משנה שבועות פרק ב׳ משנה א׳

ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע נטמא וידע כו': כשתתבונן הידיעות תמצא שמונה. הראשונה שידע שהוא טמא ואח"כ נעלם ממנו ונכנס למקדש אחר כך ידע ידיעה שניה כי היה טמא כשנכנס לעזרה הנה אלו שתי ידיעות והשלישית שידע שזה מקדש ונעלם ממנו ונכנס במקדש אחר כן ידע שהיה טמא כשנכנס והנה זו ידיעה רביעית והחמישית שידע שזה קדש ונעלם ממנו זה ואכלו והוא טמא אחר כן ידע שמה שאכל הוא קדש הנה זו ידיעה ששית ושביעית שידע שהוא טמא ונעלם זה ממנו ואכל קדש ואח"כ ידע שטמא היה כשאכל זו ידיעה השמינית ואלה שמונה מיני ידיעות מהם שתי ידיעות בטומאת גופו וזה שידע שהוא טמא ונעלם זה ממנו ועשה מה שעשה אחר כן ידע שהוא טמא ומהם שתי ידיעות במקדש והוא שידע שהוא מקדש ונעלם ממנו ונכנס ואח"כ ידע שהוא מקדש ומהם שתי ידיעות בבשר קדש והוא שידע שהוא קדש ונעלם ממנו ואכל ואחר כן ידע שקדש אכל ואמנם אמר שהן ארבעה ואע"פ שהן שמנה כמו שמנינו לפי שלא מנה זולתי ידיעה ראשונה בלבד אשר באותה ידיעה יתכן שיתחייב קרבן כשנודע לו בסוף אבל ידיעות שבסוף לא מנה אותם בשום פנים לפי שכ"ז שלא קדמה לו ידיעה אינו חייב קרבן ואע"פ שידע בסוף וכאילו אמר ידיעות הטומאה שבתחלה שתים שהן ד' אמנם היותם שתים לפי שהם כולם תלויות בטומאת מקדש ובטומאת קדשיו והיותם ארבע ידיעות טומאת גופו תחלה לענין מקדש וקדשיו וידיעת המקדש תחלה וידיעת בשר קדש תחלה וידיעת טומאת גופו תחלה ולענין בשר קדש ואמרו נעלם ממנו זה וזה אינו ממנין הידיעות אבל הוא מגיד הדין שהוא חייב קרבן אף על פי שלא היתה אצלו ידיעה בשעת המעשה בשום פנים לא בטומאה ולא בקדש וכבר ידעת שענין קרבן עולה ויורד כי הוא העולה עם העשיר ויורד עם העני הוא לשון המקרא ואם לא תשיג ידו וגו' והנה הוספנו בפירוש זה ההלכה לפי שהוא קשה מאד בהש"ס ומה שזכרנו מפתח למה שנזכר לשם:

נטמא וידע. ל' הר"ב וידע שנטמא וכן פירש"י וכתבו התוס' מתוך פירושו משמע שרוצה לפרש כולה מתני' בידיעה גמורה שפירש וידע שנטמא ואע"ג דמוקי מתני' כר' [כמ"ש בריש משנה ב' דפ"ק] דאמר דידיעת בית רבו שמה ידיעה מ"מ נקטה לה במתני' סתם ידיעה. אע"ג דלא צריך. והמדקדק יכול לפרש כולה מתני' בידיעת בית רבו. עכ"ל. וכבר דקדקתי בכיוצא בזה בלשון רש"י והר"ב בריש משנה ג' דפרק קמא. ועוד דע שעם זה שצריך שתהא לו ידיעה שנטמא. צריך ג"כ שתהא לו ידיעה שזה מקדש. ושזה קדש. וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפרק י"א מהלכות שגגות:

ונעלמה ממנו הטומאה. כתב הר"ב ולפי שאינו חייב אלא א"כ ידע בתחלה שנטמא וכו'. קרי לה ידיעות. והיינו נמי טעמא דלא תנן אנא שתים שהן ארבע. וכשתדקדק בהם תמצאם ארבע שהן שמנה. ידיעות טומאה תחלה בין לקדש. בין למקדש. וכן ידיעה בסוף. הרי ארבע ידיעות וידיעות הקדש. או המקדש תחלה וכן בסוף. הרי עוד ארבע. אלא דאותן ידיעות שבתחלה הוא דקא חשיב להו. וכדאמרינן טעמא בגמ'. ד' קמייתא דליתנהו בכל התורה כולה כלומר דבכל התורה כולה לא בעינן שיהא לשוגג ידיעה בתחלה. הנהו קא חשיב. ד' בתרייתא דאיתנהו בכל התורה כולה שאין אדם מביא חטאת אא"כ נודע לו שחטא. לא קא חשיב:

נעלם ממנו הקדש וכו'. כתב הר"ב הרי שתים דלא כתיבי כלומר לא כתיבי בהדיא אלא מרבויא דונעלם דרשינן לה בסוף פרקין:

נעלם ממנו זה וזה. כתב הר"ב אינו ממנין הידיעות. אלא הא קמ"ל וכו'. וכ"כ הרמב"ם. ולא קשיא אמאי לא חשיב להו ולהוו שש. דמכיון דחשבינן ידיעת הטומאה דלקדש וכן דלמקדש. וכן ידיעת המקדש גם ידיעת הקדש. אין להוסיף במנין ידיעות העלם שניהם יחד. כיון שכבר נמנו כל אחת בפרט:

ידיעות הטומאה ר"ל טומאת מקדש וקדשיו. ומשום דאינו חייב קרבן בטומאת מקדש וקדשיו, רק בידע מתחלה [כפ"א סי' י"ב], משא"כ בכל התורה כולה, להכי קרי ליה ידיעות:

שתים שהן ארבע לעיל [בפ"א] פירש דיני ידיעות. והשתא מפרש היכא משכחת לה שהן ד'. ונקט כל תולדה גבי אב דידה:

נטמא וידע שנגע בשרץ, אף שלא ידע שעי"ז נטמא. וידע ג"כ שזה קודש:

וזכור את הקדש ר"ל ואח"כ נעלם ממנו שנגע בטומאה. אבל ידע שפיר שזה קודש ואכלו. הרי אב א'. או נעלם וכו':

וזכור את הטומאה הרי תולדתו. או נעלמו וכו':

ומשאכל ידע זה אינו ממנין הידיעות, רק נכלל בב' בבי דרישא, דקמ"ל דאף דבשעת אכילת הקודש או בשעת כניסתו למקדש, נעלם ממנו תרתי, ר"ל שנטמא, ושזה קודש, רק אח"כ נודע לו:

הרי זה בעולה ויורד ר"ל חייב קרבן עולה ויורד [עי' פ"א סי' ט"ו]:

וזכור את המקדש ר"ל שאח"כ נעלם ממנו שנגע בטומאה אבל ידע שפיר שזה מקדש, ונכנס. הרי אב ב'. או נעלם וכו':

ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע. ביד פי"א דהלכות שגגות סי' ח':

נטמא וידע. פי' רש"י ז"ל שידע שנטמא מתוך פירושו ז"ל משמע שרוצה לפרש כולה מתני' בידיעה גמורה שפירש וידע שנטמא ואע"ג דמוקמי' מתני' כרבי דאמר דידיעת בית רבו שמה ידיעה מ"מ נקטא לה במתני' סתם ידיעה אע"ג דלא צריך והמדקדק יכול לפרש כולה בידיעת בית רבו תוס' ז"ל. ומילתיה דרבי כתבתיה ראש פירקין דלעיל. והקשה החכם ה"ר אליעזר ארחא נר"ו אמאי לא תני במתני' כיצד כיון שבא לפרש מה הם שתים שהן ד' והשבתי לו דהכי נמי לא תני לקמן רפ"ג גבי שבועות שתים שהן ד' ולא גבי מראות נגעים דריש מסכת ננעים משום דאית בהו פלוגתא הכא גבי ידיעות בין ר"ע ור' ישמעאל כדתנן בסוף פירקין גם גבי שבועות שתים שהן ד' פליגי בה נמי ר' ישמעאל ור' עקיבא כדתנן לקמן פ"ג סי' ה' גם גבי מראות נגעים איכא פלוגתא בין ר"מ וחכמים בריש מתני' דמסכת נגעים אע"ג דלא הויא לגמרי כי הני תרי דהכא מ"מ הא אית בה פלוגתא אבל גבי יציאות תני בדוכתה כיצד משום דלית בה פלוגתא. ועוד דבעי לפרושי כמה באבי דבפנים ובחוץ ודשנים שעשאוה למלאכה יחד כך נלע"ד. ועוד נלע"ד דאע"ג דסתם מתני' דהכא הויא כר' ישמעאל והלכתא כותיה אע"ג דנראה דהוי סתם ואח"כ מחלוקת בסוף פירקין משום דהא אוקימנא להו לידיעות כרבי דס"ל בידיעות כר' ישמעאל ועוד דתנא בעא לאסמוכי הלכתא אהלכתא כמו שאכתוב לקמן רפ"ג בס"ד. ובגמרא פריך הני תמני הויין ידיעות הטומאה תחלה וסוף בין לקדש בין למקדש וידיעות הקדש תחלה וסוף וכן ידיעות מקדש תחלה וסוף ומתרץ רב פפא בלישנא בתרא לעולם תמני הויין וארבעי קמייתא דליתנהו בכל התורה כולה קא חשיב פי' רש"י ז"ל ידיעות שבתחלה ליתנהו בכל התורה שהאוכל חלב בשוגג אפילו לא נודע לו על חתיכה זו מעולם שהיא חלב ולאחר אכילה נודע לו חייב וד' בתרייתא דאיתנהו בכל התורה כולה לא קחשיב ובפי' הרמב"ם ז"ל מבוארים המשנה דידיעות יפה והביא בתירוץ הקושיא התירוץ הראשון שנאמר בגמרא אלא שנראה דגריס היא ז"ל הגרסא שבטלו רש"י ותוס' ז"ל דוק ושם מפורש ג"כ בכלל דבריו ז"ל ג"כ הקושיא שהקשו בגמרא בתחלה שתים שהן שש הויין ע"ש. ולעיל ברפ"ק כתבתי בקיצור מה שפירש הוא ז"ל מה הן שתים ומה הן שהן ד' ע"ש: