משנה שביעית פרק ה׳ משנה ד׳

לוף של ערב שביעית. זה הדבר כשישלם הלוף קודם שביעית ולא נשאר בו אלא לחפור עליו ולעקור הבצלים:

הקיצונים. מיוחדות לזמן הקיץ וזה מפני שיבשו מאד:

פואה של עידית. הוא עץ אדום צובעים בו צבע אדום רוי"א בלע"ז ופי' של עידית הפואה הטובה:

במארופות של עץ. כלים עשויין מעץ לחפור בהם כדי שישנה ולא יחשב הרואה אותה שהוא חופר הארץ ועובד אותה:

פואה של צלעות. שיש לה צלעות והיא בעומק הארץ ואי אפשר לעקור אותם בכלי עץ אלא בברזל:

לוף של ערב שביעית. פירש הר"ב ולא הוסיף צמחים בשביעית שאם הוסיף כו' אסור לעקרו משום הפסד פרי. דכשעוקר בשינוי לא ימלט שיפסיד מקצת הפרי. ולפי מה שכתבתי לקמן משנה ו בשם הרמב"ם דכל הספיחים אסורי' באכילה. יש לפרש כשעוקרם ואינו רשאי לאוכלן הוי כאילו הפסידן בידי' ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד:

[*עידית. פי' הר"ב שדה שמינה. ושם עידית מפורש בריש פ"ה דגיטין].

בקרדומות של מתכות. ואפ"ה הוי שינוי כדבעינן למימר במתניתין דלקמן:

ומודים בית שמאי לבית הלל. וכהאי גוונא בריש פ"ג דפאה ועיין מה שכתבתי שם:

לוף של ערב שביעית שכבר נגמר כל בישולו בערב שביעית:

שנכנס לשביעית והוא מותר לכל באכילה קודם ביעור דדוקא ספיחים שתחילת שתילתן בשביעית היו אסרו חז"ל אבל הנך כבר נגמר בשולן קודם שביעית:

וכן בצלים הקיצונים המיוחדו' לקיץ א"נ הנזרעי' בקיץ. וכבר נגמרו בהקיץ שקודם שביעית וכולן נוח לעקרן ע"י שינוי:

וכן פואה מין צבע. פערבער רעטהע בל"א:

של עידית הגדילה בשדה שמינה. שג"כ נוח לעקרה:

ב"ש אומרים עוקרין אותן במארופות שפאטען:

של עץ ולא של ברזל. דמחזי כעובד הקרקע:

וב"ה אומרים בקרדומות של מתכות נ"ל דבכל דוכתא לא חיישי ב"ה לרואים בשביעית. מדהותר דבר זה בזמן שביעית לכל. כולם יודעים דבהיתר עושה מיהו במרא של ברזל גם ב"ה מודה דאסור. דעכ"פ בעי שינוי קצת. כדמוכח מ"ה:

ומודים בפואה של צלעות הגדל בצדדי השדה. א"נ בין הסלעים שאין דרך לזרוע שם דבר אחר. מקומו מוכח דאינו עובד השדה:

מ"ש הר"ב דבלא הוסיף הלוף צמחים בשביעית מיירי. דאי בהוסיף צמחים. אסור לעקרו בשנוי. מדא"א לעקרו בשנוי אם לא שיפסיד הפרי. וכ"כ התוי"ט והר"ש ותמך יתדותיו אירושלמי. ותמהני דא"כ קשה דידיה אדידיה. במ"ש הר"ש ותוי"ט ור"ב במ"ה דמה"ט לר"י מותר מיד מדא"א לעקרו בשביעית כ"א בשנוי. הלכך לא שכיח דאיסורא. והוא ג"כ מהירושלמי. וקשה דעכ"פ שמא האי לוף הוא מאותן שהוסיפו צמחים בשביעית. דאסור לעקרן בשנוי. וע' תוי"ט ודו"ק. והנה מלבד שאר מה שיש לדקדק במשנה זאת אשר ת"ל כולם מבוארים באות כ"ד ל"מ מרבותי היה נ"ל. דכל עיקר דבר זה שתמך הר"ש עליו יתדותיו דבהוסיף צמחים אסור לעקרו בשנוי הוא ממ"ש בירושלמי וז"ל ר"י בשם רבי לא תפתר שעקרן עד שלא צמחו. וע"ז פי' הר"ש כנ"ל. ועכ"פ היה צריך הר"ש לשבש הגי' שלפנינו בירושלמי. וכמ"ש מהר"א מפורקאן בד"ה ר' בון וכו' דמ"ש קודם דברי ר' בון. הפסקא,,לוף של ע"ש". אין זה מקומו. והעמידו הר"ש להפסקא זאת קודם ר"י בשם רבי. גם מ"ש ר"י בשם ר' לא תפתר. מלת לא אין לו פי'. אם לא שנאמר דשם חכם הוא. אמנם לפע"ד ל"מ הכל נכון. דר' חזקיה פתר ער"ה (ופי' הירו' דברי ר"ח) לוף של ע"ש שעברה עליו שביעית וכו'. והקשה ר' בון ע"ז. דא"כ ננקט פלוגתייהו לענין מע"ע. דהכי תניא וכו' (אלמא דגם התם תני דדיכנו הו"ל כנעקר) ומשני ר"י בשם רבי. לא. תפתר שעקרן וכו' ור"ל דהרי דכנו דברייתא גבי עני ר"ל שעקרן לגמרי קודם שצמחו. כך נלפע"ד:

בפי' ר"ע ז"ל. שאם הוסיף צמחים בשביעית אסור לעקרו וכו'. כ' עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה איני יודע מנין בא דהלוף אינו אילן אלא נראה שאם הוסיף יש לו דין שביעית כבצלים שירדו עליהם גשמים דלקמן ע"כ:

פואה של עדית. פי' בערוך עדית שם מקום והרמב"ם ז"ל פי' הפואה הטובה:

פואה של צלעות. פירש הרמב"ם ז"ל שיש לה צלעות והיא בעומק הארץ ואי אפשר לעקור אותה בכלי עץ אלא בברזל:

ומודים בפואה. תנא ומודים לפרושי דבכל פואה שרו ב"ה בקרדומות של מתכת ולא תימא דעדית דוקא קמ"ל דמודו ב"ש היכא דליכא עבודת הארץ ומינה דלב"ה לא חיישי לעבודת הארץ ובכל פואה שרינן. ובתוספתא קתני דפואה של צלעות דמקום שנהגו לחרוש יחרוש דכיון דהיא במקום סלעים וטרשין אין בו משום עבודת קרקע:

בפי' ר"ע ז"ל. כלומר צדי השדה שאין דרך לזרוע שם. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אין נראה דא"כ למה צריך קרדומות יקחו מארופות ותו דהל"ל ומודים בפואה וכו' שעוקרים אותה אפי' בקרדומות ע"כ: