משנה שביעית פרק ו׳ משנה ד׳

משיעשה כיוצא בו. משיצמח כמו המין ההוא:

ובכיר. הוא הממהר לצאת בתחלת מוצאי שביעית:

ואפיל. הוא המתאחר שנשאר מפירות שנה שביעית שעברה והלכה כרבי:

מאימתי מותר וכו'. עיין מ"ש במשנה דלעיל בסייעתא דשמיא:

משיעשה כיוצא בו. בפירו' השני שכתב הר"ב מפני שרבה ההיתר על האיסור ונתבטל סיים הר"ש ואף על גב דבירק אזלינן בתר לקיטה מכל מקום חיישינן שלא יהא מן הנלקט בשביעית:

הותר האפיל. פירוש מקום האפיל דתלינן וכו'. כמו שכתב הר"ב:

במוצאי שביעית מיד. פי' הר"ב לפי שהיו מביאין ירק מחוצה לארץ וכו'. עיין במשנה ט פרק ו דנדרים מה שכתבתי שם בס"ד:

מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית ולא יחוש שמא משביעית הוא ונלקטו בשביעית. ואסורים לאחר ביעור. אבל ביודע שנלקטו בשמינית מותרים. דבירק אזלינן בתר לקיט'. ויש אומרים דירק שנלקט [צ"ל שנגמר] כולו בשביעית לא אזלינן גביה בתר לקיטה:

משיעשה כיוצא בו שכבר גדלו של ח' [עפ"ה מ"ה]. ועוד דכיון שיש כאן היתר לפנינו אין מחזיקין איסור ממקום שהיה גדל בארץ למקום שקונה אותו:

עשה הבכיר מקום ששדותיו ממהרים לבשל פירות:

הותר האפיל מקום שמאחרת להתבשל ואף על גב דבו שפיר יש לחוש שהוא של שביעית שעבר. דאי של ח' הרי עדיין לא נגמר. אפילו הכי הוא מותר. דתלינן שמבכיר הביאום:

רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד שהרבה ירק הביאו לשם מבכיר. א"נ מדממהר לגדל:

בפי' ר"ע ז"ל. לשון ראשון צריך להגיה דתלינן בדהיתר אי נמי וכו':

הותר האפיל. אע"פ שלא עשה כיוצא בו מכל מקום אי אפשר שלא רבה ההיתר על האיסור ועוד דרבי לטעמי' דסבר דשביעית בזמן הזה מדרבנן כדאי' בפ' השולח. רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד כגון ירק שאינו מתקיים תרדים וכיוצא בו אבל בצלים ודבר שאין זרעו כלה לא התיר כדאיתא בירושלמי. הר"ש שירילי"ו ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל. לפי שהיו מביאין ירק מח"ל וכו'. בס"פ הנודר מן המבושל בברייתא פליגי בה דתניא אין מביאין ירק מח"ל לארץ חנניא בן גמליאל אומר מבאין מח"ל לארץ מ"ט דמ"ד אין מביאין א"ר ירמי' משום גוש שמא יש מעפר ח"ל בעיקרייהו וטמא משום ספק מת ע"כ. וטעמא דהתיר רבי מיד מפ' לה בירוש' דמס' פאה פ' כל זית דף כ'. ובב"ב פ' מי שמת דף י"ז גבי עובדא דהתם שהביאו לפני רבי תרין פוגלין מבין ריש שתא לצומא רבא והי' מוצאי שביעית והוה בהון טעינא דגמלא אמר לון ולית אסור ולאו ספיחין אינון אמרו לו במוצאי ריש שתא אזדרעון באותה שעה התיר רבי ליקח ירק במוצאי שביעית מיד ועוד גרסי' בירוש' דמס' דמאי פ' שני דף כ"ב רבי התיר בית שאן רבי התיר קסרין רבי התיר בית גוברין רבי התיר כפר צמח רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד והיו הכל מליזין עליו אמר להן בואו ונדיין כתיב וכתת נחש הנחשת וכי לא עמד צדיק ממשה ועד צדקיהו להעבירו אלא אותה עטרה הניח לו הקב"ה להתעטר בה ואנו העטרה הזאת הניח הקב"ה לנו להתעטר בה והכא בפירקין גרסי' דכל ירק התיר רבי בר מקפלוטא מה עבדון לי' צפוראי אלבשוניה שקא וקטמא ואייתוניה קומי רבי ואמרו לי' מה חטא דן מכל ירקא ושרא לי' לון:

אין מוציאין וכו'. בתוס' פסחים שם פי' מכח קושיא דמתני' מיירי לאכילה אבל להוציא לסחורה יש סחורה שמותרת ולזה אפיק רב ספרא גרבא דחמרא מארץ ישראל לח"ל אכן הר"ש ז"ל תירץ דשוגג הי' כדמשמע בגרסת רוב הספרים דגרסי' נפק מארץ ישראל לח"ל הוה בהדי' גרבא דחמרא דשביעית משמע דלאו אדעתי' ע"כ:

בסוף פי' ר"ע ז"ל. וכן פירות שביעית צריכין ביעור דכתיב בארצך תהי' כל תבואתה לאכול ע"כ. אמר המלקט מלת לאכול היא עיקר ראית הביעור ודע כי זה הוא סתמא אליבא דר"ש בן אלעזר דאמר בבריי' שאם יצאו מביאן לארץ ומבערן. ועיי' בפי' ה"ר שמשון ז"ל עם ההגה"ה שהעתקתי עליו בספר שקראתיו בנין שלמה לחכמת בצלאל. ודלא כרבי דאמר מתבערין בכל מקום שהן:

שמוציאין לסוריא. כיון דנהיגי בה קצת מצות. ירוש' הוון בעין מימר דלהוציא לארץ שלא כבשוה עולי בבל דלכ"ע מוציאין דהא לא פליגי אלא בסוריא אשכח תני ר' יהודה אומר עד כזיב מוציאין ולא כזיב בכלל דלא כבשוה עולי בבל ור"ש אומר עד אמנה מוציאין דהיינו כל מה שכבשו עולי מצרים ומשמע דת"ק דמתני' ר' יהודה היא. ומצאתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל בכולה מתני' חוץ לארץ בלא ה"א. גם במתני' דבסמוך: