משנה ערלה פרק א׳ משנה ב׳

אע"פ שלא כבשו. ענינו אע"פ שלא כבשו כל הארץ:

ואמרם הנוטע לרבים. ענינו שיהא אדם נוטע אילנות בתוך שלו ולא לעצמו אלא כונתו שיאכלוה בני אדם כולם וכאילו הפקיר אותו הפרי הצומח באותו אילן שנטע ורבי יהודה אומר כי מה שאמר הש"י ונטעתם משמע בין ליחיד בין לרבים שאילו אמר ונטעתם כל עץ מאכל ולא אמר דבר אחר היינו אומרים כי הנוטע לרבים חייב אבל כשאמר יהיה לכם ערלים משמע שאינו חייב אלא הנוטע לעצמו ולפי שהוא אמר ונטעתם משמע בין ליחיד בין לרבים לכם בין ליחיד בין לרבים והוא רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט א"כ הוא למעט הנוטע לרבים וחכמים אומרים כי אמר לכם הוא אזהרה ואין כוונתנו בזה החבור לפרש סדרי ההקש והסברא ודרכיו כדי שתתלה נפשך בהבנת רבוי אחר רבוי ומיעוט אחר מיעוט וזולתם אבל אזכור מה שאזכור מזה המין בזה החבור זכירה פשוטה בלבד בלי ראיה אחרת:

והעולה מאליו. הוא האילן הצומח מאליו שלא נטעו שום אדם ובתנאי שיהיה צומח ברשות היחיד אבל עולה מאליו לרשות הרבים [צ"ל ברשות הרבים] אינו חייב בערלה ועל זה אמרו בספרא ונטעתם פרט לעולה מאליו וכן אמרו בפירוש בתוספתא העולה מאליו לרבים פטור מן הערלה:

ואמרו נכרי שנטע. ענינו שנטע לישראל בשכירות או בחנם שרצה לטרוח בשבילו מעצמו אבל אם נוטע הנכרי לעצמו וקנה ממנו הישראל אחר כן אינו חייב בערלה ואין הלכה כרבי יהודה:

נטעו. פי' הר"ב בין ישראל בין עובד כוכבים. עי' בסמוך:

אע"פ שלא כבשו. פי' הרמב"ם ענינו אע"פ שלא כבשו כל הארץ:

רבי יהודה פוטר וכו'. [*כתב הר"ב סבר וכו'] ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט. [*ותמהו התוספות דפ"ת דב"ק דף פו דלא לכתוב שום רבוי וממילא אמעוטי] וראיתי לכתוב לשון הליכו' עולם בשער רביעי פ"ד וז"ל ויש [להקשות] דכשאמרינן אין רבוי אחר רבוי אלא למעט או איפכא דאם הכונה היתה כשאומר רבויין למעט הוה ליה למימר מעוט אחד וסגיא להו או איפכא במעוט אחר מעוט. ועוד איך נראה ברבויין דאתו למעוטי. ובמעוטין דאתו לרבויי. יש לומר דכשאומר מעוט אחר מעוט הוא מרבה בזה האופן. המעוט הראשון שאומר. במשל ממעט ד' אנשים מפעולה אחת. חוזר המעוט השני וממעט השנים מהם א"כ הוא מרבה האחרים שיעשו הפעולה הנזכרת. וכן ברבוי אחר רבוי הראשון משמע רבוי כללי בא הרבוי השני לומר וזה הרבוי אינו משמע כללי אלא פרטי במה שמרבה ולא מדבר זולתו. כך נ"ל עכ"ל. [*וראיתי אחרי זה לכללי הסוגיות שהוסיף הגאון קארו בעל בית יוסף ז"ל על ספר הליכות עולם שכתב שם על זה שאין דבריו נוחים לו אבל טעם הדבר הוא שכבר למדנו מסיני כלל זה לדרוש התורה כך. וכתב עוד בשם התוספות דיומא פרק ה [דף ס:] בשם רבינו שמואל דטעמא דשמא הוה ממעטינן מכח שום דרשא או ק"ו או בנין אב. ע"כ]:

והעובד כוכבים. פי' הר"ב שנטע בשדה של ישראל. וכ"כ הרמב"ם ענינו שנטע לישראל בשכירות או בחנם אבל אם נטע העובד כוכבים לעצמו וקנה ממנו הישראל אח"כ אינו חייב בערלה ע"כ. וא"כ מ"ש הר"ב בתחלת המשנה בין נטעו ישראל. בין נטעו עובד כוכבים. היינו נמי דוקא כשנטעו העובד כוכבים לישראל ובסוף פ"ג מפרש דעובד כוכבים הנוטע לעצמו נמי חייב בערלה. ואף הרמב"ם בחבורו פ"י מהלכות מעשר שני פסק ועובד כוכבים שנטע בין לישראל בין לעצמו. וכתב הכסף משנה שחזר ממה שכתב בפירושו. משום דבכמה דוכתי משמע דאף בנטע העובד כוכבים לעצמו אסור משום ערלה. כמו שכתבו בהלכות גדולות ע"כ. ומעתה גם דברי הר"ב שבתחלת המשנה. בין בנטעו עובד כוכבים. סתמן כפירושן דבסוף פ"ג. דאף לעצמו חייב. והר"ש כתב בסוף מכילתין וז"ל. בכולה מתניתין מוכחא דערלה נוהגת בשל עובד כוכבים. ובכרם רבעי פליגי רבי יהודה ורבנן בפ"ג דתרומות. דתנן רבי יהודה אומר אין לעובד כוכבים כרם רבעי אבל מודה ר' יהודה דיש לעובד כוכבים ערלה. ובהדיא תנן בפ"ק העובד כוכבים שנטע וכו':

והגזלן. פי' הר"ב שגזל קרקע ונטעה ונתיאשו הבעלים ממנה. ותמיהני דזו וא"צ לומר זו קתני דאם נוטע ברשות הרבים דלא שייך ביה יאוש דמאן אייאוש ואע"ג דאיכא לאשכוחי של רבים כמו ארבעה וחמשה אחין שותפין ואייאושי מכל מקום כיון דתנא סתם ואף הר"ב שלא בא אלא לפרש הניחו בסתם משמע ודאי דברשות הרבים דעלמא קתני ואם ברשות הרבים דאין בו יאוש קתני דחייב כ"ש בגוזל קרקע ונתייאשו הבעלים דחייב. וי"ל דמ"מ הואיל ואין קרקע נגזלת ה"א דפטור טפי מנוטע ברה"ר לפי שסתם רה"ר יש לכל אדם שייכות בגוה להלוך או לעמוד ולפוש וכיוצא בזה ולפיכך יתחייב הנוטע בו משום דהוה כנוטע ברשותו מה שאין כן בגוזל קרקע אע"ג דאייאוש בעליה מ"מ הואיל ואינה נגזלת א"כ אין לגזלן שום שייכות בקרקע וה"א דפטור קמ"ל. ומ"מ בעיקר הדין דמשמע מדברי הר"ב דדוקא כשנתיאשו הא לאו הכי פטור אין נראה כן מדברי הרמב"ם והטור שסתמו וכתבו והגזלן שנטע חייב ולא פירשו דדוקא ביאוש. גם הר"ש מפרש בלא יאוש דומיא דרשות הרבים:

והנוטע בספינה. פי' הר"ב של חרס לא בעי נקיבה לפי שאינו עומד בפני השרשין. וכלומר אע"פ שבפני הזרעים עומד ובעי נקיבה. והיינו דבמ"ב [פ"ב] דחלה מפרש בספינה נקובה ולא מחלק בין של עץ לשל חרס:

עת שבאו אבותינו לארץ מצאו נטוע פטור וא"ת מה דהוה הוה כקו' הש"ס [יומא ד"ה ב']. וי"ל למאי דקיימא לן דתרומה בא"י בזה"ז דרבנן [כי"ד של"א] דנתבטלה קדושת הארץ. אם כן גם ערלה וכלאי הכרם וחדש אינו אסור שם רק מדרבנן [כ"כ רמל"מ פ"י ממא"ס]. אם כן יש נפקא מינה לע"ל תוב"ב. ולפ"ז בדבר זה קיל ארץ ישראל מחוצה לארץ דבארץ ישראל אסור בזמן הזה רק מד"ס ובחוצה לארץ בין שנטעו ישראל או עובד כוכבים בין בשדה ישראל או של עובד כוכבים אסור מהלממ"ס [כקדושין ד' ל"ט א' וי"ד רצ"ד]. ורק דספיקא שרי וכך הי' הלממ"ס [י"ד רצ"ד ס"ח]. מיהו י"ל דבזה"ז דבא"י מד"ס לא עדיף חו"ל מינה:

נטעו לאחר שבאו לא"י אפי' נטע עובד כוכבים:

הנוטע לרבים ברשותו לצורך רבים:

ר' יהודה פוטר וקיי"ל כת"ק [שם סכ"ה]:

והעובד כוכבים שנטע בשדה ישראל בין לעצמו בין לישראל כך כ' הרמב"ם והר"ב כאן ולא קיימא לן כן אלא בין בארץ ישראל ובין בחוצה לארץ בין של ישראל או של עובד כוכבים אסור רק בארץ ישראל מדאורייתא ובחוצה לארץ הלממ"ס [כלעיל סי' ח']:

והגזלן שנטע בשדה שגזל אפי' קודם יאוש [ומהר"ב משמע דוקא בנתיאשו. ולא ידענא מי גרע לא נתיאשו מעמד מאליו]:

והנוטע בספינה של חרס וה"ה בעציץ חרס. מיהו בשל עץ שאין השרשים מפעפעין ויוצאין בו בעי נקיבה:

והעולה מאליו ודוקא ביישוב אבל ביערות פטור:

כתוב בספר לקח טוב פרשת קדושים וכי תבואו אל הארץ וי"ו זו לא מצאתי מי שיאמר ענין בה דאין שייך כאן לומר וי"ו מוסיף על ענין ראשון כדאמרי' במקומות אחרים. ונ"ל לומר דהא קיימא לן הערלה בח"ל הלכה למשה מסיני אע"ג דחובת קרקע הוא נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ והרי הכתוב אמר כאן כי תבואו אל הארץ דמשמע דדוקא בארץ נוהג דין זה לזה רמז הכתוב כאן ואמר וכי תבואו כלומר וגם כשתבואו אל הארץ נוהג דין הערלה כמו שנוהג בח"ל וא"ת א"כ לא יאמר כלל ביאת הארץ י"ל שהוצרך ללמד לנו הדין שמה שנטעו עובד כוכבים עד שלא באו אבותינו לארץ פטור אבל משבאו לארץ אע"פ שלא כיבשו אותה כולה אף מה שנטעו עובד כוכבים חייב שנאמר כי תבואו וגו' ונטעתם משעת ביאה ע"כ וע"ש עוד:

ומצאו נטוע פטור מן הערלה. מפ' טעמא בירושלמי דכתיב כי תבואו ונטעתם פרט לשנטעו עובדי כוכבים עד שלא באו ישראל לארץ ומסיים לה בת"כ יכול שאני מוציא את שנטעו עובדי כוכבים משבאו ישראל לארץ ת"ל כל עץ מכאן אמרו נטעו עובדי כוכבים אע"פ שלא כבשו ישראל חייב [הגהה ואני מצאתי הנוסחא שם בת"כ פרשה ג' דפ' קדושים מכאן אמרו עד שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור ופי' בספר קרבן אהרן עד שבאו אבותינו והוא מה שנטעו העובדי כוכבים קודם פטור ע"כ:]. הנוטע לרבים חייב כגון שנטע ברה"י והוא של הרבה בני אדם כגון בירושלם חייב דכתיב ונטעתם מ"מ קרי בי' ונטעתם כלומר ונטעת להם ואפי' שיהא נוטע לרבים הר"ש שירילי"ו ז"ל על דרך הירושלמי. אבל בגמרא דילן בפ' כל שעה יש שיטה אחרת והיא מה שפירש ר"ע ז"ל. וז"ל ספר הלבוש בי"ד סי' רצ"ד סעיף כ"ה והנוטע בתוך שלו לצורך רבים איכא למ"ד שהוא פטור משום דדריש רבוי אחר רבוי והכי דריש כתיב ונטעתם משמע בין ליחיד בין לרבים ואילו נאמר ונטעתם כל עץ מאכל יהיו ערלים היינו אומרים כי הנוטע לרבים חייב אבל כשחזר ואמר יהיו לכם ערלים משמע נמי בין יחיד בין רבים הוי רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט ומיעט הנוטע בתוך שלו לצורך רבים שפטור ואנן לא קיי"ל כי האי פירושא אלא ונטעתם ליחיד משמע שאין דרך רבים לנטוע ולכל חד וחד קאמר ונטעתם וכתב רחמנא לכם לרבות הנוטע לרבים פי' לרבות יחיד הנוטע בתוך שלו לצורך רבים שיהא חייב בערלה ע"כ. ובתוספחא הנוטע לרבים חייב ור' יהודה פוטר ר"ש בן אלעזר אומר משמו הנוטע לרבים חייב בערלה העולה לרבים מאליו פטור מן הערלה קסבר רשב"א דמודה ר"י הנוטע לרבים חייב ולא פליג אלא בעלה מאליו לרבים כן פי' רבינו שמשון ז"ל. ובירושלמי פריך מחלפא שיטתייהו דרבנן תמן בפי"ב דמסכת נגעים אינון אמרין ירושלם וח"ל אין מיטמאין בנגעים וכאן אמרין הכין דהנוטע לרבים כגון בירושלם דלכם מיקרי ונתחלקה לשבטים ומשני תמן אשר לו הבית כתיב פרט לירושלם שהיא לכל השבטים ברם הכא ונטעתם מכל מקום והדר פריך מחלפא שיטתי' דר' יהודה תמן הוא אומר אני לא שמעתי אלא בית המקדש בלבד דקסבר ירושלם נתחלקה לשבטים והכא פטר הנוטע לרבים ובודאי דלאו היינו באמצע דרך שהולכים בו הולכי דרכים דהא קתני הנוטע לרבים אלא מיירי שנטעו בירושלם או בנוטע שלו ומסר לרבים ומשני תמן אמר שמועה ברם הכא בשם גרמי'. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל הנוטע ברה"ר מפ' בירוש' שגזל קרקע דרה"ר ונטעו לדידי' וחייב וכ"ש דבהא פליג ר' יהודה כדמוכח בירושלמי דאפי' ר"ש בן אלעזר דמודה אמתני' דנוטע לרבים חייב אפ"ה פליג בירושלמי בברייתא אחריתי בנוטע ברה"ר כ"ש דר' יהודה דאפי' בנוטע לרבים נמי פטר דבהא פשיטא דלא חשיבי יאוש כמו דידי' ותמהני מדברי הרב רבינו שמשון ז"ל עכ"ל ז"ל. ועד הנה לא מצאתי האי ברייתא אחריתי לא בירושלמי ולא בתוספתא ועיין בספר קרבן אהרן שם בת"כ פרשה ג' דפרשת קדושים. וכתב הרא"ש ז"ל בהלכות ערלה הנוטע ברה"ר לצורך עצמו וכתב עליו בית יוסף שם בי"ד סימן רצ"ד ולא ידעתי למה כתב כן דמשמע דאפי' הנוטע לרבים ברה"ר חייב דלא גרע מעולה מאליו ועוד דמהיכא דמרבינן לרבנן נוטע לרבים לית בי' מיעוטא לנוטע ברה"ר לרבי' ואפשר שלא כתבו הרא"ש ז"ל אלא ליתן טעם אמאי לא פליג ר' יהודה בהא או ליתן טעם לרבנן למה הוצרך לחזור ולשנות הנוטע ברה"ר דהיינו נוטע לרבים ותרתי למה לי לכך פירש דתרתי דיני דידהו חד נוטע בתוך שלו לרבים וחד נוטע ברה"ר לצורך עצמו ותרוייהו צריכי ע"כ:

והעובד כוכבים שנטע. ז"ל הר"ס ז"ל מה שפי' הרמב"ם ז"ל אבל אם נטע העובד כוכבי' וקנה ממנו ישראל אח"כ אינו חייב בערלה קשה דהא תנן לקמן ספ"ג ספק ערלה בארץ ישראל אסור ובחו"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט וכו' וזה לא שייך אלא בעובד כוכבים ובחבורו ג"כ פסק דבשל עובד כוכבים נמי שייך ערלה עכ"ל ז"ל:

והגזלן שנטע. פי' הר"ש ז"ל דהיינו בלא יאוש דומיא דרה"ר דלא שייך בי' יאוש דמאן מייאש ע"כ ור"ע ז"ל שפי' ונתייאשו הבעלים עד הנה איני יודע מנין לו:

והנוטע בספינה. כתב הר"ש ז"ל אמרי' בירושלמי הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר' יוסי אומר מפני שהשרשים מפעפעין אותו מפני שהוא כנקוב אצל האילן דאין כלי חרס עומד בפני שרשים וכן דעת תלמוד שלנו כדפרישית בפ' שני דחלה ע"כ בקיצור:

והעולה מאליו חייב בערלה. פי' הרמב"ם ז"ל בתנאי שיהי' צומח ברה"י אבל עולה מאליו לרה"ר אינו חייב בערלה ועל זה אמרו בספרא ונטעתם פרט לעולה מאליו וכן אמרו בפירוש בתוספתא העולה מאליו לרבים פטור מן הערלה ע"כ: