משנה שבועות פרק ג׳ משנה א׳

שבועת שתים שהן ארבע שבועה שאוכל כו': שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב כו': באמרו שלא אוכל ושלא אשתה גלי אדעתיה שאמרו שלא אוכל אכילה לבדה בלא שתיה ולפיכך חייב שתים:

שבועות שתים שהן ארבע. אין לדקדק דהכא מפרש שתים שהן ד' ברישא והדר דיני דשבועות. ובידיעות מפרש מילי דידיעות ברישא. והדר מפרש שתים שהן ארבע. תוס' פ"ק ד"ג:

שאכלתי ושלא אכלתי. כתב הר"ב הם השתים הנוספות ממדרש חכמים. כר"ע במתני' ה':

היכן מצינו באוכל כל שהו שהוא חייב. גמ' ולא והרי נמלה [כדתנן במ"ב פ"ג דמכות] בריה שאני. והרי הקדש שהוא חייב מעילה בש"פ כדתנן בר"פ ה' דמעילה ואפי' בפחות מכזית הא בעינן ש"פ שזהו שעורו והא מפרש דכ"ע מודו מדפי' הר"ב לקמן שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכל שהוא ש"מ דמפרש שבועה [*שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא] לכ"ע [מחייב] בכ"ש. מפרש נמי כבריה דמי. פירש רש"י כבריה בשאר אסורים דמי. בריה טעמא מאי משום דחשיבה. מפרש נמי איהו אחשביה דאסריה עליה:

וכי היכן מצינו במדבר ומביא קרבן. כלומר מדבר ואוסר. דהא אשכחן שבועת העדות אלא דהתם מדבר וחוטא הוא. וכן משכחת מגדף לר"מ במשנה ב' פ"ק דכריתות ושם בגמ' דף ז' ברייתא דר"ע סבירא ליה דמגדף מביא קרבן. וכן נזיר שאני דלא מביא קרבנו על דבורו אלא לאשתרויי ליה חמרא. גמרא ותוספות:

שלא אוכל. ואכל ושתה. אינו חייב אלא אחת. כתב הר"ב אע"ג דשתיה בכלל אכילה מפרש בגמ' דילפינן מקרא כמ"ש במשנה ג' פ"ח דיומא. [ד"ה אינו]. ואי בעית אימא סברא דא"ל איניש לחבריה נטעום מידי ועיילי ואכלו ושתו ופירשו התוס' דבלשונם הוו קרו לאכילה טעימה. וכתב הר"ן בשם בעל הלכות גדולות דאע"ג דאית לן קרא. איצטריך סברא דמהו דתימא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא קרו להו אינשי הכי. קמ"ל:

שבועות שתים שהן ארבע כיצד:

שבועה שאוכל ושלא אוכל הנך ב' כתיבי בפירוש, דכתיב להרע או להיטיב:

שאכלתי ושלא אכלתי הנך ב' הוסיפו ממדרש חכמים:

דברי רבי עקיבא דחייב קרבן בשוגג ומלקות במזיד. דס"ל דבלשון בני אדם אכילה משמע כל שהוא:

שזה חייב דס"ל לחכמים אף דבשבועות ונדרים הולכין אחר לשון בני אדם, אפ"ה אין כוונתו לאסור על עצמו יותר משיעור איסור תורה. [עוד נ"ל דס"ל דדוקא כשמשמעות לשון בנ"א רק בחדא גוונא, הולכין אחריו בנדרים. משא"כ הכא, בלשון בנ"א משמע אכילה כראוי כלשון תורה, ומשמע נמי טעימה פורתא, להכי הולכין אחר לשון תורה [ועיין ברמל"מ פ"ד משבועות ה"א ד"ה ודע, דהיכא דלשון תורה סותר ללשון בני אדם, אי הולכין בנדרים אחר לשון בנ"א או לא]. ואילה"ק הרי גם באיסור תורה באכל בריה חייב בכל שהוא. וגם בשבועות בפירוש שלא יאכל כ"ש, חייב. ובנדר מדבר. אפילו בסתם א"צ כזית, מדלא הזכיר לשון אכילה. והרי בהנך אפילו רבנן מודו דדינן בכ"ש. י"ל התם ה"ט, בריה תורה אחשבה. ובפירוש כ"ש בשבועתו, איהו אחשבה. ובנדר סתם אע"ג דאינו אכילה, הנאה מיהא הוה. והרי אסר ע"ע הנאתו. ומה"ט אף בקרבן מעילה נמי חייב בנהנה כ"ש. דהתם נמי לאו משום אכילה חייב, רק משום דנהנה, וסגי בנהנה בשוה פרוטה]:

אמר להן רבי עקיבא וכי היכן מצינו במדבר ומביא קרבן ר"ל מדבר שלא חטא בדיבורו לא מצינו שיביא קרבן. על כרחך דהכא רק משום ביטול דבורו חייב. ה"נ מדדעתו לאסור עצמו כ"ש הרי ביטל דיבורו, [אבל מדבר וחוטא אשכחנא טובא שמביאין קרבן. כשבועות העדות, דנמי מביא קרבן בשביל דיבורו. וכ"כ מגדף לר"ע לשטתיה [כריתות ד"ג א'] נמי מביא קרבן על דבורו]:

אינו חייב אלא אחת אף דשתיה בכלל אכילה, אפ"ה חייב רק א', דהו"ל כאכל ואכל בהעלם א' [ומה"ט לא הוה תנא מצי למנקט שבועה שאוכל, ושתה דפטור. או שבועה שלא אוכל ושתה חייב. י"ל דהרי בהא לא הוה קמ"ל רק דשתיה בכלל אכילה, והרי זה פשוט מסברא ומקרא [כש"ס]. רק רצה לאשמעינן, דאע"ג דעכ"פ אכילה ושתיה ב' מיני אכילה הם, אפ"ה לא מחשב רק כאכל ואכל, דחייב רק א'. והא דלא נקט לשעבר, שבועה שלא אכלתי, ואכל ושתה חייב רק אחת. י"ל דנקט מלתא שמפורש בקרא, כמו שתרצנו בבבא דלעיל [בועז ב'] בד"ה ולכאורה וכו'. או י"ל דמדאכל ושתה והדר נשבע שלא אכל, ש"מ דלא אחשביה בשעת שבועה לשתיה כאכילה, ופשיטא דאינו חייב רק אחת]:

ואכל ושתה חייב שתים אף דכשאמר שלא אוכל כבר אתסר בשתיה, ואיך חל אח"כ שלח אשתה, הרי אין שבועה חל על שבועה. י"ל דמדאמר אח"כ בפירוש שלא אשתה, הוכיח סופו על תחלתו, וגלי דעתיה דאכילה גרידתא קאמר ברישא:

ונ"ל דלהכי שני תנא מסדרא דקרא, דבקרא [סוף פרשת ויקרא] נקט להרע תחלה, ותנא נקט להרע לבסוף. משום, דקרא נקט להיטיב לבסוף לרבותא, אף דבכה"ג פטור ממלקות אם עבר מדהו"ל לאו שאין בו מעשה. אפ"ה חייב קרבן עולה ויורד. משא"כ במשנה מדרצה למנקט נמי שאכלתי ושלא אכלתי, ובה הוה רבותא איפכא, דלא מבעיא באכלתי, וודאי הוה שבועת בטוי ולא שבועת שוא, דאף שיש עדים שלא אכל, עכ"פ לא ראינו אין ראיה. אלא אפילו בנשבע שלא אכל ויש עדים שאכל. סד"א דהוה כשבועת שוא, קמ"ל דכל שאינו מפורסם לג' בני אדם שאכל, שבועת בטוי הוה *). ועוד יש לדקדק דשינה התנא מסדרא דקרא גם בדבר אחר, דבקרא נזכר תחלה שבועת עדות, ואח"כ טומאת מקדש וקדשיו, ואח"כ בטוי, ואח"כ פקדון. והתנא נקט תחלה טומאת מקדש וקדשיו, ואח"כ בטוי, עדות, פקדון. ונ"ל דקרא נקט תחלה יחד הנך ג' שהן בקרבן עולה ויורד. רק הפסיק בין עדות לבטוי עם טומאה מקדש וקדשיו, אע"ג דעדות ובטוי שניהן שבועות ודמו אהדדי. ה"ט משום דשניהן שבועות ואילו הוה נקט להו סמוכין, אפשר למטעי דונעלם דכתיב בבטוי אעדות נמי קאי והרי באמת בעדות חייב במזיד כבשוגג. להכי אקדים קרא ונקט תחלה שבועת העדות שהוא רע לשמים ולבריות, ולהכי הוה דינו לחוד, שחייב מזיד כשוגג. והדר נקט טומאת מקדש וקדשיו וסמיך ליה בטוי, דג"כ שוו אהדדי, שאינן רק רע לשמים, וחייב עליהן רק בשוגג [כש"ס כ"ה ב']. וסמך כל הנך ג' יחד, מדחייב על כולן עולה ויורד. אבל פקדון שדינו מיוחד שחייב אשם, יחדה לו תורה פרשה אחרת. משא"כ תנא דידן, תחלה נקט טומאת מקדש וקדשיו, מדזוטר מלייהו פסק ושדי להו [כש"ס ד"ג א']. והדר נקט סמוך לה בטוי דדמי לטומאת מקדש וקדשיו דתרווייהו חייבים קרבן רק בשוגג, ותרווייהו חטא שבין אדם למקום. והדר סמיך לה עדות לבטוי, דשתיהן שבועות נינהו, ושתיהן בקרבן עולה ויורד. ובסוף נקט פקדון שדינו מחולק מכל הנך דלעיל לענין אשם, כמ"ש לעיל. ואפ"ה סמוך לה לעדות, מדדמי ליה, דבשניהן חייב מזיד כשוגג. דבשניהן לא נאמר ונעלם, ודמו נמי תרווייהו אהדדי דשתיהן חטא לשמים ולבריות:

ואילה"ק הרי בנזיר נמי מביא קרבן על דבורו בסוף נזירתו אף שלא חטא בדיבורו, דהרי לא קיי"ל דנזיר חוטא הוה מדהו"ל שיטה דקאמרי הכי [כנדרים ד"י ע"א], ואין הלכה כשיטה. י"ל עכ"פ אינו מביאו על שעבר על דיבורו, רק להתירו במה שאסר ע"ע. ואף שבנזיר שנטמא מביא קרבן על שעבר על דיבורו. התם מביא קרבן על שעשה מעשה, משא"כ בשבועה אפילו בשלא עשה מעשה, דהיינו כשנשבע שאוכל ולא אכל נמי חייב קרבן. ואף דבמעל בהקדש, אף שלא עשה מעשה מביא קרבן על דבורו, דהרי המשאיל קרדום הקדש לחבירו, וא"ל שיקחנה בשאלה, הוא מעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה [כב"מ דצ"ט א'], ומשכח"ל בלי שום מעשה אפילו של שואל, כגון דקיימא קרדום בחצירו דשואל, דמיד שאמר לו שתהיה שאולה לו קנאה [כב"מ צ"ד ב'], ועל אמירתו שיקחנו דהו"ל מדבר וחוטא לא היה חייב קרבן לולא דיבור שהקדישו. נמצא שעל דיבור שהקדישו שאין בו חטא, ואין מעשה חטא אחריו, ואפ"ה חייב קרבן מעילה. [כך נ"ל פי' קושית הש"ס, ומתורץ תמיהת תוס' שהקשו דאמאי לא משני דמעילה צריך מעשה. ולפי דברינו מיושב שפיר. מיהו גם בל"ז ק' לתוס' דאם אאמירה שהקדיש קאי קושית הש"ס, א"כ הרי גם אמירתו א"צ, דהרי משכח"ל בהקדישו אחר]. וי"ל מעילה שאני דאסרו אכ"ע. משא"כ שיאסור בדיבורו רק על עצמו, ויביא קרבן כשיעבור בלי מעשה, לא משכח"ל רק בבטוי. אמנם ק"ל, הרי וודאי כמו דפליגי בשלא אוכל פליגי נמי בשאוכל דאי כשאוכל כ"ע מודו דצריך כזית, א"כ ל"ל לרבנן לאקשויי לר"ע היכן מצינו בעלמא וכו', הו"ל לאקשויי מנה ובה, מ"ש שלא אוכל משאוכל. ואי משום דבאוכל כ"ע מודו דסגי בכ"ש, א"כ ה"ל לר"ע להשיבם מנה ובה, היכן מצינו בשום עשה שבתורה שנפטר בכ"ש כי הכא. אע"כ דגם בשאוכל פליגי אי סגי באכל כ"ש. וכן משמע בגמ' [דכ"ב א'] דקאמר מחלוקת בשלא אוכל, אבל בשלא אטעם, כ"ע ס"ל דסגי בכ"ש. ומדלא אשכח שם מידי דמודו בה רק בשלא אטעם, ש"מ דבכל גוונא פליגי. דאע"ג דבנשבע שיאכל ואכל עפר מודו רבנן דנפטר, דהא אחשביה [כשבועות דכ"ד א']. שאני התם, דמדעפר אינה בת אכילה כלל, ואפ"ה אכלו, וודאי כוונתו לאחשביה לקיים שבועתו. אבל בנשבע שיאכל ואכל חצי שיעור, לא יצא לרבנן. אם כן ק"ל למה באמת נקטה משנה פלוגתייהו בשלא אוכל, ולא נקט פלוגתייהו בגוויה דרישא דפתח בה, דהיינו בשבועה שאוכל, ור"ע לקולא דפוטר א"ע בכ"ש, ורבנן לחומרא. ואת"ל דהאי חייב דקאמר ר"ע, ר"ל בהיה מזיד חייב אפילו מלקות. וא"כ משו"ה מדרצה לאשמעינן דלר"ע אפילו מלקות חייב באכל כ"ש. לפיכך לא מצי למנקט בנשבע שיאכל ואכל כ"ש. דלר"ע פטור ולרבנן חייב. דהרי בכה"ג אפילו לא אכל כלל, פטור לכ"ע ממלקות. אי משום התראת ספק, או משום לאו שאין בו מעשה [כריש מכילתן ד"ג ב']. ואפילו לר"ע דס"ל [כריתות ד"ג א'], דכל לאו א"צ מעשה, עכ"פ ס"ל דמעשה זוטא בעינן [כסנהדרין דס"ה א']. עכ"פ ק"ל דהו"ל למנקט פלוגתייהו בשאכלתי ולא אכלתי, דסמיך הך גוונא ברישא לפלוגתא דר"ע ורבנן. ואי נימא דבלשעבר כ"ע מודו דשמה אכילה, א"כ היכא קאמרו רבנן היכא מצינו כ"ש חייב, הרי מצינו שפיר לשעבר. ואי בלשעבר כ"ע מודו דלא שמה אכילה, א"כ מה מהדר להו ר"ע היכן מצינו מדבר ומביא קרבן, הרי עכ"פ מצינו בלשעבר שג"כ מדבר ומביא קרבן ואפ"ה שיעורו בכזית. ולכאורה היה נ"ל דבלשעבר נמי פליגי רק נקט מלתא דכתב בקרא להדיא. או נ"ל דמהא מוכח כרמב"ם [בפ"ד משבועות] דאף דלרבנן בנשבע שלא אוכל ואכל כ"ש פטור, עכ"פ איסורא איכא, ככל חצי שיעור מדחזי לאצטרופי [כרמ"ל שם]. להכי נקט תנא כה"ג ולא בשעבר, לאשמעינן דרק בחייב פליגי, ואיסורא מיהא איכא לכ"ע. אבל אי"ל הרי לשעבר על כרחך כ"ע מודו דל"ש אכילה. מטעם דהיכן מצינו אוכל כ"ש חייב, דאהא ליכא להשיב, דהיכן מצינו מדבר ומביא קרבן וכו', דיש להשיב כקו' הש"ס לקמן הרי מגדף, דליכא להשיב גם על זה כתירוץ הש"ס, התם מדבר וחוטא, ליתא דהרי לשעבר נמי מדבר וחוטא הוא. הא בורכא, דשאני מגדף דהדיבור בעצמו חטא, משא"כ הנשבע לשקר בשעבר אין הדיבור בעצמו חטא, לולא שאכל מקודם:

שבועות שתים שהן ארבע שבועה שאוכל ושלא אוכל. נלע"ד דבידיעות מפרש מילי דידיעות ברישא בפ"ק דמכלתין והדר תני שתים שהן ארבע מה הן בפירקין דלעיל והכא אפכא דברישא תני מה הן שבועות שתים שהם ארבע והדר מפרש מילין דילה משום דסתם מתני' דקתני שאכלתי ושלא אכלתי אתיא כר' עקיבא דלר' ישמעאל הא אמר לקמן בפירקין סי' ה' אינו חייב אלא על העתיד לבוא ואיידי דסליק בפירקין דלעיל במילתיה דר' ישמעאל דהלכתא כותיה גבי העלם תני שתים שהן ד' דגבי שבועות דהלכתא בהו כר' עקיבא דמחייב אף לשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי א"נ איידי דבעי למיתני שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר"ע תנא בסתם מתני' ברישא שבועות שתים שהן ד' שהן ג"כ דברי ר' עקיבא כך נלע"ד. וביד רפ"א דהלכות שבועות. ובטור יו"ד סי' רל"ח. ובגמרא מוקי אביי למתני' בשאין מסרבין בו לאכול ומש"ה שאוכל דאכילנא משמע וההוא דפ' שני דנדרים שבועה שאוכל לך דקתני דאסור לאכול מיירי במסרבין בו לאכול וקאמר לא אכילנא לא אכילנא דכי קא משתבע הכי קאמר שבועה מה שאוכל לך ורב אשי תירץ תני בההיא דנדרים שבועה שאי אוכל לך והא קמ"ל דמהו דתימא לישניה הוא דאתקיל ליה ולא נתכוון לומר שאי קמ"ל:

שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר' עקיבא. אם במזיד מלקות אם בשוגג קרבן וחכמים פוטרים בין ממלקות בין מקרבן. ואיתה בתוס' פרק הישן (סוכה ד' כ"ד.) ובגמרא מסיק דבעלמא ר' עקיבא כרבנן דפליגי אר"ש בפ"ג דמסכת מכות וס"ל דלא מיחייב בשאר איסורין בכל שהוא מלקות והכא היינו טעמא דר' עקיבא הואיל ומפרש חייב כמו שיתבאר בסמוך סתם נמי חייב וכמו שכתבתי בר"פ ג' מינים וגם בסמוך סי' ד':

היכן מצינו באוכל כל שהוא וכו'. ואע"ג דאיכא נמלה דלכ"ע מיחייב בריה שאני וכן נמי הקדש שיעורו ס"פ. ומפרש נמי שבועה שלא אוכל כל שהוא כבריה דמי וקונם ככר זה עלי' דאוסר עצמו בכל שהוא לכולי עלמא למלקות איהו נמי כמפרש דמי כיון דלא מדכר שמא דאכילה ומ"מ לקרבן מעילה שוה פרוטה בעינן אפילו בקונם:

היכן מצינו במדבר ומביא קרבן. ואע"ג דר' עקיבא ס"ל בריש כריתות דמגדף מביא קרבן אנן במדבר ואוסר קאמרינן ומגדף מדבר וחוטא הוא וכן נמי שבועת העדות מדבר וחוטא הוא ונזיר נמי שמביא קרבן אע"ג דמדבר ואוסר הוא התם לאשתרויי ליה חמרא הוא דקא מייתי ואנן באדם שבעבור שהחליף דבורו מביא קרבן קאמרינן והקדש נמי אע"ג דאם החליף דבורו אחר שהקדישו ונהנה ממנו מביא קרבן מעילה אנן באוסר על עצמו לבד עסיקינין והקדש אוסר על כל העולם כולו. והאומר קונם [ככר] זה עלי וחזר ונהנה ממנו אע"ג דהתם לא אסרו אלא על עצמו קסבר תנא דידן דאין מעילה בקונמות דלא קרינן ביה מקדשי ה' שהרי חולין הוא אצל כל אדם. ובגמרא מוקי רבא פלוגתא דר' עקיבא ורבנן בשלא אוכל אבל בשלא אטעום דברי הכל בכל שהוא. עוד גרסינן בגמרא אמר רב פפא מחלוקת בשבועות אבל בקונמות דברי הכל בכל שהוא מ"ט קונמות נמי כיון דלא מדכר שמא דאכילה כבריה דמי. וכתב הר"ן ז"ל הא דאמרינן בקונמות דברי הכל בכל שהוא למלקות קאמר דאי לקרבן ודאי בעי שיעורא דלמ"ד יש מעילה בקונמות מנא ליה מהקדש דיו לבא מן הדין להיות כמוהו ובהקדש הא בעינן שוה פרוטה ע"כ. וגרסינן תו בגמרא אמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור משום דלאו בר אכילה הוא ואיכא נוסחי דגרסי מימרא דרבא הכי אמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור. וכתוב בהרא"ש ז"ל שהוא גרסת ספרד כלומר דיצא ידי שבועתו וכתב הר"ן ז"ל עלה דהאי גרסא דאיכא למידק ביה אמאי פטור דהא תנן בסמוך שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינם ראויין לאכילה פטור אלמא עפר ודכוותיה לאו בכלל אכילה הוא הכא נמי כשאכל עפר לא קיים. וי"ל דל"ד דמי שנשבע שלא יאכל דעתו ודאי אדברים הראויין דדברים שאינם ראויין אין צריך לישבע עליהם אבל כי נשבע שיאכל מסיק אדעתיה דכל מאי דאכיל יצא ידי שבועה עכ"ל ז"ל. ירושלמי מה מפקינן מביניהון שבועה שאוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא על דעתיה דר"ע חייב על דעתייהו דרבנן פטור שבועה שלא אוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא על דעתיה דר' עקיבא פטור כלומר דהא אמר דכל שהוא שמו אכילה הלכך אכתי נשתייר בו שיעור אכילה על דעתייהו דרבנן חייב דהא אמרי דכל שהוא לאו שמיה אכילה הלכך הכא נמי לא שייר מידי דהוי אכילה. שבועה אשתי נהנית לי אם אוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא על דעתיה דר' עקיבא אשתו אסורה על דעתייהו דרבנן אשתו מותרת. שלא אוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא על דעתיה דר' עקיבא אשתו מותרת על דעתייהו דרבנן אשתו אסורה ע"כ ועיין עוד שם גם עיין בהר"ן ז"ל בפירקין דף שי"ג סוף ע"א. וביד רפ"ד דהלכות שבועות עד סוף סי' ז':

שבועה שלא אוכל ואכל ושתה. ירושלמי ר"פ יום הכפורים. ופי' רש"י ז"ל אינו חייב אלא אחת אע"ג דשבועה דשתיה בכלל שבועה של אכילה כדאמרינן בגמרא אינו חייב אלא אחת דה"ל כאכל ואכל שתי פעמים בהעלם אחד ע"כ. וכן העתיק לשונו ז"ל הר"ן ז"ל גם רעז"ל ונראה שרוצה לומר אע"ג דשבועה דשתייה בכלל שבועה של אכילה וא"כ הל"ל שיתחייב שתים כמו אכל ואכל בשתי העלמות קמ"ל תנא דאינו חייב אלא אחת דלא הוי אכל ושתה בהעלם אחד אע"ג דמיחזו כשני גופים מוחלקין אלא כאכל ואכל בהעלם אחד אבל אה"נ שאם אכל ושתה בשתי העלמות לא גרע מאכל ואכל בשתי העלמות וחייב על כל אחת ואחת כך נלע"ד והוכרחתי לכותבו אע"פ שפשוט הוא בעיני מפני שהיה מי שחלק עלי ועיין על זה שם בירושלמי ובכריתות פ' ספק אכל דף י"ח וביד בפ' ששי דהלכות שגגות:

שלא אוכל ושלא אשתה. בפי' רעז"ל צ"ל שאני הכא דכיון דאמר ברישא לא אוכל וכו':

ואכל ושתה חייב שתים. ברוב הספרים גרס חייב על כל אחד ואחד עכ"ל הרי"א ז"ל: