משנה פאה פרק ב׳ משנה א׳

אלו מפסיקין לפאה.לחלק השדה ולעשותה שתי שדות ויתחייב להניח פאה בכל אחת מהם כפי מה שנתחייב כמו שאמר הכתוב פאת שדך (ויקרא י״ט:ט׳) ואמרו ובלבד שלא יוציא משדה לחברתה:

ושלולית. היא תעלה או גולת מים שנמשכים ממנה אמת המים להשקות בהם מקומות אחרים וכן אמרו (ב"ק דף ס"א.) בפירוש זאת המלה אמת המים המחלקת שלל לחברותיה:

ודרך היחיד. ד' אמות ודרך הרבים ט"ז אמה:

ושביל הרבים ושביל היחיד. הוא שיהיה דרך בין שתי השדות אם לאיש אחד שעובר משם לגנו או לשדהו או שיהיה השביל לרבים אפילו שיהיה אותו השביל צר מאד ובלבד שתהיה הדרך ההיא סלולה ותמידה בימי החום ובימי הקור אבל אם לא היתה תמידה רק תהיה נפסקת בימות הגשמים לא תפריש בין ב' השדות אלא אם תהיה רחבה כפי המדה אשר זכרנו ר"ל ארבע אמות ליחיד וט"ז אמה לרבים והודיענו דרך היחיד ודרך הרבים לפי שיצטרכו שניהם עכ"פ שאלו היה אומר דרך היחיד היינו אומרים כי דרך היחיד בלבד יפריש כי אין לו דרך אחרת והוא הולך ושב עליה תמיד אבל דרך הרבים לא תפריש מפני שהרבים יש להם דרכים רבים מלבד זו ואפשר שיניחוהו ולא יעברו עליו ואילו הודיענו ג"כ שדרך הרבים תפריש היינו אומרים שהענין ההוא מפני שרחבה שהיא י"ו אמה אבל דרך היחיד לא על כן הודיענו כי שני הדרכים יפסיקו לפאה ותרגום משעול הכרמים שביל כרמיא (במדבר כ״ב:כ״ד):

ובור. הארץ שלא נזרעה ולא נעבדה אבל נשארה שממה:

וניר. היא הארץ אשר שדדו אותה והפכו אותה בחרישה וזאת המלה בלה"ק היא באמת והוא נירו לכם ניר (ירמיהו ד׳:ג׳):

וזרע אחר. שיזרע זרע אחר להפריש בו בין שני הזרעים כגון שיפריש בין החטה בזרע פולים או אפונים וכיוצא בזה ואלו הג' דברים ר"ל בור וניר וזרע אחר לא יפרישו עד שיהיה ברחבם ג' מעניות כמענית המחרישה:

ופי' שחת מל' השחתה וענינו בזה המקום הקוצר גז לבהמות ואין הלכה כר"מ:

ואלו מפסיקין לפאה ליתן פאה מכ"א לעצמו:

הנחל נהר אף אם מים שבו אינן נמשכין:

והשלולית קאנאל והוא חפירה בידי אדם. ודוקא במים שבו נמשכין:

ודרך היחיד ד' אמות:

ודרך הרבים ט"ז אמה. ומשום סיפא נקט לה דאפ"ה אינו מפסיק לאילן:

ושביל שביל זוטר משיעור דרך הנ"ל. והחילוק בין דרך לשביל. דדרך היינו מעיר לעיר מיוחד ליחיד או לרבים ליסע שם עם בהמות ומשאות. אבל שביל אינו רק ממקום למקום בשדה מיוחד ליחיד או לרבים רק לאדם לבד. ונקט תנא דרך היחיד לרבותא דרישא דמפסיק לזרעים ותבואה. ונקט דרך הרבים לרבותא דסיפא. דאף שרחב ביותר אפ"ה אינו מפסיק באילנות. ונקט שבילים דצריך קבוע. ואפ"ה מפסיקין ברישא ולא בסיפא:

הרבים ושביל היחיד הקבוע אפילו שביל הרבים צריך קבוע וכו':

בימות החמה ובימות הגשמים בזמן שהשדות זרועות:

והבור ארץ שממה:

והניר חרוש:

וזרע אחר והקוצר לשחת תבואה שלא הביאה שליש:

מפסיק חזר ונקט מפסיק. לומר דבשחת פליגי ר"מ וחכמים:

וחכמים אומרים אינו מפסיק אלא אם כן חרש את המקום שקצר לשחת דמדהתחיל בו לקצור גרע מבור וניר. וכולן שיעור רחבן ג' תלמים והוא מעט פחות מרובע [רובע הוא י' אמות וטפח ופחות מאצבע. מרובעים] ודוקא בשדה קטנה שכל א' אינה רחבה רק נ' אמה על ב' אמות רוחב. אבל בשכל א' גדולה יותר מזה. אז בבור וניר צריך שיהיו רחבים כ"א רובע ממש. חוץ מזרע אחר דסגי בכ"ש [ועי' רמב"ם וראב"ד פ"ג ממתנות עניים]:

מ"ש הר"ב דשחת נקצר לבהמות. כתב עלה רבינו הגאון מוה' עקיבא שליט"א [באות י"ח] וז"ל משמע אבל לאדם לקליות כו'. וצ"ע עכלה"ט. והנה קול עלה נדף. מדכתב כן גם הר"מ. נ"ל דכוונת רבותינו. או למנקט רבותא אליבא דרבנן. דאפי' בקוצר לבהמה אינו מפסיק. או דטעמא יהיב. דמדרוב קציר שחת הוה לבהמה. אפי' נתכוון הוא לאדם. בטלה דעתו אצל כל אדם (כפסחים ד"ו ב'): השיבני רבינו הגאון הנ"ל ידעתי שידוע לכבודו גודל הדוחק בזה. וחידוש ראיתי כעת. שהאיש אלקי הגאון מהר"א ווילנא זצ"ל בספרו שנות אליהו. כ' ג"כ כהר"ב ובמפורש יותר וז"ל כיון שקצר לבהמה ולא לאדם. לפיכך מפסיק. עכ"ל הגאון רבינו הנ"ל: שבתי וראיתי כדי להצדיק גם דברי מאיר עינינו הגאון רב"א זצוק"ל. נ"ל שרבותינו כולם כתבו כן על פי הירושלמי הכא. דר"ז ס"ל דר"מ בשיטת ר"י אמרה. וכדי דלא לאוקמה למתניתין בתלתא תנאי כקו' הבבלי במנחות שם. ע"כ ס"ל לירושלמי דר"מ נמי רק לבהמה קאמר. כך נלפע"ד העני בדעת:

אלו. ואי גרסי' ואלו בוי"ו צ"ע אהיכא קאי כמו שדקדקו התוס' בר"פ ואלו טרפות וכתבתיו שם:

מפסיקין. פי' על תבואה וקטנית דאילו פאה דאילן הא תני בסיפא דאין מפסיקין:

הנחל וכו'. וכ"ש גדר. והיינו דתנן בסמוך ואינו מפסיק לאילן אלא גדר. וכתב הרא"ש ז"ל פי' הר"ש ז"ל הנחל מל' נחלי מים ואין לפרש מלשון נחל איתן דהיינו בור כו' ול"נ דאפשר לפרש נחל איתן דהוי טפי מבור לפי שאינו עשוי לזריעה ובשביל סיפא ואינו מפסיק לאילן תנייה עכ"ל ז"ל וכפי' משמע מן הירושלמי וכ"פ רשב"ם ז"ל בפ' חזקת הבתים:

שביל הרבים. לכרמיהם או לשדותיהם אבל אינה דרך לעוברי דרכים. הר"ש שירילי"ו ז"ל. אבל הר"מ ז"ל בפ"ג כתב אבל שביל היחיד והוא הפחות מד' או שביל הרבים הפחות מט"ז אמה אם היה קבוע וכו' וכתב עליו הראב"ד ז"ל לא כי אלא אפילו י"ל ד"א אלא שהשביל הוא דרך בין השדות והכרמים ואינו דרך עוברי דרכים ע"כ וטען מהרי"ק ז"ל ורבינו משמע ליה דשביל היחיד הוא צר מדרך ולכך של יחיד שיעורו פחות מד"א שהוא דה"י ושה"ר פחות מט"ז שהוא דה"ר ע"כ. ועוד כת' הר"ש שירילי"ו ז"ל בשם הרא"ש ז"ל שכ' ונ"ל שצ"ל ארך ההפסק מקצה השדה אל קצהו דלא ישאר בו מחובר כדי שיעבור הבקר בכליו דהיינו ד"א בלי הפסק. דאי נשאר בו ד"א בלי הפסק חשיב כשדה א'. ע"כ. ונ"ל דנכון היה לפסוק כרבנן דאמרי התם בפ' כל סאה. מפולש מראש השדה לסופו כדברי הר"ב ז"ל. אלא דר' יוחנן סבר בירושל' כר' אלעזר בר"ש דבגדולה בחמשים אורך הפסקתה סגיא. ובפ' כל סאה אמרי' בהדיא דכ"ע סברי דבקטנה ע"פ רובה ואין לנו אלא דברי חכמי הגמ'. עכ"ל ז"ל. וכתבו תוס' ז"ל שם בפ' הכונס שביל היחיד ושביל הרבים הקבוע. שביל היחיד אצטריך לאשמעי' דאע"פ שהוא קטן מדרך מפסיק מאחר שהוא קבוע ודה"י אצטריך דסד"א כיון שאינו קבוע לא מפסיק אע"פ שהוא רחב. ושביל הרבים אצטריך לאשמעי' דאפילו דשל רבים הוא בעינן קבוע אפילו בימות הגשמים. ע"כ. וז"ל שם בפ' חזקת הבתים. דה"י ודה"ר. בירושל' פריך אמאי אצטריך למיתני דה"ר דכיון דתנא דה"י מפסיק כ"ש דה"ר. ומשני משום סיפא נקטיה דקתני הכל מפסיק לזרעים ואין מפסיק לאילנות אלא גדר וכו'. וקמ"ל דאפילו דה"ר לא מפסיק לאילן. ומפרש נמי אמאי תני שביל הרבים כיון דתנא שביל היחיד מפסיק. דמשום אילן ל"צ למתניי' כיון דאשמעינן דאפילו דה"ר לא מפסיק לאילן כ"ש שביל הרבים. אלא אתא לאשמעי' דבשה"ר נמי בעינן שיהא קבוע בימוה"ח ובימוה"ג. והשתא אצטריך למתני כולהו. שביל היחיד לאשמעינן דמפסיק לזרעים אע"ג דגריע. ודה"ר אשמעי' דלא מפסיק לאילן. ודה"י אשמעי' דלא בעי' קבוע. ושה"ר אשמעי' דבעי' קבוע. ואין להקשות דלא ליתני שה"ר ואנא ידענא דבעי' קבוע מדתנן דה"י דאי לא בעי לא ליתני דה"י אלא ליתני שה"ר דהוי רבותא טפי. או אפכא דלא ליתני דה"י ואנא ידענא דלא בעי' קבוע מדתנן שה"ר ולא תנא דה"י דהוי רבותא טפי. דהא אי לאו דתנא תרוייהו לא הוה ידענא הי מינייהו מפסיק דה"י רחב טפי ושביל הרבים בקעי בה רבים. ע"כ. והכי איתא נמי בחדושי הרשב"א ז"ל פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ"ה.) אבל רשב"ם ז"ל נראה דגריס דה"ר ודה"י שפי' שם דה"ר ט"ז אמה דה"י ד"א ולא זו אף זו קתני ע"כ:

והבור כו'. כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג והוא שיהיה רוחב כ"א מאלו כשלשה תלמים של פתיח שהוא פחות מבית רובע בד"א בשדה קטנה שהיא חמשים אמה על שתי אמות או פחות אבל אם היתה יתירה על זו אין הבור או הניר מפסיקה לשנים אא"כ היה בו רוחב בית רובע אבל זרע אחר כל שהוא מפסיק בה ע"כ והוא מן הירושל' ופי' הרמב"ם ז"ל בור הוא שדה כו'. והר"ע העתיק בכאן דברי הר"ש ז"ל ולאו דוקא:

הקוצר לשחת כו'. בירושל' בעי למימר דר"י נמי ס"ל כר"מ מההיא דמנחות דפ' ר' ישמעאל אר"י אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביאה שליש ע"ש בירוש'. וז"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל. לשחת. בירושלמי מפרש דבשחת דחייב בפאה תני לה ר"מ דגדל שליש וקוצר לקליות ולא מפליג בין קוצר לבהמה או לאדם דכיון דמחייב בהך קצירה שלא לקצור לפני העומר ה"נ מחייב בפאה בהך קצירה ומאי דמשייר מכאן ומכאן לאוצר הנשאר לצדדין זה מתחייב בפ"ע וזה מתחייב בפ"ע כר"ע דלקמן בפ' מלבנות. אינו מפסיק אא"כ חרש. דמשום דמפסיק בקצירה לא חשיבה שתי קצירות להפסיק פאה אלא אתחלתא דקצירה היא וכולה חדא היא אא"כ חרש ואז הוי שדה ניר. עכ"ל ז"ל. וכן שם פ' ר"י דמנחות מסקינן דר"מ לא בשיטת ר"ש דהתם ולא בשיטת ר"י דהתם אמרה למילתיה אלא בשיטת ר"ע רבו אמרה למלתיה דתנן בפרקין דלקמן המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים רע"א פאה מכאו"א וחכ"א מא' על הכל ואר"י אמר שמואל לא חייב ר"ע אלא במנמר לקליות דהיינו דומיא דשחת שלא הביאו שליש שקצרו לאדם דקליות לאדם נינהו ואפ"ה לר"ע לא הוי קצירה אבל במנמר לאוצר פי' שבשל כ"צ ומלקטו ע"מ לאוצרו וליישנו לא פליג ר"ע. ופרכינן והא כי אתא רבין אר"י מחייב היה ר"ע אף במנמר לאוצר ור"מ כשהביא שליש אית ליה התם בברייתא דאתחלתא דקצירה היא ומשני ר"מ ס"ל כר"ע בלא הביאה שליש ופליג עליה בהביאה שליש. וז"ל רש"י ז"ל בתלמוד המוגה שבידי שם בפ' ר"י דף ע"א והקוצר לשחת מפסיק אם קצר לשחת את אמצע שדהו ועשה קרחת בינתיים מפסיק לתת פאה לכ"א כשיגמר בשולו. וחכ"א אין מפסיק קוצר לשחת אא"כ חרש את מקום הקרחה דהו"ל שדה ניר אבל לא חרש לא דקוצר לשחת תחלת קצירה היא וכי גמר בישולייהו וקצר ליה לכוליה שדה כגומר קצירתו דמי ופאה א' על הכל. ע"כ: