משנה נגעים פרק ו׳ משנה ג׳

כאשר רבתה הבהרת הנה הוא טמאה מדרך הפסיון וכאשר נתמעטה המחיה סבר ר"מ שזה ג"כ פסיון לפי שבהרת כבר נמשכה בבשר חי אשר היה בתוכה וחכמים אומרים שהפסיון אמנם יהיה חוץ לנגע לפי שאם יפשה לתוך המחיה שבתוכה [טהורה] וראיית זה אמר נגע הנתק הקיש נגע לנתק מה נתק אינו פושה לתוכו כמו שיתבאר אף הנגע אינו פושה לתוכו:

ואמר רבתה המחיה טמאה הוא שתהיה כעדשה לבד אמנם אם נוספת על זה הנה היא טהור' כמו שקדם בהלכה אשר לפני זה והלכה כחכמים:

נתמעטה או שהלכה לה. הרמב"ם פ"ג מהט"צ [הלכה ה'] ועיין [בפי' הר"ב] במשנה ה:

וחכמים מטהרים. לאו למימרא שיטהרנו ויפטור אותו. אלא היינו לומר דאין כאן סימן טומאה ויסגיר ולפיכך הרמב"ם בפ"ג מהט"צ כתב הרי זו כמות שהיתה ואין כאן סימן טומאה. כלומר ויסגיר. והסכים הראב"ד כמ"ש שם הכ"מ:

שאין הנגע פושה לתוכו. וראיית זה אמר נגע הנתק הקיש נגע לנתק מה נתק אינו פושה לתוכו. אף הנגע אינו פושה לתוכו. הרמב"ם. ומצאתי כתוב בשם הראב"ד בפירושו לתורת כהנים שמפרש כי בנתק אין דין מחיה וא"א להיות פושה לתוכו אף נגע אע"פ שיהיה בו מחיה אינו פושה לתוכו ע"כ. ובעל קרבן אהרן פי' דבנתק אין בו שער כדתניא וכי מה יש בו כו' [והעתיקה הר"ב במ"ה פ"י] ואמר מגלח חוצה לו [וכן שנינו שם] דמשמע שאין פסיון אלא חוצה לו ע"כ דבריו ולי קשיא על שניהם מהמ"ז דפ"י דשני נתקים זה לפנים מזה ושטה של שער מפסקת ביניהם דהשתא יש בו בתוכו ממש וע"ש [ד"ה נפרץ]:

בהרת כגריס ובה מחיה פחותה מכעדשה והסגירה:

נתמעטה טהורה דהרי אפילו הי' בה המחיה כעדשה. נמי בנתמעט הבהרת מכגריס טהורה כלעיל סי' ט'. ולא נקט הך בבא רק משום סיפא.

רבתה המחיה עד כעדשה לא פחות ולא יותר:

נתמעטה ע"י שפשתה הבהרת לתוכה:

ר' מאיר מטמא ובמשנה ב' לא פליג ר"מ. התם מדמחיה כעדשה סי' טומאה הוא א"כ כשפושה לתוכה. נראה שנתרפא הסי' טומאה. אבל הכא מחיה פחות מכעדשה אינה סי' טומאה והפשיון לתוכה ריעותא דנגע הוא. [רב"א]. ולפעד"נ דדוקא התם מודה ר"מ דאינו פושה לתוכה משום דכל מחיה כעדשה מצטרף להנגע. ומחשב כמותה. והו"ל שפיר פושה לתוכה וטהור. אבל הכא דמיירי דאין בהמחיה כעדשה. לפיכך כיון דמחי' כזו אינו מצטרף לשיעור הנגע. לא מחשב כהנגע עצמו. והו"ל שפיר כשאר עור ובשר שהנגע פושה לשם:

וחכמים מטהרים מיהו דוקא כשאירע כן בסוף שבוע ב'. אבל בסוף שבוע א' הרי לא עדיף מעמדה בעינה וצריך עכ"פ הסגר ב':

בהרת כגריס ובה מחי' פחותה מכעדשה. פי' ובה מחי' צ"ל שיש בבהרת גריס בלא מחי' דהא קתני בתוספתא בהרת ובה מתי' פחותה מכעדשה ר"מ אומר יסגיר וחכמים אומרים אין נזקק לו ר"מ סבר דמתי' פתותה מכעדשה מצטרפת עם הנגע להסגיר ורבנן סברי ודאי מתי' כעדשה שהיא סימן טומאה מצטרפת עם הנגע להשלימו לכגריס אבל פתותה מכעדשה אינה אלא כשאר עור בשר הלכך לרבנן אם אין בבהרת כגריס לא הי' מסגירה וא"כ לא שייך למיתני רבתה הבהרת דאין פשיון סימן טומאה אלא אחר הסגר ואל תתמה על מה שברישא כולל המחי' בכלל הגריס ולא בסיפא לפי שברישא היא סימן טומאה לה ראוי לכוללה עמה אבל בסיפא אינה אלא כשאר עור בשר:

רבתה הבהרת טמאה. כגון שפשתה מבחוץ נתמעטה טהורה ופוטרו:

רבתה המחי'. עד כעדשה טמאה יותר מכעדשה טהורה דאינה מבוצרת:

נתמעטה. שפשתה הבהרת עלי' ר"מ מטמא משום פשיון וחכמים מטהרין דלא חשיב פשיון אלא מה שהנגע פושה חוצה לו ולא מה שפושה לתוכו והא דלא פליג ר"מ ברישא משום דאין בבהרת כגריס בלא המחי' ואין נגע פחות מכגריס מטמא לפשיון אבל בסיפא יש בבהרת כגריס בלא המחי' הרא"ש ז"ל. וז"ל הר"ס ז"ל בהרת כגריס פי' כגריס חוץ מן המחי' שהיא פחותה מכעדשה ובהא קתני נתמעטה ר"מ מטמא שהרי יש שיעור גריס שפשה לתוכו אבל רישא דלא פליג ר"מ היינו שהבהרת היא ומחייתה כגריס ומש"ה אם נתמעטה טהורה לכ"ע ע"כ: