משנה נגעים פרק י״ג משנה י׳

דעת ר' יהודה מה שאומר לך וזה שלדברי הכל שהעובד כוכבים כאשר נכנס לבית המנוגע יטמאו הבגדים אשר עליו מיד להיותו הוא בעצמו לא יטמא לפי מה שהשרשנו בפתיחה וכאשר מצאנו האיש אשר יטמא יציל כלים שעליו מלטמא ולא יטמאם עד שישהה בכדי אכילת פרס והאיש אשר לא יטמא הוא עצמו לא יציל כלים שעליו אבל יטמא ג"כ אשר יכניס ידו לבית המנוגע כאשר לא יטמא הוא עצמו יטמאו כלים שעליו מיד:

חכמים אומרים עד שישהא כו' ואז נטמאו טבעותיו. אבל ידיו נטמאו מיד. כך כתב הרמב"ם בפי"ו מהלכות טומאת צרעת. ונ"ל דדייק ליה מדא"ל בזמן שאין כל גופו טמא. דמשמע מיהא דמקצת גופו. והיינו ידיו שהכניס. שהן טמאין מיהת. והא דבעינן לעיל שיכניס ראשו ורובו. היינו כדי שיטמא כל גופו. וטומאת ידיו פליגי בה בריש פ"ג דידים *[אם הם תחלות או שניות]:

אמרו לר' יהודה וכו'. כתב הר"ב ור"י אמר מצינו כו' כותים ובהמה כו' אין מצילין כו' בת"כ יליף לה מיכבס את בגדיו *[כל דמטמא בגדים מציל וכו']. ובהגה"ה שבפירוש הר"ש האריך מסוגית הגמ' ואין זה מעניננו:

היה עומד אדם טהור:

בפנים בבית מוסגר או מוחלט:

וטבעותיו בידיו דרך מלבוש. דאל"כ טמאות מיד אף שלא היו כלל בפנים:

טמאות אפילו לא הכניסן כלל לבית המנוגע אפ"ה ידו בתר גופו גרירא:

רבי יהודה מטמא מיד דס"ל דדוקא בשנכנס ראשו ורובו לשם שנטמא האדם שלבשן. איכא למימר שהטבעות טפילין לגופו ויהיו טמאים רק כטומאת הגוף דהיינו בששהה שם בכדאכפ"ר. אבל הכא שלא הכניס רק מקצת גופו אע"ג דקיי"ל דביאה במקצת עכ"פ מדרבנן שמה ביאה [כרמב"ם פ"ג מביאת מקדש פי"ח. ולהראב"ד שם דאורייתא הוא. רק שאין חייב כרת על ביאה כזו]. היינו רק בטמא שנכנס למקדש. ומצד מעלה [ולראב"ד צ"ל דהתם שאני מדהוקש לנגיעה [כזבחים ל"ב ב'] אבל בטהור שנכנס לבית מנוגע אין כאן מעלה [ולא היקש] ואפילו מדרבנן לא נטמא גופו. לפיכך ליכא למימר שיהי' טפלה לו. והו"ל כהכניסן תוך פס ידו וטמאים מיד [ואי"ל דר"י ס"ל דכיון דידי' עכ"פ טמאים מיד [כרפ"ג דידים] א"כ טפלים הטבעות לידי'. שיהיו גם הם טמאים מיד. ליתא. דטומאת הידים מד"ס. וטומאת הטבעת מדאורייתא. וחייב עליהן כשהכניסן למקדש [כרמב"ם פ"ג מביאת מקדש]:

וחכ"א עד שישהא כדי אכילת פרס דס"ל דכל שנכנסו דרך מלבוש. אף שלא נטמא אדם הלובשן אינן טמאין עד שישהו כדאכפ"ר. מיהו מודו דידיו טמאות מיד מד"ס. וצריך לטבלן מדנעשו שניות [כרפ"ג דידים]:

בזמן שאין כל גופו טמא כגון בענינינו שעומד בחוץ והושיט ידו לבית המנוגע דמדאורייתא טהור גמור הוא. וגם מדרבנן לא נטמאו רק ידיו. וכיון דבכה"ג אין כאן טומאה להלובש. מכ"ש דהול"ל שעכ"פ יוקל טומאת הלבושים הטפלים לגופו:

אינו דין שלא יטמא את מה שעליו עד שישהה כדי אכילת פרס ולר"י אדרבה כשהלובש טמא עדיף. דהרי ישראל כשהכניסן לבוש. שנטמא הוא. לא נטמא הכלי עד שישהה בכאכפ"ר. וכותי ובהמה שהכניסם לבוש. לא נטמאו גופן. וכלים שלבשו טמאים מיד. ולרבנן הנך א"א שיקט"ו כלל. משא"כ יד ישראל. הרי הוא גוף הראוי לקט"ו:

ולכאורה הי' נראה דמדנקט תנא שהיו הטבעות מלובשין בידיו ש"מ דדוקא בשמלובש בהן בידיו אמרינן דמדטפלין לגבי ידיו לפיכך משדינן ידו בתר גופו שלפנים. שדינן גם להו לפנים. אבל בהיו הטבעות תוך ידו. שאינן טפולין להיד. אינן נשדין בתר הגוף לפנים. דמהכ"ת נימא כשהן בחוץ יהיו כאלו הן לפנים: אבל א"א לומר כן. דהרי בתוספתא מפורש שגם כשהן תוך ידו נדונין כלפנים ואדרבה חמירי עוד טפי מאילו לבשן. מדכשהן תוך ידו נטמאו מיד. א"כ ק' למה לא אשמעינן התנא כן לרבותא אף שאינן טפולין. אלא נ"ל דלבוש רבותא קמ"ל. דאי הוה נקט וטבעותיו בידיו סד"א דדוקא בשמלובש בהן בפנים מקילינן דלא נטמא עד שישהה כדי אכילת פרס. אבל כשידו בחוץ דוקא לחומרא. דהיינו כשהן תוך ידו שדינן להו לפנים ונטמאו מיד. אבל לקולא כגון שמלובש בהן אע"ג דמדטפלין לידים כ"ש דשדינן לפני'. עכ"פ לקולא לענין שלא יתטמאו עד שישהה לא דיינינן להו כאילו מלובש בהן. אלא נטמאו מיד. והא דנקט שהן תוך ידו. רק לרבותא נקט הכי דאע"ג דאינן טפלין ליד אפ"ה שדינן להו לפנים להכי נקט מלובש לרבותא דג"כ דינו כמלובש בהן כלפנים: אמנם ק"ל לפי דין משנתנו אמאי בפשט ב"ב ידו לחוץ ונטל העני מתוכה אמאי שניהן פטורים כריש שבת ואמאי ולהוי ידו המלאה שבחוץ כאילו היא בפנים דשדינן ידו בתר גופו וכשנטל העני מתוכה אמאי שניהם פטורים ולהוי כנוטל מבפנים ומניח בחוץ: וכ"כ ק' מסיפא התם בפשט העני את ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכה אמאי שניהן פטורים. נשדיי' ליד העני כאילו הוא בחוץ וכאילו נטל בעה"ב בחוץ. והכנים לפנים: י"ל דדוקא לענין דין של הכלים שבתוך היד עצמן דיינינן להו כאילו הן בפנים. אבל התם חיובא דגברא הוא משום הוצחה והכנסה והרי לא הכניס ולא הוציא כלל [ועמ"ש בס"ד פ"י דפרה סימן כ"ו] ודו"ק:

היה עומד בפנים וכו'. תניא בתוספתא הי' עומד בפנים ופשט ידיו לחוץ ונתן לו חברו סנדליו וטבעותיו בקומצו הוא והן טמאים שאם הי' מלובש בהן טהורין עד שישהה בכדי אכילת פרס ע"כ:

הי' עומד בחוץ. תוס' שם בחולק פירשו דהאי ר' יהודה מטמא מיד וכן חכמים בכדי אכילת פרס היינו מדרבנן אבל מדאורייתא טהור לגמרי כיון שהטומאה שבאה לו מכח. האדם שפשט ידו אותו האדם טהור שהרי בחוץ הוא עומד ור' יהודה מחמיר מהאי טעמא לטמאו מיד משום דס"ל דאין הטומאה באה להם מכח האדם והוי ככותי ובהמה דקיימא לן דלא בעי שהיי' לטמא כלים שעל גביהן הואיל ואין הטומאה באה לכלים מכחן שהן אינם מקבלין טומאה:

אמרו לו לר' יהודה ומה וכו' אף בזמן ל"ג מלת אף:

אינו דין שלא יטמא וכו' כך צ"ל: