריך ליה לומר דאינו חייב אלא אחת ולמידק מינה נמי דאם אמר שלא אוכלנה ברישא והדר שלא אוכל מחייב תרתי ע"כ בקיצור. ואם אמר שבועה שאוכל ככר זו שבועה שאוכלנה וזרקה הוא עצמו לים שאי אפשר עוד לאכלה. נלע"ד דה"ה והוא הטעם ואינו חייב אלא אחת חוזרני בי לומר שאינו לוקה אפילו אחת מידי דהוה אאמר שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה שפסק הרמב"ם ז"ל שם בפ"ד סי' כ' דבשוגג מביא קרבן עולה ויורד במזיד אינו לוקה שהרי לא עשה מעשה ואע"פ שעבר על שבועת שקר ע"כ. אלא שיש לחלק דהכא זריקתו הוא בעצמו לים הוא מעשה להתחייב עליה לכל הרחות אחת כך נלע"ד דוק. אח"כ מצאתי בירושלמי בפירקין סי' ח' שהיא פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש ויש מי שסובר החילוק שכתבתי עיין שם:

זו היא שבועת בטוי בגמרא מוקי האי זו היא למעוטי אוכל ולא אכל פטור ממלקות אבל קרבן מחייב וה"ק זו היא לא אוכל ואכל הוא דחייבין על זדונו מכות דה"ל לאו שיש בו מעשה אבל אוכל ולא אכל לא לקי דהא ליכא למימר למעוטי אכלתי ולא אכלתי מקרבן או ממלקות דסברא היא קאי בלהבא ממעט להבא ולא ממעט לשעבר ומתני' ר' עקיבא היא דמחייב קרבן לשעבר כלהבא וכן נמי סיפא דקתני זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור למעוטי זו היא דעל שגגתה פטור מקרבן אבל אכלתי ולא אכלתי על שגגתה חייב קרבן וכולה מתני' ר' עקיבא היא אבל אכלתי ולא אכלתי לא ממעט נמי ממלקות לדעת ר' יוחנן דמחייב ליה התם: