משנה נגעים פרק י״ג משנה א׳

יאמר שעשרה ענינים הן לבית ולהן דינין מתחילתן ועד סופן כמו שיתבארו הראשון שיחלש מראה הנגע בשבוע ראשון והענין השני שיעדר הנגע לגמרי בשבוע ראשון והמשפט באלו שני הענינים שיקלוף מקו' הנגע וישאר הבית טהור והענין השלישי שיחלש מראה הנגע בשבוע שני והענין הרביעי שיעדר הנגע לגמרי בשבוע שני והדין באלו שני הענינים שיקלוף הבית ויצטרך לטהרת צפרים כמו שנבאר ואם יוסיף הנגע בשבוע ראשון הנה הדין בזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר הנגע אחר זה יתוץ את הבית כולו וזה ענין החמישי ואם לא חזר הנגע הנה יצטרך צפרי' וזהו ענין הששי ואם עמד הנגע בעיניו בשבוע ראשון והוסיף בשבוע שני וזהו ענין השביעי הנה הדין בזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר הנגע אחר זה יתוץ את הבית כולו ואם לא חזר הנגע הנה הוא טעון צפרים וזהו ענין השמיני ואם בעיניו עמד הנגע בשבוע ראשון ובשבוע שני והוא הענין התשיעי הנה דינו חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר הנגע יתוץ ואם לאו טעון צפרים וזהו הענין העשירי ואלו המשפטים אשר ספרנו באלו הענינים מהם פסוקי התורה מבוארים ומהם קבלה מסמיכו' ורמזי' מהתורה ואולם פסוקי התור' הם המשפטי' אשר זכר הפושה בשבוע ראשון אשר נאמר בו חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר יתוץ לא חזר טעון צפרים ואמר יתעלה בזאת הפרשה (ויקרא י״ד:מ״ד) ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית ואמר אחר זה ונתץ את הבית אמרו במה הוא מדבר אם בפושה הראשון הרי אמור הא אינו מדבר אלא על שבא בסוף שבוע ראשון ומצאו עומד ובא בסוף שבוע שני ומצאו פושה שידין בו כדין פושה בראשון בעצמו לפי שנא' (שם) בפושה בראשון ושב הכהן ובא בזה המאמר אשר בא הפירוש שהוא בפושה בשני ובא הכהן ואמרו זו היא שיבה זו היא ביאה מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואמר יתעלה בזאת הפרשה גם כן (שם) ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית אמרו במה הכתוב מדבר אם בפושה בראשון הנה אמור אם בפושה בשני הנה אמור הא אינו מדבר אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה ושמו גם כן דין העומד בראשון ובשני כדין פשה בשני לאמרו בכאן בעומד בראשון ובשני ואם בא יבא ואמר בפושה בשני ובא הכהן וראה כמו שביארנו ואמרו ג"כ נאמר צרעת ממארת בבתים (שם) ונאמר צרעת ממארת בבגדים (שם יג) מה צרעת ממארת האמורה בבגדים עשה את העומד בשני כפושה בשני אף צרעת ממארת האמורה בבתים עשה את העומד בשני כפושה בשני וכבר קדם שדין פושה בראשון הנה הדין ג"כ בפושה בראשון ובפושה בשני ובעומד בראשון ובשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע:

חזר יתוץ לא חזר טעון צפרי' כמו שביארנו בסוף משנה ואמר בזה (המסכתא) וטהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע ולקח לחטא את הבית וכו' והיה לו לומר לחטא אותו וכאשר אמר לחטא את הבית הרי חטא כאן בית אחר מכאן לכוהה בשני וההולך לו שהוא קולפו וטעון צפרים וכאשר הגיע הדין בעומד בראשון וכוהה בשני או הלך הנגע בשני שהוא טעון צפרים שמענו כוהה בראשון וההולך לו בראשון אינו טעון צפרים וזה כלל הסמיכות והרמיזות על אלו הדינין המקובלים:

הכהה בראשון וההולך לו קולפו והוא טהור. דמדכהה בשני והולך לו דילפינן לקמן דקולפו וטעון צפרים. אשמעי' דכהה בראשון והולך לו דלא ה"ל עמידה קודמת. דאינו טעון צפרים. כ"פ הרמב"ם. וכתב הר"ש בס"פ דלעיל דהך קליפה דכהה לא מצינו בקרא. ושמא מדכתיב כי נרפא הנגע דמשמע דאין טהרת הבית. אלא ברפוי. דהיינו שהוקצה והוטח. ע"כ. *[דחליצה קיצה וטיחה מקרי רפואה. כדלקמן בד"ה עמד בזה וכו']:

הכהה בשני וההולך לו קולפו. והוא טעון צפרים. בת"כ יליף ליה מדכתיב ולקח לחטא את הבית הרי כאן בית אחר פי' הר"ש הבית יתירא דריש דביה משתעי קרא אלא לרבות בית אחר שאחרי רפואתו טעון צפרים:

עמד בראשון ופשה בשני חולן וכו'. בת"כ יליף מדכתיב ובא הכהן וראה והנה פשה. שא"א שידבר בפשה בראשון וחלץ. שכבר למדנו בג"ש דצרעת ממארת שא"צ פסיון אלא בחזרה בלבד סגי ובעי נתיצה. אלא במה הכתוב מדבר במי שבא בסוף שבוע ראשון ומצאו עומד. ובא בסוף שבוע שני ומצאו פושה. ומה יעשה לו ת"ל ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה. שענינם אחד. ועבדינן מינייהו ג"ש כאילו בשניהם כתיב ושב או כאילו בשניהם כתיב ובא. מה שיבה דבסוף שבוע ראשון ושב הכהן וראה והנה פשה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. וכתב בעל קרבן אהרן דקראי הכי קאמרי. ואם ישוב הנגע וגו' וכן אם בא הכהן וראה והנה פשה. שזה וזה בסוף שבוע שני כשצרעת ממארת היא שזה יאמר על החוזר בלי פשיון כמו שביארנו בג"ש אז ונתץ הכהן וגו' ואם אינה צרעת ממארת שאינו חוזר. אלא פושה. לא ביאר משפטו. ורמזו בג"ש דביאה ושיבה:

עמד בזה ובזה חולץ וכו'. בת"כ יליף לה מדכתיב ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה וגו' בשתי ביאות הכתוב מדבר את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה זה העומד מה יעשה לו. וטיהר הכהן את הבית. יכול יפטור וילך לו. ת"ל כי נרפא הנגע לא טהרתי אלא הרפוי וזה עדיין לא נרפא שלא נעשה לו שום רפואה. ופירוש כי נרפא כאשר נרפא. דא"ל שהוא טעם לוטהר הכהן משום שנרפא. דפשיטא דאין לכהן לטהרנו אא"כ שנרפא. אלא ה"ק וטהרו הכהן כאשר נעשה לו רפואתו וזה שעדיין לא נעשה לו שום רפואה מה יעשה לו. כ"פ בעל קרבן אהרן *(ומה יעשה לו הרי אני דן וכו' ת"ל ואם בא יבא הכהן הרי כאן שתי ביאות) ביאה אמורה למעלה וביאה אמורה למטה מה ביאה האמורה למעלה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. אף ביאה האמורה למטה חולן וקוצה וטח ונותן לו שבוע:

עשרה בתים הן ר"ל עשרה מיני בתים מנוגעין הן שחלוקין בדיניהן זמ"ז:

הכהה בראשון שבסוף שבוע א' של הסגרו. מצא שכהה הנגע ממראיתו הטמא שבתחלה. ונתהפכה למראה כשרה:

וההולך לו ר"ל או שבסוף הסגר א' מצא שהלכה ועברה הנגע לגמרי:

קולפו ר"ל בב' אופנים הללו קולף בפנים מקום הנגע לבד:

והוא טהור ונפטר מיד לגמרי. הרי ב' בתים:

הכהה בשני ר"ל ואם עמד בעינו בסוף שבוע א'. וחזר והסגירו. ובסוף הסגר שבוע ב' מצא שכהה למראה כשרה:

וההולך לו ר"ל או שבסוף שבוע שני עברה לגמרי:

קולפו והוא טעון צפרים ר"ל זה טעון צפרים לטהרתו כמ"ש בתורה. הרי ד' בתים:

הפושה בראשון ר"ל ואם בסוף שבוע א' מצא שפשתה הנגע:

חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ר"ל מסגירו עוד שבוע שנית:

חזר ינתץ כסוף פי"ב. הרי בית ה':

לא חזר טעון צפרים לטהרות ככתוב. הרי בית ו':

עמד בראשון ופשה בשני הרי בית ז':

לא חזר טעון צפרים לטהרו. הרי בית ח':

עמד בזה ובזה בסוף שבוע א' וב':

ינתץ דבחזר בסוף שבוע שלישי נותץ כל הבית כסוף פי"ב. הרי בית ט' [ועמ"ש בס"ד פ"א סי' ל'. דבשהה הכהן ולא בדקו אף שמצאו עמד בעינו כבתחלה. אפילו שהה בינתיים כמה ימים ולא מחשבו כולהו רק כשבוע א'. ואם שהה שבוע א' וב' מלבדקו בינתיים. יש לו בזה קולא. ואם לא בדקו בין שבוע ב' לג' אין כאן קולא דהרי אפילו נחשבנו כבדקו הכהן בסוף שבוע ב' לא היה מחוייב השתא שעמד בעינו רק חליצה וקיצה]:

לא חזר טעון צפרים לטהרו. הרי בית י':

אם עד שלא טהרו בצפרים בכל מקום שהצרכנו לעיל צפרים. אפילו בסוף שבוע ב':

ואם משטהרו בצפרים דאז דינו כנגע חדש:

עשרה בתים. כולהו נפקא לן מקראי בת"כ וכדמפרש הר"ש ז"ל. והביא הראיות והרמיזות הרמב"ם ז"ל ג"כ:

הכהה. במקצת נוסחי מצאתי כך הכהה ובמקצת מצאתי הכוהה והכל ענין אחד אבל מפי' הר"ש ז"ל לסוף משנה ראשונה דבריש מכילתין משמע קצת דגריס הכהה ע"ש. ופי' רש"י ז"ל בפי' החומש כהה הוכהה מראיתו ע"כ. ורבינו דוד קמחי ז"ל כתב בשרש כהה והתואר כהה הנגע ויתכן להיות כהה הנגע פועל עבר מזה הכבד אלא שא"כ היה לו לינקד בחירק וכו' ע"ש. אכן הר"א ן' עזרא בפי' ישעי' ריש סימן מ"ב על פ' ופשתה כהה לא יכבנה כתב בפשיטות שהוא עבר וז"ל ופשתה כהה לא יכבנה שהוא דבר קל עד שתהי' כהה כמו והנה כהה הנגע ויש הפרש ביניהם בדקדוק כי כהה של תורה פועל עבר וזאת כהה תיאר השם ע"כ. ועיין בפירושו לתורה שפי' כהה ר"ל לא פשה ע"ש:

עמד בזה ובזה. הר"ש והרא"ש ז"ל לא גרסי זו הבבא במתני' שכתבו ובת"כ סוף פ' רביעי דפ' מצורע חשיב עוד תרי עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ונתץ תשעה לא חזר טעון צפרים הרי עשרה ובמתני' לא חשיב אלא שמנה ע"כ. אבל הרמב"ם ז"ל משמע דגריס לה במתני':

עוד כתב הר"ש ז"ל אבל סיפא דמתני' דאם עד שלא טהרו בצפרים לאו ממניינא דבת"כ לא חשיב הנהו בכלל הנך עשרה:

עוד כתב ז"ל דלכד מנינן כוהה והולך בתרי משום דחשיב להו בתוספתא כל חד וחד לחודי' דקתני ר' יהודה אומר הכוהה בשני קולפו וטעון צפרים וההולך לו קילפו וטעון צפרים ע"כ. ותימה לגרסת הר"ש והרא"ש ז"ל דקתני עשרה בתים ולא קא מפרש אלא שמנה: