משנה פרה פרק ח׳ משנה ב׳

כבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שהמשקין טמאים יטמאו אוכלין ולא יטמאו אדם בהיות אלה המשקין ולד הטומאה כפי מה שביארנו שם ואמנם יטמאו אוכלין ומשקין הידים לבד וכבר התבאר בחגיגה (דף יח.) שהאיש הטהור לחטאת אם נטמאו ידיו נטמא גופו ועוד יתבאר בעשירי מזאת המסכתא שהטהור לחטאת אם נגעו משקין טמאים בבשרו הנה הוא טהור כמו שהיה אלא אם נגעו בידיו לאשר ביארנו וכן ג"כ הטהור לחטאת אם נגע בכלים טמאים כבר נטמא ואע"פ שאלה הכלים אינן אבות הטומאה כמו שיתבאר בעשירי מזאת המסכתא וכפי זה העיקר אם נפלו משקין טמאים על בשר המקדש הנה הוא נשאר בטהרתו ואם נפלו על סנדל או בכסותו נטמאת וטמאהו להיותו נוגע בכלים טמאים והנוגע בכלים טמאים טמא לחטאת ואין לחשוב באמרנו משקין טמאים פה שהם טמאים באמת אבל אפי' היו טהורים לקדש הנה הן כמו משקין טמאים לגבי חטאת כמו שיתבאר (פ"י) ושמור זאת הכוונה וזכרה:

לא ינעול את הסנדל שאם נפלו כו'. כלומר ולפיכך חיישינן שמא יפלו. וכתב הראב"ד בפי"ג מהל"פ וז"ל הפסקא האחרת קשיא לי. נפלו על כסותו נטמאת א"כ נאמר לו שלא ילבש בגדים שמא נפלו משקים על בגדיו וטמאום. והם יטמאו אותו. ועוד עד שנחוש למשקים טמאים ניחוש לשאר טומאות שמא נגע בסנדל. ועוד למה זה למימר המקדש. לימא הנוגע או המזה. לפיכך נ"ל שלא חשו על משקין אחרים. אלא שמא יפלו מאותן המשקים על הסנדל. והם נפסלים בהיסח הדעת וטמאוהו את הסנדל. והסנדל יטמא האדם. שהרי אמרו פרק ח' משנה א' הנושא את המדרס נושא את התרומה. אבל לא את הקדש וכ"ש חטאת. וכן בכסותו אמרו בגדי אוכלי קדש אפילו בטהרה מדרס לחטאת. וזה שנטמאו בגדיו במשקים אע"פ שטבל לחטאת חזר להיות (כסותו כסות) אוכלי קדש. ועכשיו שאמרו שלא חשו אלא על נפילת מי הקדוש. לפיכך לא אסרו ללבוש בגדים בשעת קידוש מפני שיכול להזהר. משא"כ בסנדל ע"כ. והכ"מ כתב די"ל דלא קשיא למה לא הטריחו עליו לפשוט בגדיו כיון שאינו אלא מעלה בעלמא. ומש"ה לא אמרו אלא המקדש ולא הנוגע או המזה. כיון שאינו אלא מעלה בעלמא. והר"י קורקוס כתב שאפשר דלרבותא נקט מקדש. דאפילו במקדש החמירו. וכ"ש במזה שראוי ליזהר יותר. והא דלא חיישינן לשאר טומאות. י"ל דמשקי' עשויין ליפול על הסנדל שלא מדעת. ומסיים הכ"מ דמ"מ מה שפי' הראב"ד שלא חשו אלא שמא יפלו משקים עצמם על הסנדל. נכון הוא. ע"כ. וכתב עוד הכ"מ דיש לפרש בענין אחר. שמא יפול ממי חטאת המקודשים *(על הסנדל ויטמאוהו) וכן פי' הר"ש בלשון שני לא הבינותי דבריו. שהרי הר"ש סיים בה דהנופלים נפסלים בהיסח הדעת. ואם כן היינו כפירוש הראב"ד. וכתב עוד הר"ש ותנן לקמן בפ"ט דמי חטאת שנפסלו אין מטמאים הטהור לחטאת. לא בידו ולא בגופו. ונהי דאדם לא מטמא. כלים מיטמו:

משקין. לשון הר"ב משקים טמאים וכ"כ הרמב"ם ומסיים ואל תחשוב באמרנו משקים טמאים פה. שהם טמאים באמת. אבל אפילו היו טהורים לקדש. הנה הן כמו משקים טמאים לגבי חטאת. כמו שיתבאר (בפ' עשירי משנה ו'):

נטמא. כתב הר"ב אע"פ שאם נפלו המשקים על בשרו טהור. כדקתני בבבא דאחר זו (היינו משנה ה') והיא פירושא דהך קמייתא. הר"ש:

לא ינעול את הסנדל ר"ל בשעה שמקדש אדם מי חטאת. דהיינו שנותן האפר לתוך המים. ואע"ג שמטלטל רק האפר ולא המים. אפ"ה חיישינן שיטפו המים. וכ"ש בשעה שנשאן אחר קידושן ובשעה שמזן. שאז יש לחוש טפי שינטפו על סנדלו. ונ"ל עוד דנקט סנדל לרבותא אע"ג שעורו קשה [כיבמות דקב"א] ואם יטפו עליו הא חזי לי'. אפ"ה חיישינן. וכ"ש מנעל שעורו רך או סנדל של גמי או בגד דמדהן רכים. יש לחוש טפי שיטפו עליו ויבלעו בו מיד ולא ירגיש:

שאם נפלו משקין מי חטאת:

על הסנדל נטמא ר"ל שאם ממי חטאת שעוסק בהן אחר שנתן בהן האפר יטף מהן על סנדלו. הרי יהיה נטמא הסנדל מהמי חטאת שהן אהט"ו. ומטמאין לאדם וכלים כשנוגעין בהן שלא לצורך הזיי' [כריש כלים]:

וטמאהו דהרי הסנדל יטמא עי"ז לאדם שלבשו והאדם יטמא להשפופרת עם האפר שהוא שבתוך ידו. ואף שהסנדל נעשה רק ראשון. ואדם וכלים אמקט"ו רק מאהט"ו [כב"ק דב"ב]. וכ"ש דהאדם הנטמא א"א שיטמא להשפופרת של אפר חטאת מה"ט. י"ל דעכ"פ הרי אין מונין ראשון ושני בחטאת. ואפילו עד ק' בנ"א או ק' כלים שנגען זב"ז והראשון נוגע במי חטאת כולן טמאין [כפי"ב מ"ו]. ואי"ל גם כשילך יחף הו"ל למגזר שיטף ממי חטאת על רגלי אדם המקדש. ויטמא מהן. י"ל כיון דבשעת נפילת הטפה נפסלה בהיסח הדעת. א"כ שוב אינה מטמאת לאדם. ורק לכלי גזרו שיטמאו המים אף שנפסלו [כלקמן פ"ט מ"ח]. והא דלא גזרו נמי בשאר בגדים שלובש. היינו טעמא מדאפשר שילך יחף. אבל לא שילך ערום:

הרי הוא אומר האדם להסנדל:

מטמאיך דהיינו המי חטאת שטימא הסנדל:

לא טמאוני דמדנפסלו בנפילתן בהיסח הדעת. שוב נשאר האדם שנגעו בו טהור לחטאת [וכלעיל ז']:

טהור דמדנפסלו בהיסח הדעת בשעה שנפלו. אין פוסלין שוב להאדם הטהור לחטאת כשנוגע בהן. וכ"ש כשהסיטן על רגלו [עיין פ"ט מ"ח]:

הרי זה אומר האדם להכסות:

ואתה טמאתני ל"מ היה נ"ל דמדנקט בבא זו יתירתא. דמ"ש כסות מסנדל. אלא ש"מ דהכא מיירי במשקין דעלמא שנפלו על בשרו של המקדש או על בשר המתעסק במי חטאת. וקמ"ל דבכה"ג אף שהמשקין ההם לא נשמרו בטהרת חטאת. אפ"ה לא נטמא האדם שנפלו על בשרו. ואפילו הסיטן אז. ורק בנגע בהן בידיו נטמא [כפ"י מ"ב]. אבל בנפלו משקין אפילו של קודש על כסות נטמא הכסות מלהשתמש בו לחטאת. דבגדי קודש מדרס לחטאת [כחגיגה פ"ב מ"ז]:

כך פירשתי לשיטת הראב"ד [פי"ג מפרה]: אמנם הר"ב וכל שאר רבותינו ז"ל פירשו. דחיישי' שמא נפלו מים בעלמא על הסנדל. דאפילו היו המים טהורים. טמאין הן לחטאת [כפ"י מ"ב]. ואי"להק על זה. דל"ל שנפלו משקין על הסנדל. בל"ז הרי דורס כל היום בהן בשוק שיש שם מי שופכין וכדומה. ונטמאו לחטאת. י"ל אי משום הא הי' אפשר שינעל באותה שעה סנדלין חדשים. אבל אי"ל אי משום שופכין. הרי לא חזו למאכל אדם. ואין בהן טומאה דליתא. דזהו רק לענין שיקבלו טומאה. אבל שופכין כיון שכבר גזרו בהן טומאה [כמכשירין פ"ב מ"ג] לא פרח מנייהו טומאה עד שיפסלו מאכילת כלב [ועי' בכורות כג"א ורמב"ם]. אבל הראב"ד הקשה על פי' זה. דעד שניחוש למשקין. ניחוש שמא נגע הסנדל בשאר טומאות. ואם שי"ל דרק למשקין המצויין חששו. אבל לא לטומאות שאינן מצויין עכ"פ ק"ל א"כ כשטבל וטיהר הסנדל. יהי' מותר לנעלו ותו למה רק מהמקדש ואילך גזרו ולא בכל העוסקין בפרה ובאפרה ובמימה. ותו דאי מחשש משקין דעלמא קאמר תנא. הול"ל המקדש מי חטאת ונעל סנדל נפסלו. ואת"ל דרק לכתחלה חיישי' לנפילת משקין על הסנדל א"כ לא הול"ל שאם נפלו וכו'. אלא שמא נפלו משקין על הסנדל ותו ק' אי מחשש משקין דעלמא שנפלו על הסנדל. מה ארי' שלא ינעלם בשעה שמקדש. הרי אפילו רק לבשו אחר שטבל לחטאת וחזר ופשטו בשעה שמקדש. הרי כבר נטמא משעה שלבשו. ודוחק מאד לומר שזה באמת כוונת המשנה. אע"כ דרק לנפילת מי החטאת על הסנדל חיישי' לכתחילה. וה"ק שאם נפלו וכו' ור"ל שאם יתברר לו אח"כ שנפלו המשקין על סנדלו אחר שנתקדשו. נטמא הסנדל אבל בדיעבד שנעל הסנדל. כל שלא ראה שנפלו לא חיישי' שנפלו ולאו אדעתי':

המקדש מי חטאת וכו'. עד סוף סי' ז' ביארו יפה בעל הערוך בשם גאון אחד ז"ל בערך דרס השלישי. שאם נפלו משקים על הסנדל נטמא אע"פ שאלו המשקים נשמרו בטהרת חטאת גזרו עליהם שיטמאו כלים לחטאת אבל לא אדם מידי דהוה אמשקים טמאים שמטמאין כלים לתרומה אבל לא אדם כדאיתא בפ"ק דשבת אע"ג דאם נטמאו המשקים מטמאים אדם לחטאת כדתנן לקמן בפ"ט היינו משום דאין ראויין להזאה אבל כל זמן שהן ראויין אינם מטמאים את האדם תדע לך שהרי נושא מי חטאת שיש בהן כדי הזאה או נוגע בהן טמא והאדם המזה אע"פ שנושא מי חטאת טהור לחטאת דאם היה טמא לחטאת היה מטמא הצלוחית ותחזור הצלוחית ותטמא המים הכא נמי אע"ג דגזרו שהמשקים יטמאו כלי לחטאת לא גזרו שיטמאו את האדם אבל כשנטמאו כליו חזרו וטמאוהו הלכך לא ינעול את הסנדל והה"נ שצריך שיזהר שלא יפלו משקים על בגדיו דאי אפשר להיות ערום כמו שאפשר לו להיות בלא סנדל הרא"ש ז"ל.

בפי' ר"ע ז"ל שאין מונים ראשון ושני בחטאת כדתנן לקמן פ' כל הראוי ועיין בפירושו ז"ל שם סוף הפרק. אבל בפי' הר"ש ז"ל כתוב כדתנן לקמן פי"ב אפילו הן מאה.

נפלו משקים על בשרו היא פירושא דבבא קמייתא הר"ש ז"ל וכמו שפי' רעז"ל:

הרי זה אומר מטמאים לא טמאוני הכא נראה דגרסי' לשון נקבה מטמאיך משום דכסות לשון נקבה: