משנה שבת פרק ב׳ משנה ב׳

אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב כו': כבר בארנו הטעם מפני מה אסרו הדלקת שמן שריפה בי"ט: עטרן ידוע והוא יוצא מן העץ שיוצא ממנו הזפת ואסרו אותו מפני שריחו רע: שומשמין ידוע והוא זרע דק מתוק: ושמן אגוזים ג"כ ידוע: גם כן צנונות פקועות בלשון ערבי עלק"ס ועלק"ס בלשון עברי לענה: נפט הוא ממין זפת אלא שהוא לבן: והלכה כחכמים אלא בשני שמנים שאסור להדליק בהם בשבת האחד שמן אפרסמון וזה למעלתו שמא יסיך ממנו ואסור לנו למעט דבר מן השמן שבנר לפי שהוא מקרב זמן כבויו והעיקר אצלנו גרם כבוי אסור והשמן השני הוא הנפט הלבן שאסור להדליק בו מפני שהוא עף ושורף ולפיכך יברח ממנו ויצא:

[* בשמן פקועות. פי' הר"ב דלעת מדברית. ועוד לו פירוש אחר בסוף פרק י"ז דכלים ובמשנה ד' פ"ג דעוקצין]:

אין מדליקין בשמן שרפה ביום טוב טעם דמתני' דלעיל קאמר. דהא דאין מדליקין בשמן שריפה. מיירי ביו"ט בע"ש:

רבי ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן פסולת הזפת (הארציכט) בל"א. והוא רך ונמשך אחר הפתילה טפי מזפת:

מפני כבוד השבת דריחו רע:

וחכמים מתירין בכל השמנים חוץ מהנך שנזכרים במשנה א':

בשמן שומשמין (ליינזאמען). [אב"י ל"מ נ"ל דלפי מ"ש הר"ב כאן שהוא זרע דק מתוק. ובא"י ממנו הרבה. א"כ אינו (ליינזאמען). רק מין צמח הנקרא בל"י זעזאמאן. ובל"ר זעזאמום. ובמצרים קוראים אותו זעמזעם. שקרוב במבטא לשם שומשמין. שהעיד עליו החכם וואלניי במסעות שלו. שמצוי הרבה בא"י. ויש לו גבעול גבוה ו' אמות המחליף כל שנה. ובראשו גדלים כעין שרביטי קטניות שלנו. מלאים זרע עגול דק ולבן. כעין דוחן שלנו. והעיד החכם אגער שעוצרים במצרים מהגרעינים הללו שמן לבן טוב למאכל. ולהדלקה. מדאינו מעלה עשן. ויש לו ג"כ ריח טוב]:

בשמן אגוזים בשמן צנונות שמן הנעצר מזרע צנון:

בשמן דגים (טראהן):

בשמן פקועות (ווילדער קירביס) [אב"י ובערוך פי' אבטיחים מדבריים (ווילדע גורקען). והם קטנים כדמות ביצים וטעמן מר. ועושין מזרע שלהן שמן. ועל שם שפוקעין בנגיעה קטנה. ומשליכין גרעיני הזרע שבתוכן. נקראו פקועות מלשון פקע]:

ובנפט *(שטיין עהל). ואשמעי' כל הנך. אף דקצתן יש להן ריח טוב וחזו לאכילה. לא חיישי' שיסתפק ממנו. ואף דקצתם ריחן רע. לא חיישי' שיניחם ויצא:

רבי טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד דהוא הדולק יותר יפה ובהיר וקיי"ל כחכמים (שם ס"ו). ושרי כולן. חוץ מעטרן ונפט שריחן רע ביותר. וחוץ מאפרסמון שריחו נודף ביותר ואיכא למיחש שיסתפק ממנו. א"נ משום סכנה. מדהוא עף ובוער:

[*ותמוה היכא אשכחן כה"ג. דכשהמעשה בעצמו אינו מצוה אפ"ה בעשאו בזמן ידוע הו"ל מצוה. וכשאותו המעשה בעצמה הו"ל מצוה. אפ"ה בעשאה בזמן הנ"ל יחשב לו לעון אשר חטא. כי הכא דהדלקת נר משמן חולין בשום זמן אינה מצוה כלל. ואפ"ה כשהדליקו לכבוד יו"ט או שבת. מצוה חשובה היא. אבל כשהדליק הנר משמן שרפה. אע"ג דבכל זמן כשמדליקו עושה מצוה. וכדקאמר בגמ' הכא. אפ"ה כשמדליקו לכבוד יו"ט או שבת. עבירה יחשב לו. אתמהה. והרי בכל התורה כולה. רשות ניתן לדרוש ק"ו. וא"כ ה"נ נימא ק"ו. אם נר של חול מצוה היא להדליקו לכבוד יו"ט ושבת. ק"ו לנר של מצוה דהיינו נר שמן שריפה שמצוה להדליקו בכל השנה. מכ"ש שיהי' מצוה להדליקו בלכבוד יו"ט ושבת. ואת"ל דה"ט דאסור מדאין עושין מצות חבילות חבילות (כסוטה ד"ח). ליתא דא"כ תקשי דבכל הטעמים שהזכיר הש"ס למה לא הזכיר הא דאסור משום חבילות חבילות. אע"כ משום מאי דמסיק התם דזהו דוקא בשאדם א' עושה ב' פעולות כאחת. כגון כהן שמשקה ב' סוטות או מטהר ב' מצורעים כאחת. וכדמסיק התם בש"ס אבל בשעושה פעולה א'. ועי"ז יקיים ב' מצות. אין כאן איסור משום חבילות מצוה. ואף לבתר מה דאמרינן (פסחים ק"ג ב') דאין לומר בהמ"ז וקידוש אכוס א' מדאין עושין מצות חבילות. אלמא דאע"ג דחד גברא וגם כוס א' הוא אפ"ה מקרי חבילות מדיש לו ב' תכליתים. י"ל התם הבהמ"ז והקידוש המה עניינים נפרדים. והם מחשבו כב' פעולות שנעשים בב"א בהכוס. משא"כ בשנעשה באמת רק פעולה א' שבה ב' תכליתים. והרי עדיפא מינה אמרינן התם. דאפי' קידוש והבדלה מותר לאמרן על כוס א'. דאע"ג דודאי תרי מילי נינהו. אפ"ה כיון דתכליתן דומין זל"ז דהיינו להבדיל בין יום ליום שלאחריו. לא מחשבו חבילות [ולא דמי לב' סוטות דודאי השקאתן דומה זל"ז. התם ב' פעולות נינהו. משא"כ הכא כוס א' הוא ודוק]. א"כ כ"ש הכא דודאי רק הדלקה א' שעולה לכאן ולכאן. אין כאן חשש חבילה. דוכי ס"ד מדציונו הקב"ה לקום מפני שיבה. וגם מפני זקן שקנה חכמה. וא"כ מפני שניהן כאחת. או מפני שיבה שהוא ת"ח. יהיה כעושה ב' מצות חבילות. אלא ע"כ שכל שהמעשה א' לא מחשב חבילות. ואע"ג דקצת יש לחלק דהתם לא אפשר. והרי אמרינן בפסחים שם דהיכא דלא אפשר עושין מצות חבילות. משא"כ הכא הרי אפשר להדליק לכבוד יו"ט ושבת מנר אחר. ליתא דמגמ' כאן מוכח דאפי' בשאין לו נר חול אסור להדליק בשמן שריפה ביו"ט. ודוחק לומר דהדלקה דהכא מחשב כבהמ"ז וקידוש דקאמר בגמ' פסחים הנ"ל דחרי מילי נינהו. מדתכליתן אינו דומה. והכא נמי במדליק שמן שריפה ביו"ט. דההדלקה לכבוד שבת ויו"ט ההארה היא המצוה. והמצוה לשריפת תרומה טמאה. ההעברה מהעולם היא המצוה. והו"ל כעושה ב' פעולות וצוויים כאחת ומחשב מה"ט כמשא דחבילה. עכ"פ הרי ע"כ הש"ס לא נראה לו זאת לסברא דאל"כ לא הוה שתק הש"ס מלהביא טעם זה דמחשב חבילה. אלא נ"ל דה"ט דש"ס. דאין מותר לעשות מלאכה ביו"ט רק מה שהוא לצורך יו"ט לבד. או לצורך שבת ע"י עירוב תבשילין. אבל אם לבד צורך יו"ט יש בהמלאכה עוד תיקון לדבר אחר. אסור. אע"ג דפשוט דהכהנים היו רשאין לבשל בשר קדשים של יו"ט. לצורך אכילתן. אע"ג דיש בזה תיקון לבשר הקרבן לקיים המצוה ואכלו אתם אשר כפר בהם (שמות כ"ט ל"ג). התם גם התיקון הוא הנאת הנפש. דהיינו האכילה. דוגמת האכילה שלצורך יו"ט. משא"כ הכא הרי יש סברא שאמרנו לעיל. דצורך יו"ט היינו ההארה. וקיום המצוה היינו הביעור מהעולם. וכה"ג לא שרי רחמנא ביו"ט וצריך לכוון זה במאי דקאמר הש"ס. שריפת תרומה עשה ויו"ט עשה ול"ת. ודו"ק. ועי' ברמג"א סי' קמ"ז שדבריו תמוהים שכתב דלרמב"ם ב' בנ"א אסורים לעשות ב' מצות דומית כאחת. ותמוה וכי ס"ד שב' בנ"א יאסרו להניח תפלין כאחת:

וכן כ' הר"ב ע"ש וכ' הגאון הנ"ל. וז"ל ותוס' ביצה (דכ"ב) כ' דאין ר"נ דממהר הכבוי. דא"כ לא הו"ל רק גרם כבוי (עי' לקמן פט"ז מ"ה). רק ר"ל בשעה שמסתפק מכהה אורו. מדמתמעט השמן. וכ' הרא"ש א"כ בשפופרת שע"פ הנר. שכשיסתפק לא יכהה הנר. לשתרי. דהרי התם אינו רק ממהר הכבוי. אלא העיקר דלא מקרי גרם כיבוי. רק באינו נוגע בנר עצמו:

והר"ב כ' טעם איסור נפט משום דעף. ולפע"ד למד כן מש"ס שהזכיר טעם זה בנפט לבן. דמש"ה גם בחול אסור. ולפע"ד מדנקט מתני' נפט סתם להתירא. ולא חייש לסכנה. ש"מ דלא פליג מתני' וברייתא. דמדנקט ברייתא נפט לבן. ש"מ דאיכא אחר שאינו לבן ואינו עף. ובו איירי תנא דשרי אף שריחו רע. וכמ"ש הר"ב גופי' לעיל. וכן מצאתי בירושלמי אית תנא דתני מדליקין בנפט. ואית תני אין מדליקין בנפט. מ"ד מדליקין באוכמי. ומ"ד אין מדליקין בחוורא. דהיא סכנה. הרי מוכח כדברינו. מיהו לדידן כל נפט אסור כמו עטרן. מדשניהן ריחן רע ומה"ט נ"ל ג"כ שהשמיט הטור (שם) מלהזכיר נפט. דמדנקט כבר עטרן דאסור מדריחו רע. ה"ה כל שמן שריחו רע. דאטו תנא כי רוכלא לחשיב וליזל. אלא ה"ה כל דדמי לי':

אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט. ירושל' הא בכל אילין קדמאי מדליקין:

ר' ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן. גמ' מ"ט אמר רבא מתוך שריחו רע גזירה שמא יניחנו ויצא. וכתבו תוס' ז"ל אבל נפט אין ריחו רע כ"כ כמו עטרן ע"כ: ובירושלמי מה בין עטרן מה בין קרבי דגים קרבי דגים כל זמן שהן דולקין אין ריחן רע כבו ריחן רע עטרן בין כבה בין דולק ריחו רע שלא תאמר הואיל וריחו רע יהא טעון הרחק ד' אמות לפום כן צריך מימר אין מדליקין בו: ומצאתי שפי' ה"ר יהונתן ז"ל וחכמים בתראי מתירין בעטרן לעשות גם ממנו פתילה ולא חיישי' לריחו רע כיון שמנהגו להדליק בו כל השנה ואע"פ ששאר השמנים שמזכיר הם בענין שמנים ולא לעשות מהן כפתילות שעוה אבל עטרן מיירי בענין שהיא עשוי כפתילות שעוה. ונפט מין שמן הוא שריחו רע ויש בו ב' מינין הא' שאינו לבן והשני לבן והלבן יש בו ריעותא אחד שהוא עף כלומר שהשלהבת היוצאה ממנו מחמת שמנה מתפרדת מן הבגד כשעולה ונאחזת בכותלי הבית אם שמן או חלב נדבק בהם או בפני האדם או בראשו אם נמשח בשמן ובזה השמן אפי' בחול אסור לפי שיש בו סכנה. ע"כ:

בשמן דגים. רש"י ז"ל פי' קרבי דגים שנימוחו ור"ת ז"ל מכח קושיא פי' שמן דגים שבא מעינו של דג:

ר' טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. עוד יש תנאים אחרים חולקים בברייתא בגמ' ויש להן סברות אחרות ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר אין מדליקין אלא בשמן היוצא מן הפרי לאפוקי שמן דגים ועטרן וצרי ור' יוחנן בן נורי ס"ל דאין לך לפסול אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין פי' כגון פסולי שמנים דמתניתין ומדליקין בשמן דגים ובעטרן ר"ש שזורי אומר מדליקין בשמן פקועות ובנפט ע"כ: ועיין בתוס' פ' בהמה המקשה (חולין דף ע"ה) שכתבו שם דר"ש שזורי ס"ל דמדליקים בעטרן ובנפט דוקא דאי אף בעטרן קאמר היינו ת"ק ע"כ פי' ת"ק דברייתא דכתבינן דהיינו ר' יוחנן בן נורי ומשמע דבא למעט שאין להדליק בשמן שומשמין בשמן אגוזים בשמן צנונות ולא בשמן דגים ובעטרן אבל כאן תרצו דאי גרסי' אין מדליקין במילתיה דר"ש שזורי אתי שפיר ע"כ: