משנה שביעית פרק ט׳ משנה ה׳

מה שאמר כל ירק א' לביעור ר"ל שהוא מותר לאכול מאיזה מין שירצה ממיני הירקות כל זמן שימצא במדברות ירק מהמין שיש אצלו או מזולתו מהמינים שכל הירקות לענין הביעור מין אחד הם:

ורגילה. היא עשב חלגלוגות ויש בו לחות הרבה ובשביל זה תעמוד ימים רבים ואם פסקה ממקום אחד נמצאת באחר שהיה יותר לח ממנו ואף על פי שאין אנו רואים אותה היא במקום נסתרות מן הארץ שכן דרך גדילתה וכשהם רואין שיבש עשב בבקעת בית נטופה יודעין שכבר יבשה בכל מקום ולא נשאר ממנה כלום מפני שזו הארץ לחה מאד ובשביל זה נקראת בית נטופה שהיא הארץ רבת הלחות ועשב ההוא עומד ימים רבים על הארץ והיא הסגריות והיו ידועות במקום ההוא אבל אנו אין אנחנו יודעין אותה ואין הלכה כרבי שמעון והלכה כר"ג ולא מטעם שנאמר בכאן הלכה כדבריו אלא מטעם שהוא על דעת רבי והגמ' פסק הלכה כרבי מחבירו:

[*הכובש שלשה כבשים וכו'. עיין פ"י דתרומות משנה י]:

ר' יהושע אומר אף על האחרון. פירש הר"ב מקרא יתירא דאמר מן השדה תאכלו. וא"ת לרבי אליעזר הך קרא מה עביד ביה. והתוס' דפסחים דף נב הביאו ת"כ דפרשת בהר דר"א נמי דריש לסברתו מהך קרא ופירשו דסבר ר"א דאי לאו האי קרא [ה"א] דאותו המין דוקא יבער ולא יותר אע"פ שטעם האיסור מעורב בהן דלא דמי איסור דביעור לשאר איסורים דהא שרי לעניים [במשנה ח] וה"א דנחשביה כמבוער כיון שאין כאן אלא הטעם ור' יהושע סבר דודאי הטעם חשיב כמבוער והאי קרא אתי להתיר אף גוף אותו שכלה הואיל ומעורב בהן הטעם [מן] המותרין והכי קאמר וכו'. ועיין עוד בסמוך:

ר"ג אומר כל שכלה מינו מן השדה וכו'. ל' התוס' ורבן גמליאל סבר ממשות של כ"א שכלה מן השדה אסור אבל הטעם הוא כמבוער ע"כ. ונ"ל דאתיא ליה נמי מקרא דדריש רבי יהושע וסבירא ליה דאי לאו ההוא קרא ה"א דאף הטעם אוסר והכל יבער דדין ביעור ה"א דשוה לשאר איסורים לאסור בטעמו קמ"ל הך קרא מן השדה תאכלו שכל זמן שהמין בשדה אע"פ שיש בו בלוע טעם איסור לית לן בה ואתה אוכל מן הבית. ופסק הר"ב והלכה כרבן גמליאל אע"ג דתנן והלכה כדבריו כמו שכתבתי כבר בזה במשנה ו' פרק ג' דפאה ועוד בירושלמי משמע דל"ג במשנה והלכה כדבריו דאיתא התם תני והלכה כדבריו. וכן בסדר המשנה שבירושלמי ל"ג לה. אבל בפירוש הרמב"ם גרס וכתב דלא משום כך הלכה כמותו אלא שהוא על דעת רבי והגמרא פסק הלכה כרבי מחבירו ע"כ. אבל תימה דאי הלכה כרבן גמליאל אם כן הא דפירש הר"ב בספ"ז שהשביעית אוסרת בנ"ט קודם הביעור דלא כהלכתא:

אוכלין ברגילה וכו'. רגילה מפורש בריש פרק ז' וז"ל הרמב"ם רגילה הוא עשב חלגלוגית ויש בו ליחות הרבה ובשביל זה תעמוד ימים רבים ואם פסקה ממקום אחד נמצאת באחר שיהיה יותר לח ממנו ואע"פ שאין אנו רואים אותה היא במקום נסתרת מן הארץ שכן דרך גדילתה וכשהם רואים שיבש בבקעת בית נטופה יודעין שכבר יבשה בכל מקום ולא נשאר ממנו כלום מפני שזו הארץ לחה מאוד ובשביל זה נקראת בית נטופה שהיא ארץ רבת הליחות ועשב ההוא עומד ימים רבים על הארץ והיא*) הסגריות והיו ידועות במקום ההוא אבל אנו אין אנחנו יודעין אותן ע"כ:

הכובש שלשה כבשים ג' מיני ירק:

בחבית אחת בחומץ או בציר:

רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון דבכלה מין א' נאסרו כולן. מדנתנו טעם זב"ז דהרי הוא מין בשא"מ. וא"כ הכא דליכא רק ב' מיני היתר וא' איסור. הרי לא נתבטל בס' [כלעיל ספ"ז]:

רבי יהושע אומר אף על האחרון דדוקא בהוא בלי תערובות חייב בביעור. משא"כ הכא אותו שכלה מעורב בטעם מאותו שלא כלה:

רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית וטעמו שבלוע בחבירו כמבוער הוא. כלעיל [פ"ז מ"ז]:

והלכה כדבריו היינו כבית הלל מעשר שני [פ"ה מ"ו] דטעם כמבוער:

רבי שמעון אומר כל ירק אחד לביעור ואף שכלו שלשתן. אם מין ירק אחר לא כלה. אין צריך לבערן:

אוכלין ברגילה בארצעלקרויט והוא חלוגלוגות ועומד ימים רבים בשביל הליחות שבה:

עד שיכלו סגריות הרגילה הגדילה מסוגר תחת הארץ:

מבקעת בית נטופה ארץ לחה מאד ולכן מתקיים שם זמן רב:

הכובש שלשה כבשים וכו'. כתבו תוס' ז"ל בפ' מקום שנהגו במגילת סתרים דרבינו נסים ז"ל פי' דראשון היינו שניתן ראשון בכבש ואחרון היינו שניתן אחרון בכבש והכי אמרי' בירוש' מה טעם דר' אליעזר וכו' ע"ש. וע' בקרבן אהרן על הת"כ שם:

בפי' ר"ע ז"ל. ר' יהושע אומר וכו' דאמר קרא מן השדה תאכלו וכו'. כ' ע"ז ה"ר יהוסף ז"ל וז"ל טעם זה אינו ברור כ"כ ובירוש' קאמר טעם מפני שכבר נתבטל קודם הביעור כיון שבלע טעמו של האחר עכ"ל ז"ל:

רבן גמליאל אומר וכו'. כתב הרמב"ם ז"ל והלכה כר"ג ולא מטעם שנאמר בכאן והלכה כדבריו {הגה"ה עיין במה שכתבתי בפ' החולץ סי' י"ג:} אלא מטעם שהוא מחמיר ע"כ משמע שגורס במשנה והלכה כדבריו. אבל בירוש' מוכח דלא גרסי' לי' במשנה דה"ק התם תני והלכה כדבריו משמע שהיא תוספתא וכן במשניות מדוייקות אינו כתוב ועוד מצאתי שכתוב שם הנוסחא כך כל שכלה מינו מן השדה יבער מן הבית ר"ש אומר וכו' ופי' ה"ר שמשון ז"ל ואפשר דר' יהושע ורבן גמליאל מודו לר"ש מדאורייתא ולכן מקילין לענין נתינת טעם ע"כ. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דר"ש לא פליג אכל הני דלעיל אלא קסבר דלא דברו בירק וצ"ע ע"כ: וכתב הרמב"ן ז"ל בפי' התורה בפרשת בהר סיני דכל זה מדרש מפני שלא אמר מן השדה תביאו ותאכלו וסמך האכילה לבשדה שלא יאכלו אלא בו ויתכן שהוא סמך מדבריהם ולכך הי' ר' יהושע מקל בו ור"ג מקל בטעמו דאולי אפי' הביעור כולו חומר מד"ס והברייתות השנויות בת"כ בענין הביעור אסמכתא מדרבנן ועל דרך זו תתפרש יפה משנתינו זאת וכן משנת שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו וכו' דהקלו באכילה לאחר הביעור יותר מן העבודה ואפשר לדברי ר"ג שמצות הביעור מן התורה אבל הטעם כיון שנבלע מתחלה מבוער הוא ע"כ בקיצור ומעורב משני מקומות מפירושו שעל שני פסוקים עיין עליו. ועיין ג"כ במה שכתבתי לקמן סוף סי' ח':

אוכלין ברגילה. משמע קצת דכ"ע תני לה וסתמא היא ולאו סיום מלתי' דר"ש:

רגילה. היא חלגלוגות דריש פרקין וירדולאגאש בלע"ז:

סנריות. פי' ה"ר שמשון ז"ל בשם הערוך קרדי דומשתקי בלע"ז. סנריות. בנו"ן: