משנה נגעים פרק ח׳ משנה ה׳

זאת ההלכה כולה כבר השרשנו אותה בפרק הששי מזאת המסכתא ואמרו אע"פ שנעשה מקום המחיה בהרת ירצה בו זה החלק אשר היה נשאר מן הגוף והוא כחצי עדשה סמוך לראש או למחיה אשר נשארת מהגוף קודם שישובו אלו המקומות הראויין לבהרת הנה הוא טמא עד שתכלול הצרעת לראש או לזקן או יקרחו וכן השחין והמכוה כאשר נעשו צרבת הנה כבר היו ראויין לנגעי הבהרת ולזה מעכבין:

כל הראוי ליטמא בנגע הבהרת דהיינו כל עור הבשר. ואפילו רא"ב דאמ"ט במחיה. עכ"פ כשיש שם בהרת עם ש"ל או פסיון טמא [כפ"ו סי' ל"ז] ואפילו להראב"ד שהבאנו שם דס"ל דרא"ב אפילו בש"ל או פסיון אמ"ט. עכ"פ נגע שחוצה להן פושה לתוכן. ושפיר שייך גבייהו דמטמא בבהרת. [ומהר"ב כאן מוכח דס"ל כהראב"ד. ואולם לעיל [פ"ו מ"ז] משמע דס"ל כהרמב"ם דרק במחי' אמ"ט וצ"ע]:

מעכב את הפריחה דאם נשתייר ממנו מקצת שלא פרח עלי'. ואפילו פחות מכעדשה. לא נטהר:

כל שאינו ראוי ליטמא בנגע הבהרת כגון ראש וזקן ואינך דנקט לקמן במשנה:

אינו מעכב את הפריחה דבפרח בכולהו. אפילו נשתיירו הנהו שלא פרח בהן. אפ"ה טהור:

כיצד נ"ל דאצטריך למתני כיצד. היינו משום דאמרינן לעיל דבכל שאינו ראוי דקאמר בסיפא נכלל נמי ראש וזקן. ולפיכך סד"א דאפילו אם בשעת פריחה כבר היה נקרחו הראש והזקן. וראויין להטמא בנגע [כלעיל פ"ו מ"ח]. אפ"ה כיון דפעם אחד דהיינו קודם שנקרחו לא היה ראויין להטמא בנגע. גם השתא לא יעכבו הפריחה. להכי קמ"ל כיצד. דדוקא כשפרח בכולהו ואח"כ נקרחו אינן מעכבין. אבל בנקרח ואח"כ פרח מעכבין הפריחה [וכפ"ו סמ"ח]:

פרחה בכולו אבל לא בראש ובזקן בשחין במכוה ובקדח המורדין והיה זה מתוך הסגר או חלט. ומדלא עכבו הנך אז הפריחה [כפ"ז סי' ה'] להכי טיהרו אז הכהן. ונל"פ דה"ה תוך העין ואינך [דפ"ו מ"ח]. אלא מדבעי למנקט וחזר וכו'. והרי בעין ואינך ל"ש וחזר. להכי לא נקט להו:

השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת דלאחר שפרח בכולו חוץ מהנך ונטהר. חזרו אלו להתהוות ראויין להטמא בנגע. ונל"פ דה"ה בנרפא מקום השחין והמכוה לגמרי דראוין אז לבהרת ממש. אפ"ה מדבתחלה לא עיכב גם השתא אינו מעכב הפריחה. רק נקט צרבת משום סיפא דהא בתחילת הפריחה. אפילו כשהי' רק צרבת. שאמ"ט בבהרת ממש רק בשחין ומכוה. אפ"ה מעכבין הפריחה כיון דעכ"פ אפשר שיתטמא שם במין נגע. [ואע"ג דא"כ ראש וזקן גם כשלא נקרחו. הרי אפשר שיתטמא שם בנתק ואי"ל הרי לא ניתק שם השער עדיין ליתא דהרי ה"נ אין כאן נגע שחין ומכוה עדיין. ואפ"ה חשבית למקומו ראוי לנגע. י"ל שחין ומכוה שאני דפוסל רק בד' מראות כשאר בהרת שבעור הבשר רק שהתורה גזרה שיטמא רק בשבוע א' ובב' סימנים [כרפי"ז] אבל עכ"פ מין בהרת הוא. אבל נתק דפוסל בכל המראות אינו מין בהרת כלל]:

טהורים ר"ל נשארו בטהרתן דאף דהשתא ראויין להטמא בבהרת. עכ"פ כיון דבתחלת הפריחה לא עכבו טהרתו גם השתא אין מעכבין. וכברא"ב לעיל סי' כ"ו. וג"ל דלא מיירי בפרח בכולו מתוך הסגר ונטהר. ואח"כ נקרח הראש. ליתא דא"כ פשיטא דטהור דהרי משום מחיה אין לטמא [כפ"ו סי' ס"ט] וכיון שכן וכי משום שנתמעט הנגע מגרע גרע. דהרי גם זה נתמעט נגעו דתחלה הי' כולו הפך לבן. והשתא ע"י שנקרח הראש תו אינו כולו הפך לבן. אלא מיירי שהי' הפך לבן מתוך החלט. וכגון שהוחלט ע"י ש"ל או פשיון. ואח"כ פרח בכולו חוץ מראוז"ק ונטהר. וחזרו תו ראוז"ק ונקרחו. ולהכי סד"א כיון דהשתא שנקרחו ואין דינו כהפך כולו לבן. והסיט"ו עדיין במקומו חזר לטומאתו קמ"ל:

אבל לא בכחצי עדשה הסמוך לראש ולזקן לשחין למכוה ולקרח וא"כ לא הי' טהור עדיין דהרי בתחלה גם פחות מכעדשה מעכב הפריחה. ולרמב"ם [פ"ז מטו"צ ה"ו] גם חצי עדשה שסמוך לראש וזקן אינו מעכב הפריחה. א"כ אופן דנקט תנא מיירי אפי' טיהרו הכהן בפריחה זו:

השחין והמכוה והקרח ונעשו צרבת וא"כ בין לדידן שלא נטהר עדיין קודם שנקרח ובין להרמב"ם הנ"ל דס"ל דמשום שהחצי העדש' לא עיכב הפריחה לפיכך קודם שנקרח טהור הי'. עכ"פ השתא שנקרח הראש והזקן. והשחין והמכוה נעשו צרבת. הרי הן עצמן מעכבין הפריחה ודינו השתא כנגע קטנה. וכשהי' בו ש"ל מקודם או נולדו לו ש"ל השתא נטמא:

בהרת ר"ל אע"ג שאחר שנקרחו ועשו צרבת. נתפשטה הבהרת גם על החצי עדשה שהי' נשאר תחלה סמוך להראש והזקן ולא נשאר מגולה מבהרת רק הראש והזקן שנקרחו והשחין והמכוה שנעשו צרבת. והרי אלו לבד לא הי' מעכבין הפריחה בתחילה:

טמא לא משום דחשבינן להקרחת והצרבת כמחיה. דהרי אמ"ט משום מחיה [כפ"ו סי' ס"ט]. וגם אי"ל דמדנתכסה החצי עדשה יטמא משום פסיון. ליתא דהרי אין נגע פושה לתוכו. אלא ר"ל שכשיוולד בו ש"ל טמא. ואין דינו כש"ל שנולד בפרח בכולו דטהור. וא"ת לדידן דגרסינן לעיל סי' ל"ז טהורים. א"כ מ"ש הכא מהתם. י"ל התם מעיקרא הוה פרח בכולהו. משא"כ הכא מעיקרא והשתא לא פרח כל הראוי לפרוח. [ופשוט דלרמב"ם הנ"ל א"צ לחלוק בכה"ג. דהרי לדידי' גם לעיל גרסינן טמאים. רק קמ"ל בהך בבא דגם חצי עדשה שסמוך להראש וזקן וכו' דינן כראש וזקן וכל זמן שאינו מעכבין גם הוא אינו מעכב]:

עד שתפרח בכולו ר"ל עד שתפרח הנגע ותתפשט גם על הקריחה ועל הצרבת:

וא"ת סיפא ל"ל דמדיוקא דרישא כבר שמעינן לה. וי"ל דאי מרישא סד"א דגם ראש וזקן בכלל וה"ק כל הראוי לטמא בנגע בשום גוונא. והרי גם ראש וזקן אפשר שיטמאו בבהרת כשיקרחו וכ"כ שחין ומכוה וקדח אפשר שיתטמאו בבהרת כשיתרפאו. להכי יעכבו הפריחה. ולא אתא לאפוקי רק תוך העין והאוזן והשחי והשאר שנזכרו לעיל [פ"ו מ"ח] דבהנך א"א בשום גוונא שיתטמאו בבהרת להכי נקט תנא נמי כללא דסיפא כל שאינו ראוי וכו' לגלויי' אכללא דרישא. דאי נימא דכל שראוי דרישא כולל נמי ראש וזקן. א"כ כל שאינו ראוי דסיפא ל"ל. הרי ממילא שמעינן לה מדיוקא דרישא. אע"כ דכל שראוי דרישא היינו רק עור ובשר. וכל שאינו ראוי דסיפא מרבה נמי ראש וזקן שלא נקרחו. דאע"ג דאפשר שיהיה ראויין להטמא כשיקרחו. עכ"פ כיון דהשתא בשעת פריחה. עדיין לא נקרחו. אינן ראויין להטמא בנגע. דבתר השתא אזלינן:

ולכאורה הי' נראה דה"ה קמט ונפשט נשאר מה"ט בטהרתו. אבל באמת אין הדבר כן. דבשלמא בראש וזקן וכו' לא נתהווה שום שינוי בגוף הנגע. רק עמדה בעינה. ובמקום הפטור הוא דנתהווה בו שינוי. להכי אזלינן בתר מעיקרא. אבל קמט ונפשט הרי עי"ז קצוות הנגע שסביב הקמט נתרחקו זמ"ז ונתגלה עי"ז הבשר שבתוך הקמט. והו"ל כשאר פרח בכולו שהתראה בו בשר חי שטמא [ועי' עוד לעיל פ"ז סימן ט"ו ודו"ק]. ולרמב"ם [פ"ו מטו"צ ה"ו] גרסינן הכא טמאים. ור"ל שדינו השתא כבהרת קטנה. ולא נטהר משום פרח בכולו. רק אם חייב עוד הסגר א' מסגירו. ואם נגדל בו ש"ל מקודם או השתא טמא. ואין דינו כש"ל הנשאר או גדל בפרח בכולה. אבל משום מחיה או בפשה הנגע לשם א"א שיטמא [כפ"ו סימן ס"ט]. ובל"ז ל"ש פסיון בפרת בכולו. דהרי הנגע מקיפתן. והרי אין הנגע פושה לתוכה. ולפי גירסא זו דנגרס הכא טמאים. צריך לפרש ב' כללי דרישא כל הראוי וכל שאינו ראוי. דה"ק לאשמעינן דדיינינן לכל נגע כפי מה שהיא. דבפרח בכולו בשעה שלא נקרח והרי אז לא היה הראש ראוי להטמא בבהרת. להכי אז אינו מעכב הפריחה וטהור. וכשחזר ונקרח הראש אחר שנטהר. והרי אז ראוי להטמא בבהרת. להכי חוזר ומעכב הפריחה וטמא. וה"ה בנקרח ופרח. דנטמא. ואח"כ חזר והעלה שער נידון כפרח וטהור. וא"כ לפי מה דגרסינן טמאים י"ל דמה"ט לא נקט קמט ונפשט. דזה פשיטא דטמא. וכדאמרן. ורכ"מ כ' שדברי רבינו תמוהים. ולא זכיתי לידע למה. [ועי' בסי' הסמוך ודו"ק]:

וא"ת בשלמא לדידן דחצי עדשה שסמוך לראש וכו' מעכב. שפיר נקט אפילו. ור"ל וכ"ש בנשאר החצי עדשה מגולה. שהרי הוא עצמו מעכב הפריחה. דבתחלה גם משהו בעור הבשר מעכב הפריחה. אלא להרמב"ם דהחצי עדשה שסמוך להראש וכו' ג"כ אינו מעכב הפריחה. א"כ מה אפילו. אדרבא כשנשאר חצי עדשה מגולה. והוא בעצמו אינו מעכב הפריחה. הרי הוא מפסיק בין הבהרת להקרחה. שמעכב השתא הפריחה. סד"א טפי שיהא דינו כפרח בכולו. ולא יזיק לו מה שנקרח הראש מדמופסק מעיקר הנגע ע"י החצי עדשה שאינו מעכב הפריחה. ואפילו את"ל שחצי עדשה ההוא אין דינו שלא יעכב הפריחה רק כל זמן שהראש וכו' ג"כ אינן מעכבין. אבל כשנעשה קרחת וצרבת. והן עצמן מהשתא מעכבין. אמרינן לא יהא כח הטפל עדיף מהעיקר. וכאן שהן עצמן מעכבין. להכי גם החצי עדשה מעכב. עכ"פ כיון דדינו כהראש ממש הו"ל האי אפילו כאומר אפילו נעשה מקצת הראש בהרת. והרי זה אינו רבותא כלל. אם כל המעכב נשאר מגולה או מקצתו. ונ"ל דמדאיצטריך למנקט הך בבא לאשמעינן דגם החצי עדשה שסמוך להראש וכו' אינו מעכב כל זמן שהן עצמן אינן מעכבין. להכי שפיר קאמר דלאחר שנקרח הראש וכו' לא מבעי' דבנשאר החצי עדשה ההוא ונתכסה בבהרת גם הקרחת וודאי מסתבר דהחצי עדשה יעכב הפריחה. דהרי אחר שנקרח הראש וכו' יהיה חצי העדשה כשאר הבשר ממש. ומעכב הפריחה. אלא אפילו נעשה הוא בהרת. והראש נשאר מגולה אפ"ה אין דינו כפרח בכולו:

כל הראוי לטמא וכו'. ס"א ליטמא וכל שאינו ראוי ליטמא ביו"ד:

פרחה בכולו אבל לא וכו'. בת"כ פ"ט דפ' נגעים יליף לה מקרא:

המורדין. אי גרסי' ובמורדין יתפרש כאשר פי' רעז"ל לעיל רפ"ז:

חזר הראש וכו'. לא זו אף זו קתני כדמפרש רעז"ל אע"ג דעכשיו וכו'. ויש גירסא אחרת כאן להרמב"ם ז"ל עיין במהרי"ק ז"ל פ"ז דהלכות טומאת צרעת. וז"ל שם ונראה שרבינו ז"ל גורס פרחה בכולו אבל לא בראש ובזקן ובשחין ובמכוה ובקדח המורדין או בכחצי עדשה הסמוך להם ה"ז טהור חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת טמא עכ"ל ז"ל:

אע"פ שנעשה מקום המחיה בהרת טמא עד שתפרח בכולו. בתוספתא קתני פרחה בכולו אבל לא בכחצי עדשה וכ' חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבא וחזר ונתמלא מקומן בבהרת ר' יעקב אומר הואיל ונסמכה טהורה לטהורה טהור וחכמים אומרים תראה בתחלה פירש הואיל ונסמכה טהורה משמע דקסבר ר' יעקב דאי לא פרחה בהן טהור ומתני' דלא כר' יעקב (הגהה נראה ואף על פי כן מתני' דלא כר' יעקב) אלא כרבנן אתיא והאי דאמרי רבנן יראה בתחלה ומתני' משמע דטהור משום דמקום המחיה והכל נתכסה בבהרת וברייתא בשלא פרחה על מקום המחיה ומיהו קשה מאי יראה הא אין מסגירין את המוחלט הר"ש ז"ל: