משנה נגעים פרק ד׳ משנה ה׳

זה מבואר ומובן ואשר ראוי שתשמרהו תמיד ולא אצטרך לכפלו שבכל מקום שאומר בהרת הוא על צד המשל ואין הפרש בכל הדינים בין הבהרת ובין השאר ח' מראים ד' בחלוק וד' בפתוך אשר קדם תארם ודע זה:

בהרת כגריס. מפורש ברפ"ו בס"ד:

אם יש בו רוחב ב' שערות. תניא בת"כ והנה אין בה ולא בחוט היוצא ממנה. יכול אע"פ שיש בו רוחב ב' שערות. ת"ל והנה אין בבהרת שער לבן. פי' מדכתיב בקרא אחרינא בבהרת. ודרשינן עלה בת"כ זהו שאמרנו לרבות את החוט שיש בו רוחב ב' שערות. הר"ש. ומ"ש הר"ב. אבל אם אין ברוחב כו'. וכן אם פשה כו' בפסיון רחוק כו' ובעי כגריס. וכן ל' הר"ש. ותמיהני דבמ"ה פ"ק תנן השחין ומחית השחין וכו' חולקין בין האום לפסיון הרי אלו להקל. וסתמא קתני. ודוחק לומר דדוקא בפסיון כל שהוא ועוד דלא אשתמט תנא בנגעי אדם למתני בהדיא דפסיון רחוק מיטמא כלל וכי קתני בבגדים פי"א מ"ז. ובבתים ספי"ב. התם מקרא ילפינן. ומנלן לנגעי אדם. ואע"פ שיש דרוש כיוצא בזה בנגעי אדם. דכי כתיב ואם פשה תפשה המספחת בעור וכן אם פשה תפשה בעור. איכא למדרש נמי דבעור מיותר לומר בכ"מ שיפשה בעור ואפי' רחוק ממקום הנגע. מ"מ לא מצאנו לחז"ל שידרשוכן בת"כ. כמו שדרשו כן בבגדים ובבתים. אלאודאי דבנגעי אדם ליתא כלל. וכן מצאתי להרמב"ם בפי"ב מהט"צ [הלכה ד'] דדייק למכתב הפסיון הסמוך בבגדים כל שהוא. והרחוק או החוזר. כגריס. ואע"ג דדבר הלמד מענינו הוא. דבבגדים מיירי. ולא הוה צריך למידק ולמכתב בבגדים וכמו שבמ"ז פי"א לא תני בגדים מהאי טעמא. דכולה פירקא בבגדים מיירי. אלא למידק אתי לאשמעינן דדוקא בבגדים ולא בנגעי אדם. וכן לא אשתמיט הרמב"ם בדיני נגעי אדם למתני דין פסיון רחוק כגריס שיהא פסיון. אך הראב"ד כתב עליו וז"ל אם תעיין בדרש ת"כ עם משנת נגעים. תמצא שהאדם והבגדים והבתים שוים לזה הדין עכ"ל. וכתב הכ"מ שהשיג למה אמר בבגדים. דמשמע שזה הדין מיוחד בבגדים. ואינו כן. שאדם ובגדים ובתים שוין לדין זה. והעתיק ל' הראב"ד בפירושו לת"כ. שז"ל. היא פרט לשפשתה לבהק. פי' דקי"ל פשיון כ"ש. והרחוק כגריס בנגעי בגדים ובתים. ואע"ג דלא אשכחן לה בפירוש. שמעינן לה מכללי דמתניתין. דפסיון הרחוק לא מטמא בנגעים דאדם. דתנן בנגעים פ"ד. בהרת כגריס וחוט יוצא ממנה אם יש בו רוחב שתי שערות זוקק לשער לבן ולפשיון אבל לא למחיה. שמעינן מהא דאי לית בה רוחב שתי שערות אינו זוקק לפשיון. דאם פשה חוץ לאותו חוט. לא מטמא משום פשיון אלמא פסיון הבא מרחוק לא מטמא. ותנן בנגעים פ"ק. היה בו פסיון והלך לו הפסיון או שהלכה לה האום. או שנתמעטה. ואין בזה ובזה כגריס השחין ומחית השחין. המכוה ומחית המכוה. [והבהק]. חולקים בין האום לפסיון. הרי אלו להקל. שמעינן מהא. טעמא דשחין ומכוה ובוהק חולקין בין אום לפשיון הוא טהור. משום דשחין ומכוה ובהק לא חזו לפשיון אבל עור הבשר בעלמא אע"פ שחולק ביניהם טמא. אלמא פשיון הרחוק מטמא. אלא ש"מ חדא בפסיון כל שהוא וחדא בפשיון שהוא כגריס. עכ"ל הראב"ד. וכתב הכ"מ דלדעת הרמב"ם י"ל. שאע"פ שהם שוים בסמוך ורחוק הם מוחלקין בחוזר. דבבתים הוו כשני גריסין. כדתנן בספי"ב דנגעים. עכ"ל. ואני נפלאתי הרבה דמאי דיוקיה דדייק הראב"ד ממתני' דפ"ק דה"ט דשחין ומכוה ובהק חולקין. משום דלא חזי לפשיון. דהא ממתני' דבתרה דתנן דחולקין והלכו להן הרי אלו להחמיר. שמעינן מינה ודאי דראוין הן לפשיון והיינו דהרמב"ם בפ"ד מהט"צ [הלכה ג] כתב בהרת שפשתה לבהק ה"ז פסיון. וכתב הכ"מ דהכי משמע בפ"ק. ומעתה דלמדנו שיש פשיון לבהק דיוקא דהראב"ד ליתא. ול"ק אמאי קתני דוקא הני. משום דרבותא נינהו דאפי' אלו שאינן עור בשר הרי הן חולקין כ"ש עור בשר עצמו שיחלוק. והא דתניא בת"כ היא פרט לשפשתה לבהק. אין ענינו כמשמעו כשהיה בהק סמוך לנגע ופשה לתוכו. אלא ענינו פרט לכשהפסיון פשה למראה הבהק. שהפסיון עצמו צריך שיהיה מהמראות שהנגע גופו מיטמא בהן ואהכי קאי התם בת"כ ספ"ב דפרשה ב'. וראה הכהן והנה פשתה המספחת בעור. הרי זה בא ללמד על הפסיון שלא יטמא אלא בד' מראות כו'. והלא דין הוא כו' או כלך לדרך זו כו' נראה למי דומה כו'. או כלך לדרך זו כו'. ומסיק ת"ל וטמאו הכהן צרעת היא. ה"ז בא ללמד על הפסיון שלא יטמא אלא בד' מראות היא פרט לשפשתה לבהק. ע"כ. ואומר אני דהיא פרט כו' עיקר למודיה ללמד על הפסיון כו'. ואע"פ שגם בעל קרבן אהרן לא פי' כן לי נראה דמשנתינו מכרחת ההיא דאחרונה בפ"ק. ואחר שכתבתי זה מצאתי להרמב"ם עצמו בפי' מ"ו פ"ו שכתב הבהרת פושה לבהק ולא יטעך אמרם בספרא צרעת הוא. [היא] פרט לשפשתה לבהק לפי שענין זה המאמר שיהיה הפשיון מראה הבהק וכל המאמר הנאמר שם מורה על זה. עכ"ל. הוא הדבר אשר כתבתי. ומצאתי לבעל קרבן אהרן עצמו שכתב לדברי הרמב"ם בספ"ז בדיני שחין ומכוה. ועוד אומר אני דאפי' כי תימא דברייתא דת"כ אתיא לומר. דאין פסיון בבהק על כרחינו משנתינו לא ס"ל הכי ואפי' אי איתא שיש להראב"ד כח לפרש דלא לסתור משמעות הת"כ. וכגון שיאמר דמתני' דספ"ק דוקא בחלוקת הבהק בין נגע לפסיון *) ולא בבהק שאינו חולק דביה אין פשיון כלל מ"מ הרמב"ם ודאי דלא ס"ל הכי דבהדיא כתב דיש פסיון לבהק וא"כ לא ה"ל להכ"מ [שם פי"ב] להודות להראב"ד ושאף הרמב"ם סובר כמותו. דהא מכיון דאין סברת הרמב"ם בבהק שלא יהא בו פסיון. א"כ דיוקו של הראב"ד ממתני' דפ"ק ליתא כלל למידק מינה דדוקא בהק שאין בו פסיון הוא שחולק. אבל עור בשר אינו חולק ופסיון הרחוק מטמא. אלא אף עור בשר חולק כמו בהק. דלא תנן בהק משום שאינו ראוי לפסיון דראוי הוא לפסיון אלא לרבותא קתני דאע"ג דאינו עור בשר חולק וכ"ש דעור בשר חולק דלעולם אין פסיון רחוק בנגעי אדם כלל. ומתני' דהכא כפשטה שאם אין בחוט שיעור רוחב ב' שערות אינו ראוי לפסיון כלל משום דהוי פסיון רחוק ואינו מטמא ואפי' הוא כגריס ואף דברי הר"ב והר"ש יש לישבן דהכי קאמרי כפשיון רחוק מן הנגע הוא חשוב ובעי כגריס. והרי הוא נדון כנגע חדש לא שיהא נדון לפסיון אל הנגע הראשון ויהא מוחלט אנא בעי כגריס ויהיה דינו דין נגע חדש ולאפוקי שאם אינו כגריס דלאו כלום הוא. ועכשיו בא לידי דברי מהר"ם וראיתי דלעיל ספ"ק כתב וז"ל חולקין בין האום לפסיון דה"ל נגע חדש. ואין פסיון הרחוק מטמא באדם משום פסיון. דכיון דהשחין מפסיק בין האום לפסיון הו"ל פסיון הרחוק ותנן לקמן הפשיון הסמוך בכל שהוא והרחוק בכגריס נ"ל. עכ"ל. וזה כדברי הראב"ד. וקרוב לשמוע דאף שטת הר"ש כך היה. ואליביה נמי דברי הר"ב כך הן. ומ"מ במקומי אני עומד במה שכתבתי בזולת ישובן של דברי הר"ש והר"ב:

מצרפן. פי' הר"ב ואם פשה כו' או שנולד שער לבן באחת מהן כו' כ"כ הר"ש. והכ"מ פ"ד מהט"צ [הלכה ז'] כתב דנ"מ שאם נולד שערה אחת בנגע זה. ושערה אחת בנגע זה. הוי סימן טומאה ויחליט:

ולפסיון דאם הי' באותו חוט ב"ש לבנות. או שפשה אותו חוט משהו לצד חוץ טמא:

אבל לא למחיה דכשנולד באמצע החוט מחיה. טהור. דהרי מחיה צריך שיהי' ארכה ורחבה ב"ש על ב"ש. והנגע שמקיף המחיה סביב. לא תהיה בשום צד פחות מרוחב ב' שערות והרי כל רוחב חוט זה אינו רק רוחב ב"ש. ונ"ל דה"ה אם היה רוחב החוט כרוחב ג' או ד' או ה' שערות. כל שאינו רחב כו' שערות א"א בו מחיה. ורק נקט רוחב ב"ש להחוט. משום שער לבן ופסיון. דכשהחוט פחות מב' שערות אינו חשוב כנגע. ואין שער לבן ופסיון פוסלים בו. מדהו"ל כרחוקים מגוף הנגע. מיהו כשרוחב החוט ו' שערות שפיר גם מחיה אפשר בו לטמא מדיש שיעור גריס בעיקר הנגע. ואע"ג שרוחב הנגע בצד א' של המחיה הוא יותר מבצד האחר. אפ"ה טמא [ודלא כמשמע לכאורה מלשון הר"ב שהמחיה צריכה שתהיה באמצע הנגע ממש]. ועוד נל"פ דאע"ג דכל שאין בהחוט רוחב ב"ש. אין הפסיון פוסל בו. עכ"פ החוט בעצמו אף שרחב כ"ש מחשב פסיון כשנולד בימי ההסגר:

מצרפן ונדונין כנגע א':

ואם לאו אין מצרפן ונדונין כב' נגעים. ויש נ"מ כגון שכל א' חצי גריס. או שיש שער לבן א' בזו וא' בזו מצטרפין. ונקט רישא לרבותא דמצטרפין. וסיפא לרבותא דאין מצטרפין ודו"ק:

אמנם מ"ש הר"ש ואחריו הר"ב נושא כליו. דגם כשנדונין כנגע א' יש נ"מ לקולא. דכשנולד בא' מהן פסיון או ש"ל. דאם נחשבים נגע א' מחליט על שתיהן. וכשנחשבין כב' נגעים מסגיר מזו ומחליט בזו. והנ"מ. דלכי מטהר בעי לאתויי ב' קרבנות עכל"ר. ובמחכ"ר אין הלשון מדוקדק דמה שכתבו מחליט על שניהן וכו' משמע דשניהן מוחלטין. והא ליתא. דאדרבה נחשבין כנגע א'. ותו מה זה שסיימו מסגיר בזו ומחליט בזו. ולכי מטהר בעי לאתויי ב' קרבנות. וגם הא ליתא. דמוסגר א"צ קרבן. והא דלא קאמרי כגון שיש מחי' בזו ומחי' בזו. דאם נחשבים כנגע א' הו"ל כב' מחיות בנגע א'. וכשנטהר משניהן מייתי רק קרבן א'. ואי מחשבו כב' נגעים חייב בב' קרבנות. מזה מוכח דס"ל לרבותינו. דמחי' צריך שתהי' באמצע הנגע ממש. דהיינו שיקיפה הנגע ברוחב שוה לכל הצדדים סביב [ודלא כמו שכתבנו בס"ד במראה כהן סי' יג וע"ש]. וא"כ הרי כששני המחיות בנגע א'. על כרחך שההיקף של הנגע אינו רחב סביב לכל צד לכל א' מהמחיות במרחק שוה. אולם כבר כתבנו [שם] דהרמב"ם מוכח שא"צ שיהיה הנגע מקיף להמחיה לכל צד במרחק. וגם בזה מחולקים על הרמב"ם. דאינהו ס"ל דכשהן ב' נגעים חייב קרבן על כל א' וא'. וכן כ' ג"כ לקמן משנה י'. ואולם הרמב"ם [פ"ה ממחוכ"פ ה"ח] כתב דכל הנגעים הנולדים קודם שהביא אשמו של נגע הראשונה מתכפרין בקרבנות שעל נגע הראשון. וערכ"מ שם ודו"ק. אבל לכאורה הי' נראה דאעפ"כ יש נ"מ לקולא כגון שהי' ב' נגעים ובכל א' כגריס. וכשהסגירם נולד ונתהווה חוט בהרת שחיבר שניהן. דאם החוט רחב כב' שערות שניהן נחשבין כנגע א' א"כ החוט שפשה הו"ל כפושה לתוכה. דהרי החוט ההוא באמצע ב' חלקי הנגע. וטהור [כלקמן פ"י מ"ח]. אמנם באמת א"א לומר כן. דלא מקרי פושה לתוכה. רק כשהאום מקיף להפשיון סביב. משא"כ הך חוט שפשה. אין האום מקיפו רק מב' הצדדים. ובב' הצדדים האחרים יש עור ובשר מכאן ומכאן:

זוקקה לשער לבן ולפשיון אבל לא למחי'. ובתוספתא פליג ר"א בר"ש אכולה מתני' בין באחת בין בשתים דתניא בהרת וחוט יוצא ממנה שתי בהרות וחוט יוצא מזו לזו אם יש בו רוחב שתי שערות זוקקם לטמא בשער לבן ובפשיון אבל למחי' אינו מצרפן עד שיהא בו רוחב כגריס ראב"ש אומר כשם שאין מצרפן לטמא במחיה עד שיהא בו רוחב כגריס כך אין זוקקם לטמא בשער לבן ובפשיון עד שיהא בו רוחב כגריס וכה"ג נמי פליג גבי נתקים דתניא בתוספתא פ' המתחיל ר' עקיבא נתק וחוט יוצא ממנה שני נתקים וחוט יוצא מזה לזה אם יש בו רוחב שתי שערות זוקקם ליטמא בשער צהוב דק ובפשיון ולהציל בצמוח אבל במשוייר אינו מציל עד שיהא בו רוחב כגריס ר"א בר"ש אומר כשם שאינו מציל בשיור עד שיהא בו רוחב כגריס כך אין זוקקם לטמא בשער צהוב דק ובפשיון ולהציל בצמוח עד שיהא בו רוחב כגריס. הר"ש ז"ל: