משנה פרה פרק ג׳ משנה ג׳

קלל של חטאת. כד שיש בה אפר פרה ותרגום (בראשית כד) ותער כדה ונפצת קולתה והכונה שיקשור בראשו חבל ובקצה זה החבל מטה ויכניס קצה המטה בכלי אשר בו אפר הפרה ואחר יכה זה הכבש בענין ממיני ההכאה יתנער אפר הפרה ויפול לפניו ויקחהו וישליכהו במים וזהו כולו לבל יגע באפר הפרה כי שמא הוא טמא ויטמא לפי שאפר הפרה יטמא ויפסיד כמו שהתבאר ולא אפשר ג"כ ללקחו בכלי לבל יהיה מסיטו והוא טמא: אל תתנו מקום לצדוקים לרדות. נגזר ממאמר (שם א) וירדו בדגת הים והכונה שלא ימצאו מקום למשול עלינו בו ולהרחיב פה בדבר ובגנאי והלכה כרבי יוסי: ואשר ראוי שתדעהו שזה הענין אינו הכרחי בכל מקדש מי חטאת שלא יהיה אלא כן ואמנם הכונה מה שאספר לך וזה שכל טמא מת אין לו טהרה אלא בהזאת שלישי ושביעי כמו שבא בפסוק ואמר יתעלה (במדבר יט) וטבל במים איש טהור. ואם שיערנו אנחנו שלא נמצא איש טהור אבל כולן טמאין טומאת מת כמו בזמננו זה איך יהיה אפשר שיטהר הכהן השורף את הפרה והאיש אשר יזה יצטרך שיהיה טהור ואין שם מי שיזה עליו הנה הגיע בטול זאת המצוה כי אפר הפרה אמנם יטהר הטמא אם יזה עליו איש טהור וזה האיש לא יהיה טהור אלא באפר הפרה ואומר אני שאפשר לנו התחבולה במציאות אנשים אין טומאת מת עליהן כלל ועם זה נרחיקם בכל יכלתנו מגעם באפר ויהיה הקדוש בכלים שאין מקבלין טומאה ויזה על זה הכהן השורף ויטהר אמנם כל עוד שיהיה אצלנו איש טהור ידוע הנה אין הבדל בין איש שלא נטמא לעולם במת ובין איש אשר נטמא כל ימיו ואח"כ טבל והזה עליו ג' וז' אלא שזה אשר הוזה עליו יותר גדול המדרגה בטהרה לפי שהפסוק כבר שפט עליו שהוא טהור ולכן לא נקפיד לו בקבר התהום עד שנתאמת ולשון התוספתא (פ"ב) מעשים אלו עשו כשעלו בני גולה ר"ל שלא היה נמצא אצלם איש טהור ור' שמעון אימר עפרם ירד עמהם ועלה ירצה לומר שהם היו טהורים מטומאת מת ולא נעדר מהם איש טהור לפי שהכל מודים שלא גזרו טומאה על ארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה:

ובפתח העזרה. פי' הר"ב של נשים הסמוכה לתיל *[שבחיל היה הקלל של חטאות כדתנן בס"פ וא"ת והרי החיל חוצה מע"נ היתה כדתנן במדות פ"ב משנה ג' וא"כ למה באו לשם עד פתח העזרה] זה מתיישב בל' התוספתא והביאה הר"ש וזוהי באו לשער היוצא מע"נ לחיל וקילולים של אבן היו קבועים בכותל מעלות של ע"נ וכסוייה' של אבן נראות בחיל ובתוכה אפר מכל פרה ופרה שהיו שורפים שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת. ע"כ. ועמ"ש בס"פ:

קלל. לשון הר"ב כד קטן וכדה וכו' ואע"ג דסתם כד של חרס הכא ודאי דשל אבן כדתני' בתוספת' דלעיל ואל תתמה שכן במשנה ג' פ"י תנן נמי קלל וכתב הרמב"ם דאפשר לפ' בשל אבן אבל הראב"ד בפי' משנה ה' פ"ז דעדיות מפ' דקלל הוא כלי שאינו מקבל טומאה. ומסיק דמסתברא דלהכי איקרי קלל ל' קליל. ולא כדברי הערוך שמביא בערך קלת' תרגום וכדה על שכמה ע"כ:

מקל ומסבך. ונ"א או מסבך וכן העתיק הערוך. ופי' מל' נאחז בסבך:

וזורקו לתוך הקלל וכו'. כ' הר"ב ונשפך ע"ג השוורים. וכן ל' הר"ש וטעמייהו דהכא כשעלו מן הגולה היה כדמסקי ובאותו פעם לא היו יורדין *[כמו שאפרש] דירדו דתנן ברישא לא מיירי בכשעלו ומ"מ דוחק לומר כן. דסיפא לא מיירי בירדו דומיא דרישא ועוד אמאי לא ירדו דאטו במקדש ראשון לא היו נעשית הר הבית והעזרות חלולים מפני קבר התהום. ומיהו בזה י"ל שעד שלא בדקו מפני הרוגי נבוכדנצר. לא היו מחזיקים בטהרה היו צריכים שלא ירדו. אבל הרמב"ם לא הזכיר שיפלו על השוורים. וכך כתב ויפול לפניו ויקחהו וישליכהו במים. וזה כולו לבל יגע באפר הפרה כו' כי שמא הוא טמא ויטמא. לפי שאפר הפרה יטמא ויפסיד ע"כ. וירצה לומר שאע"פ שזה האפר ע"כ צריך שיקחהו בידו. הנה תקנו מה שיכולים לתקן כדי שלא יגע בשאר האפר. ומ"ש הר"ב שלא הוצרכו לעשות כן אלא כשעלו מן הגולה. וכשהחריב נבוכדנצר לא החריב אלא התקרה אבל הכותלים הניח הר"ש כלו' ושם בכותלים היה האפר מונח וצבור בקילולים כדלעיל בתוספתא. וא"ת ולמאי נ"מ תני מאי דהוו. י"ל דכשיבא הגואל ואליהו ויראנו אפר פרה. שהרי דרשו על ויקחו אליך שנרמז לו דשלך לעד עומדת כמו שהזכיר הפייטן ואנחנו טמאים לנפש אדם ולא הוטהרנו כי לנו אין אפר פרה ונדע מעכשיו כדת מה לעשות. ועוד מצינו ששנאו דינים שנהגו דוקא קודם בית הראשון בסוף זבחים:

כדי שיראה על פני המים. דג"ש גמירי מהדדי עפר סוטה ואפר פרה. רש"י פ"ב דסוטה דף ט"ז ועיין ספ"ד (בפי' הר"ב): *

[רי"א כו'. כתב הר"ב והל' כר"י. וכ"כ הרמב"ם ונ"ל משום דתשובתו נצחת היא דלא גזר וכו']:

לרדות. פי' הר"ב למשול. ונגזר ממאמר. וירדו בדגת הים (בראשית א׳:כ״ו). הרמב"ם:

באו להר הבית דלאחר שעלו התינוקות שוב על השוורים. חזרו עם כוסות המים שבידיהן להר הבית. דכל שאפשר להזהר חיישינן גבה גם לטומאה שאינה מצוייה:

וירדו דבהר הבית שהיה כולו חלול תחתיו וכדמסיק. שפיר היו יכולים התינוקות לירד ולעמוד ע"ג קרקע ואפ"ה ישארו בטהרתן:

ובפתח העזרה שבין החיל לעזרת נשים. חוץ להפתח שביניהן:

היה מתוקן קלל של חטאת שאצל וסמוך להשער היה כמין ארובה עמוקה בעובי הכותל. נישע בל"א. והוא היה מתוקן להעמיד שם כד אבן גדול. שהיה מחזיק חלק השליש של אפר הפרה שהניחו בתוכו למשמרת [כלקמן מ"ט]. והביאו האפר לשם ממקום שרפתה שמחוץ לעיר דרך הכבש שעשו מהר הבית להר המשחה [כמ"ו]. ונ"ל דלהכי העמידו כד האפר סמוך לפתח העזרה. כדי להזכיר לכל הנכנס. ושיתן לב עי"ז לחשוב על טומאה ישנה שבו ויתטהר קודם שיכנס. ואע"ג שגם בחיל אסור טמא מת לכנוס [כפ"א מ"ח]. אפ"ה כיון דרק מדרבנן אסור שם. וגם משום שחוץ מהחיל לא הי' מקום משומר כל כך מטומאה. דהרי עכומ"ז וטמא מת נכנסין עד החיל. להכי לא העמידו הכד שם. מיהו אע"ג דמדאורייתא רשאי טמא מת לכנוס תוך שער נקנור שבין עזרת נשים לעזרת ישראל. עד הריוח של עזרת ישראל [כמ"ש בס"ד פ"א דכלים סי' מ"ב]. אפ"ה העמידו הכד קודם הכנסו לעזרת נשים. משום הרחקה מאיסור דאורייתא. ואע"ג דבמקום שהעמידו הכד היו מצויים טבו"י. דרשאים לכנוס עד שם. אפ"ה לא חששו שיטמאו האפר. דהרי טבול יום אינו פוסל בפרה [רמב"ם ספ"א מפרה]:

ומביאין זכר של רחלים שרגיל לדלג בכח כשיכוהו:

וקושרים מקל ומסבך בראשו של חבל דבראש השני של החבל קושר מקל. ומגלגל החבל סביב המקל כמה פעמים אילך ואילך כלופף על השבר. עד שיהא גלגולי החבל מונחים מסובבים בראש המקל. ועי"ז נעשה כעין חריצים וגומות בין גלגולי החבל כדי שכשיזרוק המקל. וע"י הזריקה יתחב ראש המקל תוך האפר שבכד. ויכנס אפר תוך הקמטים העמוקים שבין סבובי החבל:

וזורקו להמקל:

לתוך הקלל היינו הכד שהאפר בתוכו. באופן שיתחב ראש המקל שהחבל מסובב שם תוך האפר. והא דלא תחב את המקל בידיו ממש לתוך האפר. דהרי המקל פשוטי כלי עץ הוא ואמקט"ו מהנוגע בו אם גם היה טמא. ה"ט משום דחיישינן שמא התוחב הוא טמא מזיבה או מדבעל נדה דג"כ מטמא בהיסט [כרמב"ם רפ"ג ממשכב]. וא"כ כשיתחוב המקל לתוך האפר. יטמא האפר בהיסט. כשיניענו. משא"כ כשיזרוק המקל לשם. אף שע"י כחו יתנועע האפר כשיתחב המקל בתוכו אפ"ה כיון שלא היה שם אפילו מגע ע"י דבר אחר. נשאר האפר טהור:

ומכה את הזכר ונרתע לאחוריו ועי"ז גם המקל נקפץ ונזרק לחוץ:

ונוטל התינוק נוטל מהאפר שבקמטי הסבך:

ומקדש ר"ל נותן האפר הזה לתוך המים ששאב בכוס האבן:

כדי שיראה על פני המים שיהיה שיעור האפר כל כך הרבה. עד שיראה על פני המים שבכוס. ואח"כ לוקח הקטן אזוב וטובל בהמים שבכד. ומזה על הכהן העושה הפרה. וכן עושין בכל יום מז' ימי הפרשה:

רבי יוסי אומר אל תתנו מקום לצדוקים לרדות למשול עלינו. ללגלג ולהתל בנו בשחוק. שיאמרו שנעשה מעשה תעתועים בדלוג האיל:

אלא הוא נוטל ומקדש ר"ל התינוק בעצמו לקח האפר בידו מתוך הכד וקידש. והזה על הכהן ועל המתעסקים בהפרה:

ונ"ל דאין ר"ל שיהיו המים צבור מתחתית הכוס עד למעלה על פני המים אלא ר"ל ע"פ מה דאמרינן [סוטה טז"ב] דאחר שנתן האפר לתוך המים מצוה לערב קאמר הכא שיתן כל כך אפר במים עד שאם יערב אח"כ האפר בהמים יראה האפר על פני המים. א"נ ר"ל שיתן כל כך אפר לתוך המים עד שכשיושם האפר לתוך המים. יראה על פני המים האפר המונח בשולי הכוס ולאפוקי בשיהי' האפר כל כך מעט עד שכשיושם לתוך המים יאבד במעוטו ולא יראנו עוד וכן משמע מדברי הר"ב [ספ"ד]:

ואע"ג דרק הזאה כשרה ע"י קטן [כפי"ב מ"י]. אבל קידוש הרי בפירוש תנינן [פ"ה מ"ד] דפסול ע"י קטן. ותו דגם במלוי פסק הרמב"ם [פ"ט מפרה] דפסול ע"י קטן. והכא הי' תרווייהו המלוי והקידוש ע"י קטן. י"ל התם בוודאי טמא. משא"כ הכא שבוודאי הכהנים והמתעסקים טהורים גמורים היו. וכל הדקדוקים שעשו היו רק לפרסם חומר טהרתה. לכן בחרו טפי בשנויים שא"א בהן להסתפק בשום פקפוק ספק טומאה. בהכהן ובהאפר ובהמים ובהכלים ובהממלאים ומזין. מדהיה הכל רק להכירא בעלמא בהך ניכר טפי:

ולהר"ש והר"ב כל פלוגתתן הוא רק האיך עשו בני הגולה כשעלו מבבל בימי עזרא. שהיו כולן טמאי מתים. ולא היו יכולין לעשות פרה בטהרה רק בכל הדקדוקים הללו. והיינו משום דבחורבן בית ראשון לא נשרף רק התקרה של בהמ"ק. אבל הכותלים נשארו קיימין. והאפר של משמרת נשאר טמון אצל כותל העזרה. ולא היו יכולין להתטהר מאפר ההוא. מדהיו כולן טמאי מתים. וכשיגעו בהאפר יטמאוה. דאף דאפר אמקט"ו מן התורה. עכ"פ מקט"ו מד"ס. להכי הוצרכו לכל תחבולות הללו להוציא האפר מהכד ע"י דילוג האיל. וגם הקידוש וההזאות עשו הכל ע"י קטנים כאלו שאין שום חשש פקפוק בטהרתן. וא"ת עכ"פ למה לקחו הילדים הטהורים הללו את האפר מהכד בידיהן ממש. דהרי בל"ז הוכרחו אח"כ ליקח האפר בתוך קמטי הסבך. ואף לרתוי"ט שכ' שלדעת הר"ש לא היה הר הבית חלול בימי בית ראשון. וא"כ גם כשהגיעו להר הבית לא היו יכולין התינוקות הללו לירד מהשוורים להושיט ידן לתוך הכד ליקח משם האפר. אלא כשדלג האיל. נתז המקל עם סבך החבל והאפר שבין הסבך. על הדלת שהילד יושב עליו. עכ"פ קשה דאפ"ה היו יכולין ליתן כף אבן ביד הילדים. ובעודם על השוורים יושיטו הכף הזה לתוך הכד ליקח מתוכו האפר לקדש בהכד שבידם עם מים. ולהזות. י"ל דאע"ג שנזהרו מאד בטהרת הילדים. אפ"ה חששו שמא אח"כ יוודע שום חשש טומאה בהילדים. או שלא טבלו כראוי. ונמצא שטימאו כל האפר שכל טהרת ישראל תלוי בו. ולהכי התקינו שגם הם לא לקחו מהאפר. וגם בכף אבן לא רצו שיקחו האפר מהכד. דאולי יוודע בהם אח"כ חשש זיבה. ונמצא שכשהגיעו האפר שבהכד בהכף שבידם. פסלו כל האפר שבהכד. א"נ דלהכי לא הניחו להילדים ליגע בהאפר שבכד ואפילו ע"י מגע דבר אחר. דהיינו ע"י כף של אבן. הכל הי' להכירא בעלמא. כדי שילמדו הרואים כ"א ק"ו בעצמו לבלי ליגע בהאפר כ"א לצורך מאוד. משום דהי' הכד הזה עומד במקום שהכל מצויין שם. וידים משמשניות הן. וגם נ"ל עוד שהאפר הזה שבכד מימי בית ראשון. הי' טמון תחת הכותלים במקום צנוע שלא היה ידוע רק ליחידי הדור. דאל"כ איך לא חשש שנטמאת האפר בשעת החורבן שהיו עכומ"ז אז מרקדין בהיכלו. ואף שלא גזרו על מגען והסיטן עדיין שיהיו כזבין לכל דבריהם. עד ימי הלל ושמאי [כפ"ק דשבת]. אפ"ה שמא שקצוהו וטמאוהו בשרץ ונבלה וכדומה שטמא מדאורייתא. ואת"ל כיון דעזרה ר"ה היא בזמן בניינו [כפסחים יט"ב] וכ"ש בזמן חורבנו. והרי ליכא רק ספק טומאה והו"ל ספק טומאה בר"ה וטהור. תדע מדאצטריך לומר [בשבת כא"ב] דטמאו כל השמנים. משמע ודאי. הרי גם מספק הו"ל לטמא השמנים אע"כ מדהו"ל בעזרה סט"ו בר"ה. א"נ כיון דהאפר אמקט"ו רק מדרבנן וכמש"ל. הו"ל ספק דרבנן אם נטמא. ולא חיישיינן לה. עכ"פ הרי אמרינן [שבת קמב"ב] נ"ב שנה לא עבר איש ביהודה. א"כ נפסל האפר בהיסח הדעת. אע"כ כיון שהיה גנוז מעין כל חי. הו"ל כמונח בקופסא סגור. ובכה"ג אינו פסול משום היסח הדעת [וכמש"ל בס"ד לקמן]. אמנם תמוה מאד מה קמ"ל תנא בכל זה. הרי מה דהוה הוה. וכן הקשה הש"ס [יומא דה"ב]. וגם הכא מאי נ"מ במה שעשו בני הגולה כשעלו מבבל. ואת"ל דתנא רצה להשמיענו מה נעשה לעתיד למען נדע האיך נתעסק גם אנחנו להתטהר כאשר במהרה יבנה המקדש. ליתא דהרי או לא יהי' שום אפר פרה בעולם. כאשר הי' לבני הגולה. אלא ע"כ שכל קרבנות הצבור דחו הטומאה [כפסחים סו"א. ור"ה ד"ל ע"א. ותענית דיז"א]. ולכל קרבנות יחיד יצטרכו להמתין עד שיגדלו בני כהנים שלא נגעו בטומאת מת מעולם [כמ"ש הרמב"ם בפירושו כאן]. וא"כ הם ודאי יהיו יכולין לעשות פרה בטהרה בלי הזאות כלל. תדע דאלת"ה אלא דגם לעתיד בב"י לא יעשו פרה רק ע"י הזאות. קשה הרי לא יהי' אפשר כלל לעשות פרה הראשונה דהרי אין אפר בנמצא להזאה. וע"כ צ"ל שיעשוה בנ"א שלא נטמאו בטומאת מת מעולם א"כ למה הצריך לן תנא לאשמעינן מה שעשו עולי בבל שהי' להן עדיין אפר פרה טמון. ואף את"ל כרתוי"ט דעכ"פ אפר פרה שעשה משרע"ה היא קיימת לעד ויתגלה לעתיד מקום גניזתה ויתטהרו ממנה. עכ"פ ק' אם פלוגתתם רק האיך עשו כשעלו מהגולה היאך נעשו לעתיד. א"כ מה השיב ר' יוסי אל תתנו מקום וכו'. הרי בין בעלותם מבבל ובין בשובם לא"י לעתיד לא היו ולא יהיו צדוקים מצויין ואין לחוש ללגלוגן. דכשעלו מבבל היה לבם נשבר בקרבם. ובכו בכי רב בזמן חנוכו כנזכר בעזרא. וגם מדבנוהו בעוני ודלות [כקדושין סו"א ומנחות כח"ב]. ולכן לא היה להם שרירות לב כל כך ללגלג. וגם הצדוקים לא נצנצו רק זמן רב אח"כ. ואפילו את"ל דצדוקים דקאמר לאו דוקא. אלא ר"ל שאר אפיקורסים ככותיים וכדומה שגם בעלותם מבבל היו תמיד כספחת לבית ישראל. עכ"פ גם אם יהיו אני ולגלגו מה דהוה הוה. וגם לשון אל תתנו מקום לרדות. להבא משמע. ואי משום החשש לעתיד בב"י. ג"כ אין לחוש ללגלוג רשעים דאני יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם קודם ביאת משיח [כמגילה יז"ב]. וא"כ לגלוג מאן דכר שמי' אז. אלא ל"מ נ"ל דפלוגתתם במשנה היינו רק האיך יעשו פרה בכל פעם בזמן בית שני. וכן משמע סתמא דלישנא במתני'. ובתוספתא שעליה נסמך הר"ב בפירושו. קאמר רק שכשעלו מבבל הוכרחו מצד הדין לעשות כן בכל התחבולות ובדלוג האיל. מדהיו רוצים להקריב קרבנות היחיד מיד. והיה להן אפר. והיו כולן טמאי מתים. לכן לא הי' אפשר להם לעשות רק באופן הנזכר. ורק פלוגתייהו דרבנן ור' יוסי היינו האיך יעשו כל פרה בזמן הבית. שאע"ג שכבר הי' להם בני אדם טהורים. אפ"ה דקדקו לעשות בילדים ובכל השנויין להיכירא. ולזהירות לכל הרואים כדי שידעו כמה צריך להזהר בטהרת האפר שיהיה אח"כ נמסר לכל קהל עדת ישראל במושבותם. ור' יוסי מודה בילדים בכל השנויים. ורק בדלוג האיל פליג מדנראה בעיני הצדוקים כתעתוע ויעשונו לצחוק בעיני הרואים. מיהו לכ"ע דוקא להקידוש של מי חטאת שהזו על הכהן שעושה הפרה ועל המתעסקים. היו נזהרים לשאוב המים ע"י ילדים כאלה. לעשות כל השנווין לכל מר כדאית לי'. וזה משום שהפרה שעל ידה יתטהרו כל ישראל רצו שתעשה בלי שום חשש פקפוק ספק טומאה שאפשר. ולכן כל יום ויום מז' ימי הפרשת הכהן השוחט הפרה הזו עליו הילדים כמפורש במשנה [עיין רמב"ם פ"ב מפרה]. אבל אח"כ כשנתחלק האפר בכל גבול ישראל כלקמן בפרקין וכשרצו להזות על טמאי מתים. לא היו נזהרים בכל אלה. אלא כל הנצרך הולך אל ראש המשמר שאצלו היה מופקד האפר בטהרה. ומקבל ממנו האפר בשפופרת. וגם דוקא גדול צריך לשאוב אז המים ומקדש. ומזה. כדמוכח בכולה מכילתין:

מקל ומסכך פי' או מסבך ובערוך נראה דגריס בהדיא או מסבך: ס"א מקל משובך:

ונוטל ומקדש. פי' ונוטל מן האפר שקלט המקל ומקדש כלומר שנוטל ונותן מן האפר על המים שבכוסות שיעור שיראה על פני המים: