משנה נגעים פרק ג׳ משנה ח׳

אמר בנגעי בתים (שם יד) שקערורות ירקרקות או אדמדמות ואמר בהן ג"כ (שם) והנה פשה הנגע בקירות הבית אולם השלשה שבועות הנה אין בו פסוק מבואר אבל הוא מן הפסוק והפי' [המקובל] וזה שהוא אמר (שם) והסגיר את הבית שבעת ימים אחר כך צוה שאם ימצא הנגע בתוספת שיקלוף אלו האבנים ויסיר הטיט ויטוח הבית פעם שנית והוא אמרו (שם) ועפר אחר יקח וטח את הבית עוד בא הפסוק אחר זה ואמר ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית ובאה הקבלה שזה הפסוק לא בא בצרעת שתשוב בבית אחר הטיח לפי שהוא אז לא יצטרך לפסיון אבל כאשר יראה בה צרעת יהרוס הבית והוא אמרו צרעת ממארת (האמורה) לג"ש מה צרעת ממארת האמורה בבגדים יטמא את החוזר אע"פ שאינו פושה אף צרעת ממארת האמורה בבתים יטמא את החוזר אף על פי שאינו פושה ואמנם בא זה הפסוק אשר אמר והנה פשה הנגע בבית [בעומד בראשון ופשה בשני] וזה שהצרעת כאשר תראה בבית ועמדה שבעת ימים ולא פשתה עוד תעמוד שבעת ימים שנית ונוסף הנה הוא אז יקלוף האבנים ויבנה באבנים אחרים ויטיח הבית ותעמוד שבוע שלישי ואם (פשה) [חזר] הנגע אחר זה יהרס (הבית וע"ז בא והנה פשה הנגע בבית) והנה אוסיף לך ביאור במקומו בזו המסכתא הנה כבר התבאר לך שאין אצלנו הסגר בכל מיני הנגעים פחות משבוע אחד והן שחין והמכוה ולא יותר על ג' שבועות והן נגעי בתים וכבר התבאר לך שכל מיני הנגעים ו' מינים נגעי עור בשר ונגעי שחין ומכוה ונגעי ראש וזקן ונגעי קרחת וגבחת ונגעי בגדים ונגעי בתים ושכל מין מהם כאשר יראה יטמא וסימן אחד יכלול כולם והוא הפסיון כאשר יראה יטמא שהוא לא יהיה כ"א אחד שבוע אחד ומעלה וזה כולו מבואר:

הבתים מיטמאין כו'. ודינם מפורש בפי"ב ובפי"ג: בשלשה שבועות וכו'. ל' הרמב"ם [בפירושו] אמר בנגעי בתים שקערורות ירקרקות או אדמדמות. ואמר בהן ג"כ והנה פשה הנגע בקירות הבית. אולם השלש שבועות הנה אין בו פסוק מבואר. אבל הוא מן הפסוק והפי' [המקובל] וזה שהוא אמר והסגיר את הבית שבעת ימים אח"כ צוה שאם ימצא הנגע בתוספת שיקלף אלו האבנים ויסיר הטיט ויטוח הבית פעם שנייה והוא אמרו ועפר אחר יקח וטח את הבית. עוד בא הפסוק אחר זה ואמר ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית. ובאה הקבלה שזה הפסוק לא בא בצרעת שתשוב בבית אחר הטוח. לפי שהוא אז לא יצטרך לפסיון אבל כאשר יראה בה צרעת יהרוס הבית. והוא אמרו צרעת ממארת (האמורה). לג"ש מה צרעת ממארת האמורה בבגדים. יטמא את החוזר אע"פ שאינו פושה. אף צרעת ממארת האמורה בבתים. יטמא את החוזר אע"פ שאינו פושה. ואמנם בא זה הפסוק אשר אמר והנה פשה הנגע בבית [בעומד בראשון ופשה בשני] וזה שהצרעת כאשר תראה בבית ועמדה שבעת ימים ולא פשתה. עוד תעמוד ז' ימים שנית וכוסף. הנה הוא אז יקלוף האבנים ויבנה באבנים אחרים ויטיח הבית ותעמוד שבוע שלישי ואם [חזר] הנגע אחר זה. יהרס [הבית ועל זה בא והנה פשה הנגע בבית] ע"כ:

פחות משבוע אחד. ל' הר"ב כגון שחין ומכוה ג' שבועות כגון נגעי בתים. וכן לשון הר"ש ולשון כגון לא ניחא דהא ליתנהו אלא הני. ול' הרמב"ם והן שחין כו' והן נגעי בתים [*ועיין בלשון הר"ב סוף משנה א' פ"ב דערכין]:

הבתים מיטמאין נגעי בתים. דהיינו שנתהוו כתמים בכותלי הבית בפנים. ואפילו כותלי הבית צבועים בידי אדם [עי' לקמן פי"א מ"ג]:

בשלשה שבועות במצא בהקיר כתם בגודל ב' גריסין או יותר במראה ירקרק או אדמדם כלעיל ציון ל"ה הן ב' סימני טומ' שבבתים שכשיעמוד הכתם במראיתו וגדלו ב' שבועות צריך לחלוץ האבנים שעליהן הנגע. ולהחזיר ולהביא שם אבנים אחרים ולטוח עליהם טיט חדש וחוזר וסוגרו שבוע שלישית. שאם לא תחזור אז. מטהר הבית. ועכ"פ נמצא שהבית טמא ג' שבועות:

בירקרק ובאדמדם בתחלה ר"ל כשיראה בו בתחלה נגע כב' גריסין או יותר בא' מב' מראות אלו. או כב' גריסין מהב' מראות ביחד סוגרו ז"י:

בסוף שבוע ראשון דאם בסוף שבוע ראשון ימצא שכהה ממראה הנגע למראה כשירה או ימצאנה שנתמעטה משיעור ב' גריסין. קולף מקום הנגע ומטהר הבית לגמרי. אבל במצא שעמדה במראיתה ובשיעורה חוזר ומסגיר הבית שבוע שנית [וכ"כ במצאה בסוף שבוע א' שפשתה יותר מבתחלה חולץ וקוצה וטח כלעיל וסוגר שנית. אלא דבבבא זו לא איירי בפשיון]:

בסוף שבוע שני אם לאחר שקצה חלץ וטח בסוף שבוע א' מצא השתא בסוף שבוע ב' שחזר ונתהווה נגע בהבית. הר"ז נותץ כל הבית. ואם עמדה בעינה בסוף שבוע א' שדינה לחזור ולהסגירה ובסוף שבוע ב' מצאה שכהה מראיתה או נתמעט מכשיעור. קולף מקום הנגע ומטהר הבית בצפרים. אבל אם בסוף שבוע א' ואח"כ גם בסוף שבוע ב' עמדה הנגע במראיתה ובשיעורה. וכ"ש כשעמדה בראשון ופשתה בשני חולץ וקוצה וטח כלעיל ומסגיר שוב שבוע שלישית:

בסוף שבוע שלישי דכשימצא בסוף שבוע ג' שחזרה נגע לבית כשיעור ב' גריסין במראה טמא נותץ כל הבית:

לאחר הפטור דאם לאחר כמה ימים משחלץ וקצה וטח ופטר הבית. חזר הנגע להבית. במראה ושיעור טומאה. אם הביא כבר צפרים על הנגע הראשונה. ידון זו כנגע חדשה. ואם קודם עשיית הצפרים. אז נותץ הבית:

ובפשיון דבפשה בסוף שבוע א' טפי מבתחלה חולץ וקוצה וטח [הג"ה וצ"ע דמה בין פשיון לירקרק ואדמדם] וסוגר שבוע שנית [וכמש"ל]:

בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני דבעמד בעינו בסוף שבוע א' ופשה בסוף שבוע ב'. חולץ וקוצה וטח. וסוגרו שוב שבוע שלישית. ואע"ג דכבר שמעינן דאפילו בעמד בעיניו עד סוף שבוע ב' דחולץ וכו'. אפ"ה קמ"ל דאע"ג שפשה אינו נותצו ודלא כבבגד [לעיל סי' ל"ח]:

בסוף שבוע שלישי פשיון ממש בסוף שבוע שלישית לא משכח"ל. דהרי אינו סוגר שלישית רק אחר שחלץ קצה וטח. אלא לכל חזרת נגע לביתו. קרי לה תנא נמי פשיון. ור"ל הכא. דכשמצא בסוף שבוע שלישית שחזרה בשיעור ב' גריסין במראה טמא. נותץ כל הבית:

לאחר הפטור כאן נמי קרי תנא לחזרת נגע לבית בשם פשיון. ור"ל אם לאחר כמה ימים שפטרו חזרה הנגע להבית. אם לאחר שעשה הצפרים עבור נגע הראשונה אז ידין זו כנגע חדשה. ואם קודם עשיית הצפרים חזרה נותץ כל הבית וכמש"ל:

ומיטמאין בשלשה שבועות שיהי' חייב להסגירן ולפוטרן אח"כ אף שרק עמדה בעינה [ולא כהה] ולא נתמעט שיעורה:

אין בנגעים פחות משבוע אחד דהיינו בשחין מכוה:

ולא יותר על שלשה שבועות דהיינו בנגעי בתים:

ולא יותר על שלשה שבועות. וז"ל הרמב"ם ז"ל אמר בנגעי בתים שקערורות ירקרקות כו' ואמנם בא זה הפסוק אשר אמר והנה פשה הנגע בבית אחר שבוע שלישי וזה שהצרעת כאשר תראה בבית כו' וע"ז בא והנה פשה הנגע בבית עכ"ל ז"ל בחבורו שם רפט"ו הלשון כך וביום תשעה עשר רואהו אם חזר בו נגע כשני גריסין ה"ז פשיון אחרי הטוח ונותץ את כל הבית ע"כ: