משנה שביעית פרק ה׳ משנה ט׳

נפה. היא אשר יניפו בה הקמח להוציא ממנה הסובין והיא כמו כברה אבל כברה היא לתבואה ונפה לקמח וטעם התרת אלו הדברים מפני שאינן מיוחדין לעבירה שאפשר לומר בקש הנפה לתקן בו או להכין בו דבר והריחים לטחון בו רפואות והתנור לבשל בו המטוה ובשביל זה כשתבאר ותאמר שבשביל פירות שביעית היא מבקשת אותם אסור ליתן לה כלום:

ומה שאמר אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ אין בזה משום שביעית אבל משום טומאה וטהרה שעם הארץ ואשתו ובניו ובני ביתו בחזקת טומאה ומשנה ראשונה אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י והעיקר שבידינו שהאוכלין לא יטמאו אלא אחר הכשר במים או באחד משבעה משקין כמו שיתבאר במקומן וכבר הקדמנו כל זה בפרק שני מדמאי ומפני אלו העיקרים מותר לעזור חברתה עד שתתחיל לשפוך המים ואז תבדיל ממנה שאז תקבל העיסה טומאה. וענין שאמר וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום. ר"ל כל מה שנאמר בהלכה זו מהתרת ההשאלה והעזר אפילו במעט וכבר בארנו בפ' שקודם לזה ענין שאמר מחזיקין ידי נכרים בשביעית ושואלין בשלומם:

לחברתה. עי' מה שכתבתי במשנה ב פרק ד דדמאי ובמשנה יא פרק ג דסוכה:

[*החשודה על השביעית. עיין מ"ש בזה בסוף מתניתין]:

נפה וכברה. לשון הרמב"ם נפה היא אשר יניפו בה הקמח להוציא ממנה הסובין והיא כמו כברה. אבל כברה היא לתבואה ונפה לקמח ע"כ. ומ"ש הר"ב דתלינן לספור וכו'. עי' מ"ש בסוף המשנה:

ובוררת וטוחנת וכו'. והא דלא תני במתני' תנור ורחיים גבי עם הארץ כדקא תני גבי שביעית משום דשמעינן לה מכללא דבוררת וטוחנת עמה. א"נ כיון דתני כולה ברישא והכא תני חדא או תרי יגיד עליו ריעו כדאמרינן בפ' לא יחפור (בבא בתרא יט). הר"ש. והתוס' בשלהי פ"ה דגיטין [סא.] כתבו עוד תירוץ אחר דתנור אין דרך להשאילו דמיטמא וטעון שבירה. ואיידי דלא תני תנור לא תני רחיים אבל החשודה אשביעית לא חשודה אטומאה. דהא דתנן בס"פ עד כמה במס' בכורות [ל] דהחשודה אשביעית חשודה אטומאה. היינו טומאות פירות אבל לא טומאת הגוף ע"כ. וכך פי' הרמב"ם שם בטומאת פירות:

[*ומרקדת עמה. משום דבעי למיתני אבל משתטיל מים כו' קתני הכא מרקדת אע"ג דברישא לא קתני לדינא דריקוד]:

אבל משתטיל המים כו'. פירש הר"ב לפי שמשגלגלה הוטבלה לחלה והחמירו משתטיל המים שאז תתגלגל אע"ג דלא מחייבא בחלה עד שתתגלגל. תוספות דגיטין. ועיין מה שאכתוב בפרק ד' דע"ז משנה ט בס"ד. גם מה שכתבתי במסכת דמאי פ"ו מ"ו דזו היא משנה ראשונה כו' וכ"כ הרמב"ם גם בכאן אבל בגיטין פ"ה כתב דאף למשנה אחרונה אסור בכאן משום דגורם טומאה לתרומה שבו וכ"כ בע"ז פ"ד וע"ש. ובסוף הלכות טומאת אוכלין כתב מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י ויש לו לטמא החולין המתוקני' לכתחולה וכתב עליו הכ"מ מותר לגרום וכו' משנה אתרונה וכו'. ומ"ש יש לו וכו'. כלומר הא דאמרי' דלגרום דוקא מותר אבל לטמא אותם להדיא לא. הני מילי כשאינן מתוקנין עדיין ומשו' תרומה שבהם אבל אם הם מתוקנים להדיא נמי מותר לטמאם צ"ע דבפ"ק דנדה עלה ו אמרי' איפכא ע"ש. ובסוף בפרק הניזקין (גיטין סא:) ובפרש"י פרק כשם [ל:] עכ"ל. ואני בעניי שמעתי ולא אבין מאי איפכא משמע דבנדה מייתי הא דמתניתין ב דפרק ג דחלה ושם תמצא מפורש בס"ד דקודם שנתגלגלה עדיין לאו טבולה לחלה היא. ומשום דנולד לו ספק טומאה מותר לטמא אפי' בידים משום דבלאו הכי הויא החלה בספק טומאה ואין הפסד בטומאת החלה ולאו עבירה היא ומשגלגלה אפי' נולד ספק טומאה אסור לטמא והיינו טעמא משום דטבולין לחלה. ופסקה הרמב"ם בפרק ח' מהלכות ביכורים ובסוף פרק י"א מהלכות שאר אבות הטומאות. ודנקיט בגמ' אסור לגרום אפרש לקמן בס"ד. וההיא דבסוף הנזקין היינו נמי מתניתין דהכא ופסקה הרמב"ם בספ"ח מהלכות בכורים. וטעמא יהיב שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה וכמו שיתבאר מפירושו דמסכת ע"ז פרק ד. והתם חיישינן דמטמא לחלה שבו טומאה דשייכא בחלה. ודמותר לגרום טומאה כו' דכתב הרמב"ם היינו בענין שלא תטמא הקדש על ידי זו הטומאה וכמ"ש בפי' לגיטין וע"ז וזה באחת משלשה פנים או שכבר ניטל כל הקדש שבו הן תרומה הן חלה או שכבר נולד ספק טומאה קודם שבא לכלל עירוב קודש שבו כההיא דפרק ג דחלה שכתבתי או שאע"פ שעדיין יש בו קדושה אבל זו הטומאה שיטמא אלו החולין לא יזיקו ולא יטמאו את הקודש שבו והיינו ההיא דפ' כשם [עיין מה שכתבתי שם על הגליון] ומשנה בסוף פ"ב דחלה היא דמייתי התם ופסק' הרמב"ם בספ"ז מהלכות ביכורים וז"ל עיסה הטבולה לחלה אינה כחלה והרי היא כחולין לענין הטומאה שאין השני עושה שלישי בחולין כמו שיתבאר במקומו. ומותר לגרום טומאה לחולין שבא"י לפיכך שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלת שתיהן מעיסה שלא הורמה חלתה ונותנו באמצע סמוך לעיסת הטהורה ומושך מן הטמאה לטהורה כדי ביצה כדי לתרום מן המוקף עכ"ל. וכשעושה בזה הענין אע"פ שהעיסה שהיא ראשונה לטומאה כשנוטל כביצה ממנה מטמאה לעיסה הטהורה ועדיין לא נתקנה מן החלה מ"מ הואיל ונטל כדי חלתה דהשתא זו הטהורה תשאר חולין ולא איכפת לן בטומאתה וגם החלה הניטלת אינה מתטמא כיון שלא קרא לה שם ועיסת הטהורה שנעשית שני אינה מטמאה לאותה חלה כל שעדיין לא קרא לה שם כדיהיב טעמא שאין שני עושה שלישי בחולין ועדיין חולין היא. וע"פ מה שנתבאר אבאר אני את דברי הרמב"ם שבסוף ה' טומאת אוכלין שסוף דבריו הם באור תחלת דבריו. ובתחלה העתיק ל' הגמ' כדרכו וזה שכת' מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ואח"כ מבאר והולך ואמר ויש לו לטמא החולין המתוקנים לכתחלה בא לומר שזה שאמר לגרום לאו דוקא לגרום אבל בידים לא אלא דיש לו אפילו לטמא כו'. ובאיזו חולין קיימינן אהא קאמר במתוקנים כלומר שאין בהם קדש שיתטמא הקדש על ידי זו הטומאה. שאילו תטמא הקדש הרי זה אסור דעבירה היא לטמא את הקדש. אבל כשהן מתוקנים שאין לחוש לקדש שבהן שיתטמא וזה ע"פ הדרך השלישי אי נמי שנולד ספק טומאה בעיסה קודם שנתגלגלה דאז בלאו הכי אין הפסד וכמו שכתבתי בדרך השני. וכ"ש אם הם מתוקנים ממש כדרך הראשון מותר לטמא אפי' בידים. ויש לי הכרח לזה הפי' מנדה פ"ק [דף ו] דאדתנן עד שלא גלגלה תעשה בטומאה יהיב טעמא בגמ' דמותר לגרום טומאה והא מתניתין תעשה בטומאה קאמרה ואילו הכא לא קאמר אלא לגרום. אלא ש"מ דלגרום לאו דוקא. וכן בההיא דכשם דמניח הטמאה שתגע לטהורה ותטמאה וקאמר משום דמותר לגרום וכמו שתראה בל' הרמב"ם עצמו שהעתקתי. אלא דלגרום עצמו שאמרו בגמ' לאו בגרמא קאמר אלא בידים נמי הוא וזהו שרצה הרמב"ם לבאר. ודקאמר נמי בגמ' על תעשה בטהרה דאסור לגרום היינו נמי בין לגרום בין לטמא דכולה חדא הוא. וכמו כן הוצרך לבאר שהחולין שאמרו היינו דוקא כשהן מתוקנים כדי שאין חשש שיתטמא על ידו הקדש. מכח ההיא משנה אחרונה דפ"ד דמסכת ע"ז וכאשר נזכר שם בגמ' וכמו שכתב הרמב"ם בפירוש אותה משנה. ודע דהא דחולין סתם וחולין מתוקנים דהכא אינם ענין למה שכתב הרמב"ם בריש פ' ח' מהלכות מעשר. ובפירושו בפרק בתרא דדמאי דהכא לענין טומאה איירינן:

וכולן לא אמרו כו'. בירושלמי מפרש דלא קאי הך טעמא דדרכי שלום אלא אמתניתין דמשאלת וכו' אבל לכולהו דלעיל מינה לא קאי דהא בגיטין [פ"ה] לא מתני להו בהדי הנהו דתני משום דרכי שלום ומשום הכי נמי מפרש בירושלמי וכמו שכתב הר"ב דנפה תלינן לספור וכו' ולא תלינן שינפה לטחינה וכן כולן ולדבר של היתר. וכהנהו דתלינן במתניתין דלעיל מהך. אלא דהכא מיירי בידוע שאין לה פירות של היתר למתלי בה. והלכך הני תלייות לא הוו תלייות גמורות כהנהו דלעיל ואי לאו משום דרכי שלום לא הוי שרינן להו ואי לא הוי לן למתלי כלל לא היה טעם דדרכי שלום כל כך להתיר לסייע ידי עוברי עבירה שהוא בכלל איסור דלפני עור כמו שכתבתי במשנה ו בסייעתא דשמיא ודוקא בהני דנפה וכברה כו' מועיל דרכי שלום עם תלייה דהו משום דבהו שייך טפי דרכי שלום כדאשכחן בפ' המדיר בכתובות [דף עב] גבי נדרה שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה רחיים ותנור *)שמשיא אותה שם רע בשכנותיה כך כתב הר"ש עם קצת תוספת באור. והא דכתב הר"ב בדבור המתחיל ובוררת וכו' ולא אסרו הכא באשת ע"ה וכו' והוא גמרא בגטין [דף סא] ומאי קשיא לן הכא הא בשביעית איירי דבוודאי אין לה אלא איסור כתב הר"ש וכן בתוס' דרוצה לחשוב דמאי כודאי לפי שחשודים עליו והעמידנו בחזקת שאינו מתוקן דאוקמא התבואה אחזקתה ע"כ. ולישנא דחשודה על השביעי' קשה קצת למאי דפי' דבודאי אין לה פירות של היתר מיירי א"כ מאי חשודה דקאמר ויש לדחות ולפרש משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית שחשודה ששואלת אלו הכלי' לעשו' עמהן בפירות שביעי' ולא בדבר אחר. ואפ"ה משאלת אותן לה כל שלא פירשה בהדיא שלכך שואלתן כיון שיכולה לתלו' בכל דהו ויש כאן משו' דרכי שלום:

משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית לאכלן אחר הביעור:

נפה זיעב לקמח:

וכברה זיעב לנקות התבואה. ולא זו אף זו קתני. אף שכבר' אינו חיי נפש כ"כ מהר כנפה. כך נ"ל:

ורחיים האנדמיהלע:

ותנור דבכולן תלינן דלהתיר' צריכא להו:

אבל לא תבור לא תברור אם מסתבר טפי שהוא מאיסור. ורישא נמי הכי מיירי. ואפ"ה תלינן בהיתירא משום דרכי שלום:

החשודה אמעשרות וטומאות:

נפה וכברה ואף שעכ"פ יטמאן הע"ה. אפשר בטבילה. משא"כ תנור חרס א"א להשאיל. דהרי בנטמא צריך שבירה. וכ"כ רחיים מדהוא גדול טריחא מלתא למטבלה. גם א"א לנקותו יפה מקמח הטמא:

ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה דרוב ע"ה מעשרין:

אבל משתטיל המים בעיסה:

לא תגע אצלה לסייעה בגלגול. דהרי אז כבר הוכשר העיסה לקבל טומאה מכלי ע"ה. ואף דקיי"ל דחולין מתוקנים שבארץ ישראל מותר לטמא בידים. על כל פנים לחולין הטבילין לתרומה ולחלה. דוקא לגרום טומאה מותר. ולא לטמא בידים. והרי משתגלגל מתחיל טבולה לחלה:

וכולן אמשאלת לחוד קאי:

לא אמרו אלא מפני דרכי שלום ונפקא מינה שתזהר כל מה שתוכל:

ומחזיקין ידי נכרים בשביעית לברכו כשחורש:

ושואלין בשלומן אפילו לעוברי עבירה. בכל עת. אף דשלום שמו של הקב"ה. ואגב גררא נקט ליה הכא:

משאלת וכו'

החשודה. בירושל' בעי אי חשודין לזרוע ולאכול או לזרוע לחודיה ואיכא נפקותא בדבר ולא משני מידי:

וריחים ותנור. פי' ה"ר שמשון ז"ל ובתנור טמא איירי דאי בתנור טהור אין לו תקנה לטהרות דחשוד אשביעית חשוד אטהרות כדאמרי' בפ' עד כמה ע"כ. ותימה דלא תני כברה וריחים ונפה ותנור כסדר מלאכות הלחם או לכל הפחות ניתני כברה ונפה וריחים ותנור והוה מפרשי' דטעמא משום דמילי דמטלטלי נקט לחוד ומילי דמחברי חנא לחוד ושמא דנקט ברישא היותר שהוא מצוי להשאיל. ועיין במה שכתבתי בגיטין ס"פ הנזיקין:

ובוררת וטוחנת. וכל בבא זו תנינא בפ' הניזקין והכא עיקר והתם גררא הר"ש ז"ל. ועיין עוד במ"ש בס"פ הניזקין בשם התוספות:

וטוחנת. אי בריחים של מים. מטחנת פי' מכינה צרכי טחינה. ושם ס"פ הנזקין תניא אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה בזמן שהיא טמאה אבל לא בזמן שהיא טהורה ר"ש בן אלעזר אומר אף בזמן שהיא טמאה לא תטחון מפני שחברתה נותנת לה ואוכלת ע"כ. ופי' רש"י ז"ל בזמן שהיא טמאה לפי שבשעת טומאה אינה ראויה ליגע באוכלין ולא בדבר המקבל טומאה ע"כ וראיתי שרב אלפס ז"ל הבליע דברי ת"ק שבברייתא זו בלשון משנתנו שם ס"פ הניזקין. אכן בתשובות הרשב"א ז"ל סימן ק"ג כתב שבדק בנוסחאות ישנות שבסדר המשניות וכתוב בהן ובוררת וטוחנת עמה אבל אין כתוב בהן בזמן שהיא טמאה אבל לא בזמן שהיא טהורה. ולספרים דגרסי' לה ואי נמי דגרסי בברייתא בוררת אי אפשר להולמה זולתי לפי מה שפי' רש"י ז"ל בזמן שהיא טמאה אשת חבר שאז נזהרת מליגע וליתן לתוך פיה אבל לא בזמן שהיא טהורה שמא תטול ותתן לפיה וזה אי אפשר שאשת חבר אינה חשודה לגזול ולא להחליף ובגמ' מייתי לה בפ"ק דחולין למידק מינה דע"ה חשודין להחליף ואפילו לגזול. אבל אי לא גרסי אלא בוררת וטוחנת עמה זה אפשר שהרי אין כאן עדיין סיוע בדבר האסור שהרי אין התבואה עדיין מקבלת טומאה ע"כ וע"ש עוד שפי' שם הברייתא. ובעי בירוש' דהכא תנינן דמפני דרכי שלום בוררת וטוחנת ומרקדת עם אשת ע"ה ובפ"ד דמס' ע"ז תנן נחתום שהוא עושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו ותני עלה ולא בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין עמו ומסיק דמתני' מיירי בשלא הוכשרו והתם מיירי בששרה החטים

ולתת אותם דיקא נמי דקתני הכא במתני' אבל משתטיל המים וכו' ולא קתני משגלגלה אלמא משום מים הוא:

מחזקין. בלא יו"ד. וכן ומחזקין. כן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל. והזי"ן בנקודת שב"א:

ומחזיקין ידי גוים וכו'. ירושל' ר' חייא ור' אמי חד אמר חרוש בה טבות ואנא נסיב לה מינך בתר שמטתא וחרינא אמר איישר מאן דאמר חרוש בה טבות מאי שואלין בשלומן איישר. ומ"ד איישר מאי שואלין בשלומן ומשני בשלום ישראל שלום עליכם. ופירשו תוס' ז"ל בס"פ הנזיקין דלמ"ד חרוש בה טבות מחזיקין ידי גוים בשביעית ושואלין בשלומן חדא מילתא הוא ע"כ: