משנה שבועות פרק ג׳ משנה ה׳

אחד דברים של עצמו ואחד דברים של כו': ריבוי הכתוב הוא אמרו או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו' ואמר אחר כן להרע או להיטיב מיעוט לכל אשר יבטא האדם בשבועה ריבוי אחר רבי עקיבא אומר ריבה ומיעט וריבה ורבי ישמעאל אומר בזה כלל ופרט וכלל ויהיה היוצא ממחלקותם כפי מה שראוי מן העקרים הנעשים והקישות הלמודות ברבוי ומיעוט או בכלל ופרט מה שאתה רואה. וענין לעתיד לבא כשישבע על הדברים הבאים שיעשה אותם או שלא יעשה אותם והלכה כרבי עקיבא:

שאתן לפלוני. גמ' מאי אתן. אילימא צדקה לעני. מושבע ועומד מהר סיני הוא שנאמר נתון תתן כלומר ותנן לקמן נשבע לקיים המצוה. ולא קיים פטור. אלא מתנה לעשיר:

ושלא אישן. עיין בפי' הר"ב רפ"ב דנדרים:

אמר לו ר"ע א"כ וכו'. פי' הר"ב דר"ע דריש בכל התורה רבויי ומיעוטי וכו'. והלכה כר"ע ואפ"ה רגילות לפרש בכלל ופרט וכלל. כדלקמן פ"ו משנה ה'. וכבר הארכתי בזה בס"ד במשנה ט' פ"ד דב"מ ע"ש. ועיין בתוס' דפ"ק דף ד' ע"ב ועיין משנה ח' פ"ח דבכורות. [*גם עמ"ש בפרק ו' דסנהדרין משנה ד' בד"ה וחכ"א וכו']:

אחד דברים של עצמו כאוכל ולא אוכל:

ואחד דברים של אחרים כדמפרש ואזיל, שאתן לפלוני וכו':

ואחד דברים שאין בהם ממש כדמפרש ואזיל שאישן וכו':

ושלא אתן היינו דברים של אחרים אבל יש בהן ממש. ולאו בצדקה לעני מיירי, דהרי מושבע ועומד בתורה. רק מיירי במתנה לעשיר:

ושלא אישן היינו דבר שאין בו ממש והן של עצמו. ולא אמרינן דכוונתו שלא יישן לעולם, ולא חייל כלל, מדהו"ל שבועת שוא, רק תלינן לחומרא דנתכוון שלא יישן כל זמן שאפשר להתקיים בלי שינה:

ושלא אזרוק היינו נמי שבועת אין בו ממש, דזריקת צרור מילי דכדי הוא. מיהו כל זה בחדא לריעותא וחדא לטיבותא כאתן לפלוני, או שאישן. אבל בב' לריעותא כגון שזרק פלוני או שישן פלוני, שהוא של אחרים וגם אין בו ממש, פליגי בגמרא וקייל"ן דנמי חייב:

להרע או להטיב דפליג אמתניתין דריש מכילתן דתני ב' שהן ד':

אמר לו מרבוי הכתוב מדכתיב נפש כי תשבע וגו', כלל. להרע או להיטיב. פרט. לכל אשר יבטא, כלל. הו"ל יחד כלל ופרט וכלל, דמרבה כל דבר שהוא להבא כעין הפרט:

ריבה הכתוב לכך דס"ל דבכל התורה דרשינן כל כלל ופרט וכלל, בדרך ריבוי מיעוט וריבוי, דמרבה הכל, אף מה דלא דמי לפרט [ועי' רש"י סוכה ד"נ ע"ב החילוק שבין כלל ופרט וכלל לריבוי מיעוט וריבוי]. ולהכי מרבינן הכא שבועה דלעבר. ואהני מיעט, למעט רק היותר פחות שאפשר, והיינו בנשבע לבטל המצוה:

הכי אמרינן בש"ס. וק"ל כיון דבמשנה קאמר לאיש פלוני, א"כ למה הו"ל מושבע ועומד מהר סיני, וכי מחוייב ליתן צדקה דוקא לעני זה. ומ"ש מכהנים ולויים אלו נהנים לי, יתן מעשרותיו לאחרים [נדרים דפ"ג ב']. ונ"ל דהכי מקשי הש"ס, דמדקאמר שבועה שלא אתן צדקה לפלוני, על כרחך מיירי במחוייב ליתן לו, וכגון שיש ביכולתו ליתן לו, ואין עני אחר לפניו רק זה המבקש ממנו שיתן לו, או שיודע שנצרך לו. דאי בשאין ביכולתו, או שיש עני אחר לפניו, א"כ אין זה צדקה כיון שאינו מחוייב ליתן כך, והרי הוא נשבע רק על הצדקה. אלא ע"כ שבאמת מחוייב ליתן לו. ואהא מקשי הרי מושבע ועומד הוא. מיהו הא דמשני בש"ס דמיירי במתנה לעשיר, לאו דוקא, דה"ה מתנה לעני, ור"ל בנתן כבר כראוי [כי"ד רמ"ט]:

הכי אמרינן בש"ס. והקשו תוס' שם [דכ"ה ע"א ד"ה איני]. לס"ד דשלא יישן ר"ל לעולם, הו"ל להקשות כך בריש פירקן בדקאמר שבועה שלא אוכל. ותרצו דבאכילה ליכא למטעי דלעולם קאמר עכ"ל. ותמוה דמ"ש משינה. ואי"ל דכוונתם, דבשלא אוכל וודאי לא נתכוון לעולם, מדאיכא לפעמים אכילה דמצוה, והו"ל נשבע לבטל המצוה. ליתא, דהרי בנשבע שלא אוכל מצה, ואכל מצה בלילי פסח חייב, ולא אמרינן דאין כוונתו על מצת מצוה [כירושלמי שהביא תוס' במכילתן דכ"ד א' ד"ה אלא]. ודוחק לחלק דהתם מדפירש מצה מסתמא נתכוון לאותה של מצוה. אמנם נ"ל ע"פ מ"ש הר"ן הכא, דבנשבע שלא יאכל חודש ימים, דלא הו"ל שבועת שוא, דלא דמי לשינה שאין הוא עצמו בידו. משא"כ באכילה. בדידיה תלי, כשירצה לא יאכל, וכשיסכן באמת יהיה מותר לאכל קצת לקיום חייו. עכ"ל. ולפ"ז אפשר לומר דהכי כוונת תוס', דהרי לפ"ז בנשבע בפירוש שלא יאכל אף שיסתכן, אין השבועה חלה, מדהו"ל נשבע לבטל המצוה [כרא"ש פרק נערה שנתפתתה סי' ג'. וב"ק פ"ח מ"ו וכתובות פ"ז מ"י]. ולא דמי לנשבע שלא יאכל מצה דחל בכולל כלעיל. דהכא שאני, דאפילו חל נדחה מחשש פקוח נפש, משא"כ במצה דמצוה. א"כ כ"ש באמר סתם שלא אוכל, אמרינן דמדלא חל אלעולם מחשש נשבע לבטל מצוה והרי גם כשישבע כן יחוייב לעבור לבסוף. בכה"ג וודאי לא נתכוון כלל אלעולם, רק כל זמן שאפשר להתקיים. אמנם עוד תרצו תוס', דהתם אפשר שפיר שאמר שלא אוכל לעולם, בנשבע על ככר שלפניו. ותמהני דאי התם בכה"ג מיירי, הדרא קו' הש"ס התם [דכ"ג ב'] לדוכתא, דא"כ פת פת ל"ל. דהרי כמו דמוקי רב פפא התם במשקין בסיפא. דבמונחים לפניו ולא קאמר אלו ש"מ לחלק. כ"כ באוכלין נמי, וודאי במונחין לפניו כוונתו לחלק, ופת פת ל"ל. ונ"ל דבל"ז ק' אפילו לא נימא כרבעתו"ס. ק' למה לא מוקי הש"ס התם אוכלין דרישא נמי במונחין לפניו. אע"כ דוקא במשקין דלא מצי למימר פת פת, להכי במונחים לפניו אמרינן דמדלא קאמר אלו, ש"מ לחלק. משא"כ במאכל אפילו מונח לפניו, אף דיש הוכחה מדלא קאמר אלו ש"מ לחלק, עכ"פ איכא הוכחה נמי איפכא. מדלא קאמר פת פת, ש"מ למפטר נפשיה מאחרינא קאתי. להכי איצטריך למוקמא בדקאמר באמת פת פת. ומתורץ ג"כ קושיתינו לתוס'. אולם מה שרצה רבינו ת"ח לתרץ קו' התוס', דשבועה שלא אוכל, אפילו כוונתו לעולם, לא הוה שוא, מדאפשר לאדם להתקיים בשתייה, דאף דשתייה בכלל אכילה [כלעיל סימן ז'], זהו דוקא בקבע זמן לאכילה, אבל בדקאמר סתמא, אמרינן מדא"א להתקיים, וודאי כוונתו אאכילה לבד. ותמהני מה יענה רבינו בשבועה שלא אוכל ושלא אשתה במשנה א', דחייב ב', ואמאי הרי מדקאמר סתם לעולם תאמר, והו"ל שבועה שוא. וצ"ע:

אחד דברים וכו' ביד רפ"א דהלכות שבועות ובטור יו"ד סי' רל"ו:

ואחד דברים של אחרים. בגמרא בפירקין דף כ"ז מפיק הטבת אחרים מקרא דכתיב או להטיב. פי' רש"י ז"ל מלת או קרא יתירה לדרשא:

שבועה שאתן לאיש פלוני. מתנה לעשיר דאי לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא שנאמר נתן תתן לו והוי נשבע לקיים את המצוה כשאמר שבועה שאתן או לבטל את המצוה כשאמר שבועה שלא אתן. בפי' רעז"ל שאין בהן ממש וכו'. אמר המלקט תרי גווני משמע משמע שאין בהן משמוש כגון שינה וכו' כך מצאתי מוגה לשון רש"י ז"ל ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:

שאישן ושלא אישן בשלא אמר שלשה ימים אלא סתם דאי בשאמר שבועה שלא אישן ג' ימים הא קיימא לן מלקין אותו משום שבועת שוא וישן לאלתר:

ר' ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד לבוא לענין קרבן דוקא פליגי אבל לענין מלקות מודה ר' ישמעאל ועיין לקמן סי' ז'. בפי' רעז"ל דר' עקיבא דריש בכל התורה כולה רבויי ומיעוטי וכו'. ומפני שר' עקיבא שמש את נחום איש גם זו שהיה דורש את כל התורה כולה בריבה ומיעט דריש גם הוא כמותו ור' ישמעאל שימש את ר' נחוניה בן הקנה שהיה דורש את כל התורה כולה בכלל ופרט וכלל. בפי' רעז"ל ומאי מיעט מיעט דבר מצוה. אמר המלקט פי' רש"י ז"ל וה"ה למשנה את הידוע לאדם וכתבו תוס' ז"ל המ"ל מיעט דבר דליתוה בלאו והן ולשמואל מילתא דליתיה בלהבא וצריך לומר דשקולים הם דלמאן דדריש ריבה ומיעט וריבה לית לן למעוטי אלא חדא מילתא ע"כ. ובסוף מתני' אכתוב מילתיה דשמואל. עוד בסוף פי' רעז"ל אף כל להבא. אמר המלקט ואהני כללא לאתויי אפילו דברים שאין בהן הרעה והטבה להבא ואהני פרטא למעוטי אפי' דברים שיש בהן הרעה והטובה לשעבר. ובגמ' פריך איפוך אנא ומתרץ ר' יצחק דומיא דלהרע או להטיב שאיסורו משום לא יחל דהיינו להבא שאפשר לו לקיים שבועתו יצא זה שאין איסורו משום לא יחל אלא משום לא תשקרו ור' יצחק בר אבין תירץ אמר קרא או נפש כי תשבע וגו' מי שהשבועה קודמת למעשה יצא אכלתי ולא אכלתי שמעשה קודם לשבועה:

ר' ישמעאל אומר וכו' רפ"ק דמכלתין וגרסי' בגמרא אתמר שבועה שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק רב אמר חייב דהא איתיה בלאו והן ושמואל אמר פטור דהא ליתיה בלהבא שיזרוק פלוני צרור לים או שלא יזרוק שהרי אין פלוני ברשותו לזרוק או שלא לזרוק ואין זו שבועת בטוי אלא שבועת שוא ופרכי' לימא בפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא קמיפלגי דרב דמחייב בלשעבר ס"ל כר"ע ושמואל דפטר ס"ל כר' ישמעאל דאינו חייב אלא על העתיד לבוא דהא דקאמר טעמא משום דהא ליתיה בלהבא לאו דברי שמואל הם אלא התלמוד הוא שמפרש כן ומשנינן דרב ודאי תנאי היא דלא מחייב ליה רב אליבא דר' ישמעאל דהשתא ומה מילתא דשייך בה להבא כגון שאוכל או שאזרוק לא מחייב ר' ישמעאל לשעבר כגון שאכלתי או שזרקתי מילתא דליתא בלהבא כגון שיזרוק פלוני או שיאכל פלוני צריכא למימר הא ודאי פשיטא דלא מחייב בה לשעבר במכ"ש כי פליגי אליבא דר' עקיבא רב כר' עקיבא ושמואל אמר לך אנא דאמרי אפילו כר' עקיבא דע"כ לא מיחייב ר' עקיבא התם בלשעבר אלא במילתא דשייך בה להבא אבל מילתא דלא שייך בה להבא כגון הכא אפילו בלשעבר דשייך פטר. והדר פרכינן לימא בפלוגתא דר' יהודה ב"ב ורבנן דבמתני' דבסמוך קמיפלגי דרב ס"ל כריב"ב דכשם דלא בעי ריב"ב לאו והן ה"נ לא בעי להבא ולשעבר ושמואל דבעי להבא ולשעבר כרבנן דכשם דבעו לאו והן ה"נ בעו להבא ולשעבר ומשנינן דשמואל ודאי תנאי היא דלא ס"ד דשמואל למפטריה אליבא דריב"ב דהשתא ומה לאו והן המפורשים בקרא דלהרע או להטיב דהיינו אוכל ולא אוכל לא בעי ריב"ב להבא ולשעבר דלא מפרשי לא כ"ש דלא בעי כי פליגי אליבא דרבנן שמואל כרבנן ורב אמר לך אנא דאמרי אפילו כרבנן דע"כ ל"פ רבנן ופטרי אלא אם לא יש לאו והן משום דלאו והן כתיבי בהדיא בקרא אבל להבא ולשעבר דמרבוייא דלכל אשר יבטא הוא דאתו מחייבי בלשעבר כגון שזרק פלוני אע"ג דליתיה בלהבא כגון שיזרוק פלוני או שלא יזרוק. והדר פריך רב המנונא לשמואל מדתנן בסוף פירקין לא אכלתי היום לא הנחתי תפילין היום משביעך אני ואמר אמן חייב בשלמא לא אכלתי איתיה בלא אוכל אלא לא הנחתי מי איתיה בלא אניח בשבועת בטוי והא נשבע לבטל את המצוה הוא אלא ש"מ דלא בעינן דאיתיה בלהבא ומשנינן הוא מותיב לה והוא מפרק לה לצדדין קתני לא אכלתי לקרבן לא הנחתי למלקות. וכתבו תוס' ז"ל וה"מ לאוקומה כריב"ב דלא בעי לאו והן אלא ניחא לי' לאוקומה כר"ע ע"כ. והדר פריך רבא מדתנן בסמוך סי' ח' איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם ואמר על העמוד של אבן שהוא במקום פלוני שהוא של זהב ואמר עולא והוא שניכר לשלשה בני אדם טעמא דניכר הא לא ניכר עובר משום שבועת בטוי ואמאי הא אינו ביהא של זהב הוא מותיב לה והוא מפרק לה ניכר עובר משום שבועת שוא לא ניכר עובר משום שבועת שקר. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל אם רבוי הכתוב לכך אף רבוי הכתוב לכך: