משנה נגעים פרק ב׳ משנה ה׳

כבר התבאר בבכורות (דף לז.) המומין כאשר יתחדשו בבכור יאכל במומו ולא יהיה קרב והתבארו כל התנאים בזה. ואין הלכה כר' יהודה ולא כר' מאיר:

רבי מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו. פי' הר"ב דאתקוש נגעים לריבים כו' בפ"ג דסנהדרין דף לד. וכן מקיש ריבים לנגעים. מה נגעים ביום דכתיב (ויקרא י״ג:י״ד) וביום הראות. אף ריבים ביום. ורבנן לא מקשו. דסברי דיני ממונות בלילה. כדתנן התם. תוספות פרק יב דזבחים דף קב [*ולר"מ איתא תו בסנהדרין שם. אי מה ריבים בג'. אף נגעים בג'. ודין הוא. ממונו בג'. גופו לא כ"ש ת"ל (שם) והובא אל אהרן הכהן. או אלאחד וגו'. הא למדת שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים. ומי ומי הן הקרובים. שנינו במ"ד פ"ג דסנהדרין. וע"ש]:

רבי יהודה אומר אף לא נדרי אשתו. כתב הר"ב ודוקא בפני עצמו אינו יכול להתיר כו'. דכיון דהוו בי תלתא לא חשידי. דהכי מוקמינן לסיפא דמתני' בספ"ד דבכורות [דף לא] כדלקמן. הר"ש. והר"ב שלא כתב דאין הלכה כר"י. י"ל דס"ל דהלכה כמותו. ומדפירש לדבריו וכתב ודוקא כו'. הורה לנו דס"ל דהלכתא כוותיה. וכן בהג"ה לפי' הר"ש כתב. דהלכתא כוותיה. דבירושלמי פ' אלו נדרים תני רבי חייא למלתיה בלשון חכמים. וכ"כ הרא"ש בר"פ בתרא דנדרים. אלא שההג"ה כתבה דאף בצירוף ג' אינו יכול להתיר. שפירשו דטעמיה דר"י דאין אדם מתיר נדרי אשתו משום דאשתו כגופו דמיא. והב"י י"ד סי' רל"ד דייק מדברי הטור דס"ל הכי:

חוץ מבכורות עצמו. מוקמינן לה בבכורות סוף פ"ד ביחיד מומחה דאי בתלתא לא חשידי דתנן בסוף פ"ב דיבמות [דף כה] מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד:

כל הנגעים אדם רואה ואפילו של קרובים או של אשתו:

חוץ מנגעי עצמו דכתיב והובא אל הכהן. משמע אל אחר:

ר' מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו דכתיב על פיהן יהיה כל ריב וכל נגע הוקש נגע לריב. דבשניהן כל קרוב פסול. ורבנן ס"ל דלא מקשינן [כסנהדרין ל"ד ב' ויבמות ק"ד א']. וא"ת לר"מ מי הסגיר למרים והרי צריך שתסגר ע"י כהן. י"ל דהוסגרה מפי הקב"ה שאמר תסגר מרים. והו"ל כהוסגרה מכהן [כזבחים ק"ב א' ודו"ק]. ולרבנן באמת אהרן הסגירה וטיהרה [כתוס' שם]:

כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו דכתיב לא יחל דברו רק אחרים יחלו לו [כנדרים פ"א ב']:

רבי יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים ר"ל כשנדרה דבר שאינה משועבדת לו. וגם אין בנדר ההוא ענוי נפשה. דכל חד מהנך תרתי הוי דבר שבינה לבינו וטעמא דר' יהודה משום דאשתו כגופו דמי. ולא הוה בכלל אבל אחרים מוחלין לו [כתובות ס"ו א']. ואפ"ה לר"י רואה נגעי אשתו. דאע"ג דכגופו דמי עכ"פ שייך גבה והובא אל הכהן. דאע"ג דכגופו דמי עכ"פ רק הוא כהן ולא היא. וקי"ל שאין בעל מתיר נדרי אשתו. ואפילו להצטרף לג' הדיוטות להתירה אינו רשאי. דמדאשתו כגופו הו"ל כמתיר נדר בב' [י"ד רל"ד סנ"ז]. אבל כל קרוב מתיר. אפילו אב לבן ואיפכא [י"ד רכ"ח ס"ג]:

כל הבכורות אדם רואה לבחון אם מום קבוע הוא:

חוץ מבכורות עצמו משום חשדא [וסי' בגד בכור נגע נדר פסול בעצמו]:

וא"ת בשלמא נגעים רחמנא אפקי' דכתיב והובא אל הכהן משמע אחר. ונדר נמי הלא כתיב לא יחל. רק אחרים מוחלין לו. ולפיכך הנך תרתי לאו משום חשדא אתסרו להאדם עצמו רק משום גזיה"כ. אלא ראיית מום בכור מ"ט אתסר בשל עצמו. ומ"ש משאר הוראת או"ה. דליכא מאן דחש מלהורות לעצמו בביתו דיני או"ה. ולא חיישינן לחשדא. וכדאמרינן [עירובין ס"ג א'] צ"מ חזי לנפשי'. ובשלמא מהטלת מום בבכור שפיר חשיד כהן עלה [כבכורות ל"ה א']. דהרי גם הגרמת מום אסור בו [כבכורות ל"ד א']. ולהכי חיישינן שמא הגרים הטלת המום. דמדלא כתיב להדיא. וגם לא קעביד מעשה האיסור. וגם אין בו מלקות. ותו דאף דגם הגרמה אסור מדאו'. עכ"פ אינו עושה האיסור רק פעם א' בבת אחת. דהרי אחר שהוגרם לו המום. מותר לשחטו ולאכלו מדאו'. ורק משום קנסא אסור [כבכורות ל"ה א']. אבל היאך נחשידנו שיתיר לשחוט הבכור בלי מום. שהוא איסור כרת לשחוט קדשים בחוץ. וגם באכילתו עבר על כל כזית וכזית. ואת"ל היא הנותנת מדיש בהא איסור כרת החמירו בו טובא טפי מבשאר הוראת או"ה. ליתא. דהרי גם נדה יש בה איסור כרת. ואפ"ה נאמן בעל לראות ולהורות בכתמי אשתו [כתוס' נדה ד"כ ב']. ונ"ל דאפ"ה כיון דטרחתו מרובה וקשה עליו לטפל בו כל ימי חייו. חיישינן שיורה בדדמי. במלתא דתליא בסברא. ומקלו יגיד לו. מיקל לו יגיד לו. ודמי להא דאמרינן [כתובות ק"ה ב'] לא לידן אינש למאן דרחים לי' ולא למאן דסני לי'. דמאן דרחים לי' לא מצי חזיא לי' חובא. ולמאן דסני לי' לא מצי חזי לי' זכותא. ומה"ט נמי לא האמינו לר' זכרי' בן הקצב שלא נעלמה אשתו מעיני' בשעה שנכבשה ירושלים [ככתובות פ"ב מ"ט]. לא משום דחששו שישקר. אלא דחששו דמשום דקשה לאדם לפרוש מאשת נעורים. חיישינן דאמר בדדמי וטועה [ועי' בתשוב' ח"י סי' קכ"א. ועתוס' ספ"ד דבכורות]. וא"ת עכ"פ למה לן למקנס מטיל מום בבכור שלא ישחוט באותו מום. הרי בל"ז מדינא אסור מדקיי"ל כרבא [תמורה ד"ד א'] דכל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. י"ל מום בבכור שאני דמדמהני על כרחך שיפסל במום זה לגבי המזבח. אהני נמי להתירו להדיוט. ועיין תוס' שם [ד"ה רבא] שתרצו דמום בכור שאני. מדלא גרע מנפל בו מאיליו:

רמ"א אף לא נגעי קרוביו. בתוספתא קתני אפכא כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו דברי ר"מ וחכ"א אף לא נגעי ביתו בגדיו וקרוביו ובתרתי פליגי. הר"ש ז"ל:

ר' יהודה אומר וכו'. ואין הלכה כר"י ולא כר"מ:

כל הבכורות וכו'. ברייתא בבכורות שלהי פ' עד כמה (בכורות דף ל"א) ומוקי לה ביחיד מומחה דאי אינו מומחה אפילו לאחרים לא מהימן להתיר אלא בעי שלשה בני כנסת וכן תנן בפרק כל פסולי המוקדשין:

חוץ מבכורי עצמו. כך הגי' ה"ר יהוסף ז"ל: