משנה נגעים פרק י״ב משנה ו׳

אמר יתעלה (ויקרא י״ד:מ׳) וחלצו את האבנים ולקחו אבנים אחרות ולזה אין חולצין פחות משלשה ואינן מביאים פחות משנים:

ואמרו ולא סיד מכל מקום לאמרו ועפר אחר יקח והסיד אינו עפר אלא אבן נשרפת. וזה הקבוץ אשר בא לאמרו וחלצו ולקחו והביאו בעל הבית המנוגע ואחר כאשר היה הכותל משותף בין שני בתים והוא אמרו בכאן אוי לרשע אוי לשכנו:

אלא עומד על פתח הבית וכו'. כלומר בסמוך לפתח הבית. לא על האסקופה שבפתח הבית. דא"כ תחת המשקוף הוא עומד. ואנן ילפינן מדכתיב מן הבית עד שיעקר מכל הבית. כדכתב הר"ב ובת"כ הכי תניא עומד בצד השקוף ומסגיר ומייתי לה נמי הכי בגמ' פ"ק דחולין דף י' ובפ"ז דנדרים דף נ"ו ומרמי לה רמי אמתני' ה' דהתם דמשמע מינה דמן האגף ולחוץ לא הוי בכלל הבית. והכא עד שיעקר לגמרי ואפי' מן האגף ולחוץ צריך שיצא מכל עובי המפתן ומשני שאני הכא דכתיב מן הבית עד שיצא מן הבית כולו מכל הלין בעומד על הפתת דתנינן בסמוך לפתח קאמר ומצאנו בל' הקדש על שהוא סמוך. כדתנן במ"הפי"א דמנחות ולקמן בפ' בתרא מ"ה כתב הר"ש לשון תוספתא והכהן מניח ידיו על המצורע ופי' שהוא כמו ועליו מטה מנשה. כלומר אצל המצורע תחת ידיו:

אם פשה. עיין בסוף פרקין:

מכל מקום. פי' משום מקום. מהר"ם. ומצאנו כן בכתובים. ולא יעיר כל חמתו. תהלים ע"ח. אין לשפחתך כל בבית. מלכים ב' ד' *[לא תעשה כל מלאכה בי' דברות]:

לא אחת תחת שתים. ולא שתים תחת אחת. בת"כ ולקחו אבנים. אין פחות משתי אבנים. והביאו אל תחת האבנים אין פחות משתים:

אלא מביא שתים תחת שתים תחת שלש וכו'. ל' הרמב"ם פט"ז מהט"צ (הל' ג') ויש לו להביא שתים תחת שלש. כלומר דתו לא הקפידה התורה מכיון שמביא שתים. ובמשניות ישנות מנוקדים הגירסא אלא מביא שתים תחת שתים שלש תחת שלש ארבע תחת ארבע. אבל בנוסח' מהר"ם כנוסחת הספר. ובת"כ שהעתיק הר"ש משובשת הגי' ובת"כ שבידינו כמו שהיא במשנתנו ומסיים וארבע תחת שלש תחת שתים:

שניהן קוצעים שניהן מביאין את האבנים. כתב הר"ב שניהם קוצעים ל' ואת הבית יקציע לא דמהכא ילפינן דשניהם מחוייבין דהא יקציע ל' יחיד הוא אלא ענין קוצעים מפרש ליה וכדדייק לכתוב ל' ואת כו'. אבל דהחיוב על שניהם נראה דילפי' ליה מדכתיב ושפכו את העפר אשר הקצו דהקצו ל' רבים. ודשניהם חייבי' להביא האבנים כתב הרמב"ם מדכתיב ולקחו אבנים אחרות וכי תימא אכתי הא כתיב יקציע ל' יחיד. וכן נמי כתיב אחר חלץ ל' יחיד. הא דריש בת"כ אחר חלץ. למעוטי שאם היה כותל סמוך לאויר פי' הר"ש שהכותל מפסיק בין בית לחצר או בין בית לגינה שאין בעל החצר ובעל הגינה מסייע לבעל הבית:

אינו הולך לתוך ביתו ומסגיר משכח"ל ע"י חבל ארוך שבדלת שימשכהו בביתו ויסגור הדלת [כאאמ"ו הגאון זצוק"ל בשם רש"י חולין ד"י ב' והר"ן נדרים נ"ו ב']. או בשיצוה הכהן לשלוחו שילך לשם ויסגיר [כרש"י נדרים הנ"ל]. וג"ל דמדהצריכה תורה כהונה להסגר אפשר דצריך שיהי' גם השליח כהן בשמסגיר סמוך להבית. והיינו אף שלא ראה הוא הנגע רק המשלח. מיהו לפמ"ש רמל"מ [פי"ד מצרעת] דדין בית מנוגע כדין אדם ובגד מנוגעים. דבכולן א"צ לסגור הדלת בעדן. רק סגי בשיאמר הכהן שהוא מוסגר. א"כ הא דקאמר הכא שלא. ילך לביתו ויסגיר ר"ל שלא ימתין מלפסוק הדין עד שיבוא לביתו. אלא בעודו עומד סמוך להבית יפסוק דינו:

ולא בתוך הבית שהנגע בתוכו ומסגיר לרמל"מ הנ"ל שא"צ רק לומר שהבית מוסגר ולא שיסגירו ממש. משכח"ל שפיר שעומד הכהן תוך הבית המנוגע. ואומר כן. אבל לרש"י ור"ן הנ"ל דמדבריהם מוכח שצריך שיסגירנו ממש. לכאורה ק' האיך אפשר שיעמוד בתוך הבית ויסגיר מאין יצא הכהן וישוב להבית בסוף ז"י ההסגר. ואע"ג דבאמת גם על המפתן חוץ מהדלת אסור לעמוד. עכ"פ לא הו"ל להתנא למנקט הא בלשון תוך הבית דלא אפשר. ודוחק לומר דאתא לאפוקי שלא יצא הכהן אחר ההסגר דרך חלונות. או דרך פרצה. אלא נ"ל דגם לרש"י ורמב"ם א"צ רק להסגיר הבית שיהי' מוסגר ברוב ז"י ההסגר. אבל עכ"פ רשאי לפתחו רגע ביני ביני:

אלא עומד על פתח הבית דצריך שיעמוד חוץ מהמפתן וסמוך לו ויסגיר. ואפילו על המפתן חוץ מהדלת אינו רשאי לעמוד בשעה שיסגיר: מיהו א"צ שיעמוד דוקא סמוך להמפתן ויסגיר דהרי לא ממעטינן ברישא רק הנך ב' דוכתי. תוך בית המנוגע או תוך בית אחר. אבל בדרך בלכתו לביתו מבית המנוגע רשאי להסגירו. רק לרבותא נקטינן סמוך למפתן. דגם שם רשאי להסגיר:

ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית ר"ל סמוך להמפתן מבחוץ. ובדיעבד גם בכל גוונא שהסגיר מהני:

אינו נוטל אבנים של כותל הבית:

ולא סיד מכל מקום ר"ל לא משום מקום. דסיד לא מיקרי עפר:

אינו מביא לא אחת תחת שתים ולא שתים תחת אחת לא דתסגי בשיחלוץ רק אבן אחת. דהרי צריך שיחלוץ שתים [וכרמב"ם פט"ו מטו"צ]. אלא ה"ק. לא יניח ב' אבנים במקום שהי' מונח בתחלה רק אבן א'. דדוקא כשחולץ ג' אבנים או יותר. מותר להניח תחתיהן מספר אבנים שירצה. אבל בחולץ רק ב' אסור להניח תחתיהן יותר מב':

תחת שלש תחת ארבע דמשתים ולמעלה יוכל לחלוץ כל כמה שירצה. ולהניח תחתיהן כל כמה שירצה:

מכאן אמרו לאו אדלעיל קאי אלא מלתא באנפי נפשי' היא. ור"ל מחליצת אבנים שבבית מנוגע למדו:

אוי לרשע אוי לשכנו אותו שנראה הנגע בתוך ביתו. וגם שכנו שדר בעבר השני של הכותל המשמשת לשניהן. שניהן חייבין להטפל בחילוץ האבנים:

שניהן קוצעין ר"ל משום שאחר שנחלצו האבנים שבהן הנגע צריך ג"כ לקלף הכותל סביב האבנים שחלץ. חייבין שניהן בקלוף זה. לא שהן עצמן חייבין בכל זה. אלא ר"ל טרחא זו מוטל על שניהן. וכשירצו ישכרו שניהן א' לעשות כל אלה:

אבל הוא לבדו מביא את העפר דאחר שחלץ וקצע צריך לטוח ב:טיט חדש כל כותלי הביח מבפנים. ואינו סדן בסיד [ועיין לעיל אות נ']:

ונ"ל דאם אין ט"ס בהת"כ שהביא רתוי"ט שכתב דג' תחת ב' רשאי להניח. על כרחך צ"ל דדוקא אחר שחלץ הב'. רשאי להניח במקומן ג' או יותר. אבל לאחר שחלץ א' מהב' אסור להניח ב' תחת הא' שחלץ. עד שיחלוץ גם השני. אז מותר להניח ג' חחת הב' שחלץ. א"נ י"ל דלמשנתנו דוקא כשמניח האבן האמצעי בין ב' החיצונות יהי' מונח קצת מהאבן האמצעי על קצת המקום שהי' מונח האבן האחת שנטל. וקצת השני של אבן האמצעי. יהי' מונח על קצת המקום שהי' מונח האבן השני שנטל זה מותר. אבל בשמניח ב' אבנים במקום אבן א' שנטל. ואבן השלישי הניח תחת האבן הב' שנטל זה אסור.

אינו הולך לתוך ביתו כך צ"ל והפירוש לתוך ביתו של כהן עצמו:

ולא עומד וכו' וזהו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם הלך לביתו והסגיר או עמד על פתח הבית והסגיר מוסגר שנאמר והסגיר את הבית מכל מקום [הגהה לשון ספר לקח טוב בפרשת מצורע ויצא הכהן מן הבית תנן במשנה יכול ילך לתוך ביתו ויסגיר ת"ל אל פתח הבית כך נראה שמפ' הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהלכות טומאת צרעת ורבינו הלל פירש יכול ילך לביתו ויחזור ויסגירו (וכן פירש"י בחולין ע"ש) ת"ל אל פתח הבית יצא ויסגיר ולא שילך ויחזור ויסגיר וכן אינו עומד בתוך הבית שהנגע לתוכו ויסגיר יכול יעמוד תחת המשקוף ויסגיר ת"ל ויצא שיעקר מכל הבית וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד אם הסגיר מוסגר אפי' עמד תחת המשקוף או שהלך לביתו והסגיר שנאמר והסגיר את הבית מ"מ.] ועיין בספר קרבן אהרן פרשה ו' דפרשת מצורע:

וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר וכו' כצ"ל:

מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו מצאתי מוגה אי לרשע אי לשכנו: