משנה נגעים פרק א׳ משנה ד׳

כבר התבאר בהלכה אשר לפני זאת שסבת מנין אלו המראות היא ההרגל וההכרה במראות ולזה אמר ר' דוסא שאי אפשר להרגיל במראות אם לא ידע ויכיר בהן שהן ל"ו וביאור זה שהנגעים ששה מינים נגעי עור בשר תחלה והשני נגעי שחין ומכוה והשלישי נגעי קרחת וגבחת והד' נגעי ראש וזקן והוא אשר יקראו נתקים והה' נגעי בגדי' והו' נגעי בתים. ולשון התוספתא (פ"ג) השחין והמכוה שניהם סימן אחד ושניהם טומאה אחת ולמה נחלקו שאין מצטרפין זה עם זה ושם נאמר ג"כ הקרחת והגבחת שניהם סימן אחד ולמה נחלקו שאין מצטרפין זה עם זה ואני אבאר לך כל זה במה שיבא וכבר קדם לך שמראות נגעים בעור הבשר ח' ד' פשוטי' וד' אשר תתערב אתם האדמימות כמו שהתבאר והוא אשר יאמר ממנו ד' בחלוק וארבע בפתוך ובתוספתא (פ"א) אמרו מראות שעור הבשר מטמא בהן השחין והמכוה והקרחת והגבחת טמאים ושם נאמר גם כן הנתקים מטמאים בכל מראה וכאשר יגיעו לך ההקדמות כולן יהיו ל"ב נגעים ח' בעור הבשר וח' בשחין ומכוה וח' בקרחת וח' בגבחת והן בעצמם בנתקים ובנגעי בגדים שני מראים ירקרק ואדמדם ובנגעי בתים ג"כ שני מראים ירקרק ואדמדם הנה אלו ל"ו מראים בחלוף המראים והמקום אשר יהיה בו המראים:

ואמר עקביא בן מהללאל שאם היה הענין כן על אופן ההרגל הנה הן ע"ב לפי שאלו המראות כולן בהתחלפות המראים והתחלף מקום המראים יהיו בתחלה ויהיה אחר ראייה קודמת ויצטרך הקישא בין עתה ובין מה שהיה עליו קודם אם בשבוע ראשון שני ושלישי כמו שיתבאר הנה אלו ע"ב מראין. ל"ו בתחלה כמו שמנינו והן בעצמן בסוף אחר ההסגר אי זה זמן יהיה ההסגר או שבוע א' או ב' שבועות או ג' איך שיתחייב הדין ואל זה הענין רמז בתוספתא כל כהן שהוא בקי בנגעים ולא בנתקים בנתקים ולא בקרחות באדם ולא בבגדים בבגדים ולא בבתים במראה ראשון ולא במראה שני במראה שני ולא במראה שלישי לא יראה את הנגעים עד שיהיה בקי בהן ובשמותיהן שנאמר (ויקרא י״ד:נ״ד-נ״ו) זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית ולשאת ולספחת ולבהרת להורות ביום הטמא וביום הטהור וגו' רוצה לומר שהוא אל יורה עד שיהיה בקי באלו המראים כולן ובשמירת הענינים ובידיעת השם המורה על כל ענין מהן ושמור אלו הענינים שהן נפלאים מאד:

וכבר יסופק זה המספר על כל מי ששמעתי דבריו או ראיתי פירושו והנה עזרני ה' בהבנתו:

ואשוב אל שלימות ביאור ההלכה אמר ולא בשני שהשבוע השני שלו חל להיות בשבת וזה יתחיל מספרו מהיום השביעי מהשבוע ראשון עד שיהיה היום הז' משותף לב' השבועות יחד וכן השלש' שבועו' של נגעי בתים יהיה היום השביעי משותף לסוף שבוע שני והתחלת השלישי ויהיה מספר השני שבועות י"ג יום ומספר הג' שבועות י"ט יום ולזה אם התחיל בראיה ביום שני יבוא היום י"ג בשבת ואם התחיל בראיה בשלישי יבוא יום י"ט בשבת והנה יתבאר זה בשלישי מזאת המסכתא:

ואמר ר"ע שהוא יתחיל לראות באיזה שיזדמן מאשר יבא יום סוף שבוע מהשבועות ביום שבת אשר אין ראוי לראות הנגע בו להיות זה דומה לדין מהדינים יתאחר הראיה עד אחר השבת וכבר יהיה בזה האיחור חומרא לבעל הצרעת או קולא והוא יבאר והלכה כחכמים:

רבי חנינא סגן הכהנים אומר מראות נגעים ששה עשר. ה"ג הר"ש ופי' דס"ל כר' עקיבא דאמר בפ"ק דשבועות [דף ו] כולהו לבהדי שאת מצטרפים. דשאת מצטרפת עם בהרת ועם סיד ועם קרום. וקרום נמי וסיד מצטרפין אהדדי. הרי ד' צירופין וד' חלקים. הא תמניא. ופתוכי' כנגדם הרי ט"ז. ע"כ. ומיהו למסקנא לרבי עקיבא כולן מצטרפין. וכדאמר ר"ע בתוספתא שהעתיק הרמב"ם. כמ"ש לעיל [במ"ג ד"ה ד' מראות]:

רבי דוסא בן הרכינס אומר שלשים ושש. פי' הר"ב בשם הרמב"ם ד' מראות חלקים כו'. וכנגדן בנתקים והקשה דאנן קי"ל דנתקים מיטמאין בכל מראות. כמ"ש ברפ"י. וראיתי בספר קרבן אהרן. והוא פי' לת"כ. שמתרץ זה דהרמב"ם דייק בלישניה שאמר ח' בעור הבשר וח' בשחין וכו' ולא אמר וח' בנתקים. אלא אמר והם עצמם בנתקים. שכיון בזה לומר דנהי שבנתקין כל המראות מטמאין אבל בכלל כל המראות יש אלו הח' מראות. שהם יהיו היותר מיוחדים בהם. אשר הם דומים למראות הנגעים. עם היות שהם מטמאים גם בשאר המראות כולם. ע"כ. והר"ש פי' דר' דוסא חשיב נגעי הגוף. כגון דעור הבשר ושחין ומכוה. בכל אחד שנים עשר הרי ל"ו. שיש ד' חלקים ושנים בצירוף. שהתולדה מצטרפת לאב שלה. וקסבר דאין האבות מצטרפין. הא שיתא וכנגדן פתוכין הרי י"ב. ועקביא חשיב נמי דראש. בקרחתו או בגבחתו כמראה צרעת עור בשר בכל אחד י"ב הרי ס'. וקא חשיב נמי נגעי בגדים של צמר ופשתים. ושתי וערב דצמר ופשתים ונגעי עורות ובתים. והנך ששה כל אחד בשני מראות ירקרק ואדמדם. הרי י"ב. סך הכל ע"ב. א"נ קרחת וגבחת חדא חשיב להו. ויש להוסיף עוד י"ב. דהנך ששה שמיטמאין בשני מראות ירקרק ואדמדם. פוסין מזה לזה. נמצא בכל אחד ארבע מראות עם פסיון. ע"כ:

ר"ע אומר לעולם רואין כו'. כתב הר"ב ואין הלכה כר"ע. ותמיהני דהא קי"ל הלכה כר"ע מחבירו [*כמ"ש בפ' דלקמן משנה א בד"ה וחכ"א וכו'] ואולי דר"ח כוון שהיה בדור שלפניו. כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מהעשרה פרקים שבהקדמת פירוש המשנה. לא הוי בכלל חברו. והיינו נמי שכתב בפי' הרמב"ם והלכה כחכמים. אע"ג דלאו סתמא הוא דפליג אדר"ע. מ"מ כיון דר"ח לאו חברו הוא. קרי ליה בשם חכמים. להטעים טוב טעם שהלכה כמותו שהוא נדון כחכמים ואין הלכה כר"ע מחביריו וזה דוחק. ובנא"י כתוב והלכה כר"ע. וכן פסק בחבורו פ"ט מה' טומאת צרעת [הלכה ז]:

[*מעבירין לאחר השבת. כתב הר"ב מפני שהוא נראה כדן את הדין בשבת. ויש בו משום רשות. כדתנן במ"ב פ"ה דביצה]:

רבי חנינה סגן הבהנים אומר מראות נגעים ששה עשר והיינו ד' מראות יחידות וד' צרופות. דשאת מצטרף עם כל א מג' האחרות. הרי ג'. וקרום וסיד נמי מצטרפין יחד הרי עוד א'. שהן בין כולן ח'. אבל בהרת ס"ל דאינו מצטרף רק עם שאת. ועוד יש ח' פתוכות כנגדן. הרי ט"ז. ונ"ל דמניינא קמ"ל לאשמועינן דיש מראות שאינן מצטרפות:

ר' דוסא בן הרכינס אומר מראות נגעים שלשים וששה ס"ל דכל הד' מראות מצטרפות זע"ז. הלכך לא נ"מ מידי למחשב כמה צירופין יש. דהרי אין בהן יוצא מהכלל. אלא רק מחשב ד' עיקר מיני לובן וד' פתוכות מאודם ולובן. וכולן מצטרפין. הרי ח' בעור הבשר וכנגדן ח' בשחין ומכוה. וכנגדן ח' בקרחת וגבחת. וכנגדן ח' בנתק. דאע"ג דמטמא בכל מראה שבעולם עכ"פ בח' הנ"ל שוה לשאר נגעים. הרי ל"ב. וירקרק ואדמדם בבגדים. וירקרק ואדמדם בבתים. הרי ל"ו. ונ"ל דגם ר' דוסא קמ"ל מניינא כדי לאשמועינן דבכל מין נגע כל הד' מראות מצטרפין. ולהכי לא חשיב פרטי צירוף שבכל מין מדלא נ"מ מידי למחשב פרטי שבכל מין ומין וכמש"ל:

עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים ס"ל נמי כר' דוסא בכל דבריו. הלכך הרי יש ל"ו דר' דוסא בתחלה כשהובא אל הכהן. רק עקביא ראה למחשב כנגדן עוד ל"ו שבסוף ההסגרים שבנגעי אדם. בגדים. ובתים. דגם אז אינן מטמאין בעמד הנגע בעיניו. רק בשיש בהן א' מד' מראות כמו בתחלה וגם אז כל המראות הראויות לכל א' מצטרפות בכל א' הרי ע"ב:

אין רואים את הנגעים בתחלה לאחר השבת ר"ל באחד בשבת [ונ"ל דלהכי לא נקט בל' מבורר בא' בשבת משום דאז יהיה כוונת מלת שבת ר"ל שבוע. ולא יהי' שוה למלת חל בשבת דנקט מיד בסמוך. דר"ל בשבת עצמו. וניח"ל טפי למנקט בתרווייהו מלת שבת בחד כוונה]:

ששבוע שלו חל להיות בשבת ר"ל שעי"ז יחול יום ז' שלו בשבת עצמו. והרי אין הכהן רשאי לראות בו הנגע מדהו"ל כדן דין דאסור מדרבנן [כביצה פ"ה מ"ב]. ואף דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב וא"ת [כיבמות צ' ע"ב] עכ"פ אסור לגרום כן לכתחלה:

ולא בשני ששבוע שני שלו חל להיות בשבת דיום ז' של שבוע ראשונה עולה לכאן ולכאן:

ששבוע שלישי שלו חל להיות בשבת ר"ל ובנגעי בתים ג"כ לא יראה הנגע בתחילה ביום א' וביום ב'. אבל גם לא ביום ג' בשבת. משום דבתים אפשר בהם הסגר ג' שבועות. וכל יום ז' של הסגר עולה לכאן ולכאן:

ר' עקיבא אומר לעולם רואים חוץ מבתחילה בשבת ויו"ט דלכו"ע אין רואין כמו שאין רואין אח"כ בשבת ויו"ט. וכדמסיק. [וערכ"מ פ"ט מטו"צ ה"ז]:

חל להיות יום ז' של שום הסגר:

בתוך השבת ביום השבת:

מעבירין לאחר השבת ר"ל אינו רואה הנגע עד יום א' והכי קי"ל. [ודלא כהר"ב]. ופשוט שאינו מתחיל למנות שבוע שניה רק משעה שיבדקנו הכהן ביום א'. ומכאן נ"ל ראיה ברורה דבהסגירו הכהן בתחלה ושהה מלבודקו עד סוף שבוע ב' או יותר ומצאו שעמד בעינו. לא אמרינן כיון דמתחלה היה כך וגם השתא מצאו הכהן כך. נהוי כעמד בעינו ב' שבועות ונפטרנו. ליתא. דהתורה הקפידה על ב' הסגרות וב' בדיקות. וכל שלא בדקו כהן בינתים. לא הו"ל רק הסגר א' וצריך שבוע ב' עדיין להסגרו. וכן הוא הדין בהסגר בגדים ובתים:

ויש בדבר להקל ולהחמיר דע"י שלא יראהו בשבת אפשר שעי"ז יתגלגל לפעמים להמנוגע קולא ולפעמים חומרא. וה"ה דלר' חנינא סגן הכהנים שייך כה"ג קולא וחומרא כשלא יראנו בתחלה. בא' בב' וג'. אבל אין לומר. דהא דקאמר יש בדבר להקל ולהחמיר חאי גם אאין רואין בתחלה בשבת. ליתא. דהרי קתני היה בו פסיון והלך לו. והרי אין פסיון פוסל בתחלה [כלעיל מ"ג]. אלא כל שלא בא עדיין תחת יד כהן מקודם לא חשיב לה קולא וחומרא עדיין:

כך היא דעת הר"ש. ולפעד"נ דאפשר דס"ל לר"ח. דרק ב' אבות. או אב ותולדה דידי' או ב' תולדות מצטרפין. אבל אב ותולדת חברתה אמ"צ. וא"כ שפיר הו"ל ד' צרופין. בהרת ושאת. בהרת וסיד. שאת וקרום. וסיד וקרום:

ול"מ היה נ"ל דר' דוסא לא חשיב הנך ד' דירקרק ואדמדם דבגדים ובתים. דהיאך יכלול אותן התנא בחשבונו. והרי אכתי לא איירי בהן תנא. אלא אפיק הנך ד'. ותעייל תותייהו ד' מיני צרופין. דהיינו של עור הבשר. ושל שחין. ושל קרחת וגבחת. ושל נתק. משום דבכל א' מכל הח' מצטרפין. אבל אין מצטרפין ממין א' לחבירו. להכי חשיב צרופי כל מין כחדא. והא דחשיב שחין ומכוה כחדא ולא חשיב ח' לכל חד. ה"ט משום דשחין ומכוה שוה לכל מילי שא"צ הסגר רק שבוע א'. שאם לא מצאו אז שפשה מטהרו. וגם שוין בב' סי' טומאה שלהן. שער לבן ופסיון. אבל מחי' אין בהם. ולא חילק הכתוב בין שחין למכוה רק לאשמעינן דאינן מצטרפין [כחולין ד"ח א']. ומה"ט נמי לא חשיב לקרחת וגבחת בתרתי. משום דגם הם דינן שוה שצריכין הסגר ב' שבועות. כשאר נגעי עור הבשר. אבל אין בהם רק ב' סימני טומ'. דהיינו פסיון ומחי' ולא חלקן הכתוב רק לאשמעינן דאמ"צ [שם]. והא דלא חשיב ירקרק ואדמדם בנתק. מדשוה בזה לבגדים ובתים כמו דשוה בד' מראות לנגעי אדם דחשיב להו נמי מהאי טעמא. י"ל דה"ט משום דלא שוה בהן אדם לבגדים ובתים. מדחלוקי' נגעי אדם מנגעי הנך במילי טובי. אולם לדברינו הנ"ל דלא חשיב תנא כלל במניינו נגעי בגדים ובתים בל"ז לק"מ:

והר"ש פי' דהל"ו דחשיב ר' דוסא. היינו דבנגעי עור הבשר יש י"ב מראות. דהיינו ד' חלוקות. ורק ב' צרופות. דס"ל דגם ב' אבות או ב' תולדות אינן מצטרפות. רק כל אב עם תולדה דידי' מצטרף. א"כ הא שיתא. וכנגדן יש ו' פתוכים. הרי י"ב. וכנגדן יש י"ב בשחין. ועוד י"ב במכוה. סך הכל ל"ו מראות נגעים בעור הבשר שלא במקום שער. ועקביא חשיב נמי י"ב בקרחת. ועוד י"ב בגבחת הרי ס'. ועוד יש ירקרק ואדמדם בבגד צמר. וכנגדן יש ב' בבגד פשתן וב' בשתי וערב צמר וב' בשתי וערב פשתן. וכנגדן עוד ב' בכלי עור. וכנגדן ב' בבתים. דבכל הנך ו' פוסל ירקרק ואדמדם. הרי תו י"ב. סך הכל ע"ב:

וא"ת מ"ש משאר הוראות איסור והיתר דשרי בשלמא בבכור דאמרינן נמי גבי' [ביצה כ"ו א'] דאין רואין מומי בכור ביו"ט. אילה"ק מ"ש מהוראת או"ה אחר דשרי. די"ל דבכור שאני. דכל עוד שהוא תם. הוא ממון גבוה. וכשמתירו ע"י מום נמצא שעושהו בהוראתו ממון כהן. הלכך הו"ל שפיר כדן דין בד"מ דאין דנין ביו"ט. אלא הכא בנגעים ק' שפיר. דוכי אין רשאי חכם להורות לאדם על דבר שהוא טמא או טהור אף שהוא בענין תקון גברא. ובזה נסתר נמי מה שתי' רט"ז על קו' זו מבכור [בא"ח תצ"ח סק"ט] שכתב דבכור שאני משאר הוראת או"ה דבכור הי' לו חזקת איסור. ובמחכת"ר הא ליתא דהרי מצורע נמי הי' לו תחלה חזקת טהרה דמה"ט מקילינן בספיקתו [כלקמן פ"ה מ"ד] והא קמן דאפ"ה לא מקילינן גבי'. ולפענד"נ דכיון דכל עיקר טעם דאין דנין בשבת ויו"ט. הוא משום גזירה שמא יכתוב [כביצה ל"ז א']. הלכך כל מידי שצריך בקיאות ועיון רב כד"מ שאחז"ל [בפ"א דאבות] הוו מתונים בדין דבשאר או"ה כל ספיקא לחומרא. אבל בממונא קולא למר הוא חומרא למר [כסנהדרין ד"ז ב']. וכ"כ דיני קדושין וגירושין. צריכין בקיאות רב. דכל שאינו בקי בהן לא יהא לו עסק עמהן [כקדושין י"ג א']. וכ"כ דיני מומי בכור צריכין מומחה גדול [כסנהדרין דכ"ב]. וכן דיני נגעים צריכין המחאה רבה [כשבועות ד"ו א']. לפיכך כל הנך חיישינן גבייהו מה"ט שמא בעומק עיונו ישכח בטרדתו דהשתא שבת ויו"ט ויכתוב טעמו מדיתירא שישכח טעמו ולהכי אסורי' בשבת ויו"ט. ומה"ט גם בתחלה אסור לראות הנגע בשבת ויו"ט [כרמב"ם פ"ט מטו"צ] וגם בחוה"מ אין רואין [כרמב"ם פ"ז מיו"ט]:

בפי' ר"ע ז"ל ולא גרסי' מראות נגעים ט"ז. אמר המלקט כן משמע מתוך פירוש הרמב"ם ז"ל דל"ג לי' מדלא הזכיר כלל בפירושו ז"ל דברי ר' חנניה אבל הר"ש והרא"ש ז"ל גרסי לי' וז"ל ששה עשר הני תנאי חשבי פתוכים של לבן אדמדם ולבנים של נתקי הראש והזקן ושל נגעי בתים ובגדים כך פי' בקונטרס בס"פ המזבח מקדש ועוד תניא בתוספתא ר' ישמעאל אומר מראות נגעים שנים עשר ויש מדקדקין לכוון דר' ישמעאל כמתני' שיש ד' חלקים ושנים בצרוף שהתולדה מצטרפת לאב שלה וקסבר דאין האבות מצטרפים הא שיתא וכנגדן פתוכין הרי י"ב ור' חנניה סגן הכהנים דאמר ששה עשר כר"ע דאמר בפ"ק דשבועות כו' ועקביא נמי דאמר ע"ב כר"ע ואמרי' בפ"ק דשבועות משל דר' עקיבא לה"ד לד' כוסות של חלב אחד נפל לתוכו שתי טפות של דם ואחד נפל לתוכו ד' טפות של דם ואחד נפל לתוכו ח' טפות ואחד נפל לתוכו שתים עשרה טפות ואמרי לה שש עשרה שכולן מראה לבן הן ועקביא ס"ל כמ"ד שש עשרה וכי מנית מטפה אחת עד שש עשרה לד' מראות הרי לך לכל מראה שש עשרה דהיינו ס"ד פתוכים לד' מראות וד' חלקים וד' צרופים הרי לך ע"ב ודברי ר' דוסא ל"ו אי אפשר ליישב לפי שיטה זו אפי' למ"ד כוס רביעי י"ב טפות ועוד דלר' עקיבא נמי לא יתכנו דהא הני ד' כוסות חד כנגד שלג וחד כנגד צמר וחד כנגד סיד וחד כנגד קרום ואנו מנינו לכל אחד מטפה אחת עד שש עשרה אין לנו למנות לשלג אלא מטפה אחת עד שתים ולשל צמר משלשה ועד ד' ולשל סיד מה' ועד ח' ולשל קרום מט' ועד ט"ז ויש לפרש דר' דוסא חשיב נגעי הגוף כו' עד נמצא בכל א' ד' מראות עם פסיון ונתקים לא מנינו דמטמאין בכל מראות ולא כפי' הקונטרס דזבחים עכ"ל ז"ל וכתוב בספר קרבן אהרן פרשה ב' דפרשת נגעים שמה שהוקשה לרבינו עובדיה ז"ל שאיך מנה הרמב"ם ז"ל בכלל המראות ח' בנתקים ואנן קיימא לן דנתקים מטמאין בכל מראות גם הרמב"ם ז"ל עצמו הרגיש בזה שלא אמר ושמנה בנתקים כו' עד עם היות שהן מטמאין גם בשאר המראות כולן ולזה נ"ל שכוון רש"י ז"ל בס"פ המזבח מקדש שכתב הני תנאי מנו פתוכים של לבן אדמדם ולבנים של נתקי ראש וזקן ושל נגעי בתים ובגדים ע"כ ודוק אומרו ולבנים של נתקים שכוונתו לומר עם היות שהנתקים אין להם מראה מיוחד עכ"ז הנה המראה לבן שבהן הוא כלול בכלל מנין המראות הללו עכ"ל בקיצור מופלג. וכוונו חכמים לחלק המראות לכמה חלקים כדי שיהא החכם בקי בהן ובמראיתן והוסיפו החכמים לחלקן זה אחר זה כדי שיתבוננו בהן היטב:

בתחלה לאחר השבת. פי' ביום ראשון בשבוע:

ולא בשני. פי' ביום שני בשבוע שודאי שבוע שני שלו יחול בשבת כמו שפי' רעז"ל דשתי הסגרות וכו':

ולא בשלישי לבתים. פי' ביום שלישי בשבוע מפני שודאי יחול יום תשעה עשר בשבת:

ר' עקיבא אומר לעולם רואין חל להיות וכו'. נראה דכולה מילתיה דר' עקיבא אע"ג דרבנן מודו לי' בהא:

בתוך השבת. תימה אמאי לא תני בשבת:

בסוף פי' ר"ע ז"ל צ"ל הלכה כר' עקיבא וכן הוא ג"כ ברמב"ם פ"ט דהלכות טומאת צרעת סי' ז':

ויש בדבר להקל. כגון שאם הי' רואה אותו בשבת והי' בו שיער לבן אע"פ שלמחר הלך לו מ"מ הוי טהור מתוך החלט ובעי קרבן והשתא פטור מן הקרבן דה"ל טהור מתוך הסגר הר"ס ז"ל:

ולהחמיר. פי' שאם הי' רואה אותו בשבת ולא הי' בו שיער לבן בסוף שבוע שני הי' פוטרו ויכול לטבול בשבת ויהי' טהור לערב שיעריב שמשו ומותר בתרומה ובקדשים כל אותו הזמן שעדיין לא נולד לו שער לבן והשתא הפסיד אותו הזמן שהרי עדיין הוא בטומאתו שהי' מוסגר. הר"ס ז"ל: