משנה נגעים פרק י״ג משנה ז׳

אמר השם במצורע (שם יג) מחוץ למחנה מושבו ובאה הקבלה שמושבו טמא ולזה כאשר ישב תחת האילן כבר שב זה המקום טמא ואם נכנס אדם תחת זה הצל יטמא אולם אם היה אדם טהור יושב תחת הצל ועבר המצורע תחת זה האהל והוא הולך לא נטמא הטהור אלא אם כן עמד המצורע שם ואז ישוב זה מושבו שם ויהיה טמא וכן אבן המנוגעת וכלים המנוגעי' כאשר ינוחו באהל יטמאו וכל מי שיכנס שם עמהן תחת האהל יטמא ואני עתיד לבאר ראיה זו:

הטמא עומד כו' והטהור עובר טמא. פירש הר"ב דכתיב במצורע מחוץ למחנה מושבו מכאן שמושבו טמא. פירשתיו בס"ד במ"ד פרק קמא דכלים [ד"ה שהוא] *[והר"ב כתב שם מכאן מצורע שהוא יושב כו' וטהור עובר כו' והוא לשון הר"ש שם מת"כ אבל כאן כתב הר"ש דתניא בת"כ כדתנן הכא. וכן היא הגירסא גם כן במשנה ב' פ"ו דטהרות. ובת"כ שבידינו הגירסא הטמא יושב כו' והטהור עומד כו'. וכן הוא בפ"ק דקדושין דף ל"ג. וכתב רש"י שכן הגי' בת"כ ומיהו כתב הר"ש בכאן וז"ל. ובפ"ק דקדושין מייתי מתני' וגר' התם יושב במקום עומד ועומד במקום עובר והכל אחד דלעומד דהכא קרי ליה התם יושב. ולעובר דהכא קרי ליה התם עומד ע"כ. והלכך גם הר"ב שכתב לקמן בד"ה אם עמד כו' ונטמא הטהור העובר לא קפיד בהא דכתב עובר במקום עומד ועיין עוד שכתבתי לחלק בין אילן לבית במשנה דלקמן(ד"ה שהכניס) ובמשנה י"א (ד"ה כלים). ועוד עיין בפי' הר"ב פ"ק דכלים שם שכתב ודוקא מצורע בימי חלוטו וכו']:

[וכן באבן המנוגעת. וכן בבגד המנוגע במשנה דלקמן]:

הטמא עומד אדם מוסגר או מוחלט:

טהור ודמיא קצת לספק נגע בטומאה. דכשאין לטומאה מקום טהור [כטהרות פ"ד מ"ח]. אלא דהכא אפילו בוודאי ביאה טהור. מדכתיב בה ישיבה. ורישא רבותא קמ"ל דאע"ג שהטהור עובר טמא. וכ"ש כשהטהור ג"כ עומד. וסיפא רבותא קמ"ל דאע"ג שהטהור עומד. אפ"ה טהור דהכל תלוי בהטמא דמדכתיב מחוץ למחנה מושבו גלי לן קרא דדוקא בששהה מטמא. דמושב היינו שהוי כדכתיב ותשבו בקדש [כמגילה כ"א א'] ולהכי בין עומד בין יושב או שוכב טמא [ועיין ברכות כ"ה א' דגרסינן התם כמשנתנו. ובקידושין דל"ג ב' גרסינן יושב. ואין חילוק בין הגירסות. דכולן דינן שוה]. מיהו כ"ש בשניהן עוברים דטהור:

אם עמד טמא גם הטמא ואפילו עמד רק משהו באמצע הלוכו. וכבר מרישא שמעינן כן. רק קמ"ל דלא תימא דרישא ה"ט מדאיכא תרתי לריעותא. שיש קביעות לטומאה. וגם קדמה טומאה לטהרה. להכי קמ"ל סיפא דאפילו קדמה טהרה. אפ"ה כשיש קביעות לטומאה טמא:

וכן באבן המנוגעת וה"ה בגד. שהי' זה או מוסגרים או מוחלטים ונשאן אדם ועבר תחת האילן שהי' הטהור עומד תחתיו:

ואם הניחה הרי זה טמא וה"ה בעמד הנושא. וכ"כ ברישא בהיתה אבן מונחת תחת האילן וטהור עובר טמא. וכשהטהור עומד תחת האילן. וזרקו האבן הטמא. ובזריקתו עבר תחת האילן שהטהור עומד תחתיו. טהור. והא דנקט שנשא אדם האבן. ולא שנזרק האבן. היינו רק לאשמעינן רבותא ברישא. דכשהנושא האבן עובר טהור. דאע"ג דהאבן נח ביד הנושא. אפ"ה מדקיי"ל עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי [כשבת ד"ג א']. וכ"כ קיי"ל רכוב כמהלך דמי [קידושין ל"ג ב']. להכי גם הכא כאילו עבר האבן דמי. ואע"ג דמושב דכתיב דמינה ילפינן שתשהה הטומאה. רק גבי אדם מנוגע כתיב. עכ"פ הרי הוקשו כל המנוגעים זל"ז [כרמב"ם ספי"ג מטו"צ הי"ד]: