משנה נדרים פרק א׳ משנה ב׳

האומר לחבירו קונם קונח קונס הרי אלו כו': עיקר הפסדת אי זה לשון שיהיה אמנם הוא כשמתערב בו משאר לשונות וההשתתפות בו ואלו הכנויין כולם היו מצויין אצל העלגים מן העובדי כוכבים לשבשם הלשון המורגל להוצאת האותיות ממוצאם כמו הכושים והצרפתים וזולתם והועתקו אלו הכנויים אל ההמון עד שהיו אלו הכנויים מורים אצלם על מה שהיה מורה עליו הענין הראשון: במותא. כנוי מומתא שהוא תרגום שבועה:

קונם. שאמר קונם ככר זה עלי. רש"י:

הרי אלו כנויין לקרבן. פירש הר"ב לשונות של גוים הם. לשון רש"י דף ג' והני קחשיב להו והוא הדין לכל לשון הנודר אדם מיחייב והא דקא מנו חכמים הני לשונות משום דבהני לשונות בקיאי ע"כ. והר"ן כתב בריש פירקין דמאי דפריש הני טפי משאר לישני ולא אמר הנודר בכל לשון הרי זה נדר דרבותא אשמועינן דלא מיבעיא בלשונות גוים שהם לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר אלא שאפילו בלשונות שאינם גמורים שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש וסד"א שהנודר בהן לא יהא נדר כיון שאינו לשון גמור בפני עצמו קמשמע לן. ע"כ. ועיין מ"ש בריש מסכת נזיר. ומיהו הכל לפי המקום והזמן בין בכנויים שהזכירו או שלא הזכירו וז"ל הרמב"ם סוף פ"א מהל' נדרים וכן כל כיוצא בזה הולכים אחר לשון כלל העם באותו מקום ובאותו זמן. וכך כתב בריש הל' נזירות. ובפ"ב מהלכות שבועות:

כנויין לקרבן. להתפיס בקרבן דאכינויים דרישא קאי לפרושי. ומשום דסתם נודר מתפיס בקרבן שהוא דבר הווה ומצוי נקט הרי אלו כנויין לקרבן. הרא"ש:

חרק. האומר ככר זה עליך חרם [צ"ל חרק] רש"י ועיין משנה ד' פ"ב:

נזיק. שאומר הריני נזיק אם אוכל ככר זה. רש"י:

שבותה. שלא אוכל ככר זה. רש"י. והא דלא נקט כינויי שבועה קודם כינויי נזיר כמו במשנה דלעיל אכתוב בסמוך:

נדר במותא. פירוש נשבע ומשום דקאי בנדרים נקט לשון נדר כדלעיל [בגמרא דף ח'] האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר וכו' ומשום דבמוהי אינו מענין שבותה שקוקה דהוו להו ל' גוים ובמוהי אינו מענין אותן כנויין אלא לפי שהוא לשון שבועה הפסיק ושנה ביניהן נדר [וז"ל הר"ן משום דשבותה שקוקה נגזרים משבועה מה שאין כן במומי ולפי שהן כנויין חלק ביניהן בנדר] ומה שהקדים נזירות לשבועה משום דבעי למתני גבי הדדי אותם שיש ביניהם ג' לשונות של כינויים. הרא"ש. ועיין עוד מזה בסמוך:

במותא. וגירסת הרמב"ם בפ"ב מהל' שבועות במוהא ומפרש נמי שהוא כינוי בלשון תרגום. וגירסת טור סימן רל"ז מומי או אומי ובלא בי"ת דוקא. והגירסא בנוסח משנה דגמרא במוהי וכן גירסת הר"ן ומפרש דבמוהי כינוי למשה בשבועת משה כדכתיב (שמות ב׳:כ״א) ויואל משה והכי איתא בירושלמי. ומש"ה תנן נדר במוהי דאילו אמר שבותה שקוקה במוהי היה משמע דאמר במוהי בלחוד ומש"ה תנן נדר לאשמעינן דבעינן שיזכיר נדרו של משה דהיינו שבועה וה"ג בברייתא במומתא דאמר מוהי. ע"כ:

השתא מפרש כנויי נדרים מה הן:

קונס ככר זה עליך או עלי:

הרי אלו כנויין לקרבן בלשונות עמים:

נזיק נזיח פזיח ר"ל שאמר הריני נזיק או וכו' אם אוכל ככר זה:

נדר במותא ר"ל או שנשבע בלשון מותא. ומשום דלשון שבותא ושקוקה נגזר ממלת שבועה, משא"כ מותא קצור לשון ארמי, שנקרא שבועה מומתא, להכי הפסיק תנא ביניהן במלת נדר, ומה"ט נמי אקדים תנא למתני הכא כנויי נזירות קודם כנויי שבועה דלא כמשנה א'. ה"ט משום דבמשנה א' תנא נדר שבועה וחרם גבי אהדדי, מדדמו, דאוסר אנפשיה שום דבר בחד מהנך ג', משא"כ נזירות אסר אנפשיה ג' דברים מיוחדים, גלוח טומאה ויין, אבל במשנתינו דבעי לפרש הכנוי של כל א', בעי למסמך כנויי נזירות לכנויי קרבן וחרם, משום דכל כנויי ג' אלו נגזרים מלשון הקודש, משא"כ כנוי שבועה. ומהשתא ממשנה ג' ולהלן מפרש תנא מה הם ידי נדר:

הרי אלו כנויים לקרבן העלו תוס' ז"ל דעיקר הנדר היינו כשהוא אומר ככר זה עלי קרבן וקרא דכי ידור נדר אתי למימר דבעינן שידור בדבר הנדור ע"פ. ופירש הרא"ש ז"ל כנויים לקרבן להתפיס בקרבן דאכנויים דרישא קאי לפרושי ומשום דסתם נודר מתפיס בקרבן שהוא דבר היוה ומצוי נקט הירי אלו כנויים לקרבן ע"כ. ולשון רש"י ז"ל האומר קונם שאמר קונם ככר זה עלי: חרק האומר ככר זה עליך חרק או שאמר נזיק נזיח פזיח הריני נזיק אם אוכל ככר זה או שאמר נזיח הוי כאילו נדר בנזיר ע"כ. וק"ק לע"ד אמאי נקט המשל גבי קונם וגבי נזיק שאמר עלי וגבי חרק נקט שאמר ככר זה עליך חרק ואי גרסינן בלשונו ז"ל חרק כאומר ככר זה עליך חרם יקשה עוד דמ"ש שפירש כן גבי כנויי חרם וגבי כנויי נזיר טפי מגבי כנויי קרבן וצ"ע לע"ד אם אין טעות:

חרק חרך אין לפרש משום דלשונות הללו נוטין קצת אחר לשון תרם דא"כ ליתני נמי חרט אלא למ"ד לשון גויים דוקא תוס' ז"ל אבל בערוך פי' הרי אלו כנויים לחרם פי' שמן הכ' או מן הק' או מן הפ' יכול לעשות חרם:

נזיק נזיח פזיח כנויים לנזירות. שאם גורדין תוכו של ק' או תוכו של ח' או תוכו של פ"א הוי נזיר ע"כ. ובגמרא כנויי כנויין כגון דאמר מקנמנא מקנחנא מקנסנא או חרקייא חרכייא חרכייא אי מחזקנא מנזרנא מנכחנא או שבובאל שבותאל שקוקאל כל אלה ב"ה סברי דמותרין:

שבותא שקוקא נדר במותא. ביד פ' שני דהלכות שבועות סי' ה' הגרסא במוהאי ואית דגרסי נדר במוהי וכן גריס רש"י ז"ל שפירש במוהי כמו מומתא. ומצאתי מנוקד במוהא. וכתב הרא"ש ז"ל נדר נשבע ומשום דקאי בנדרים נקט לשון נדר ומשום דבמוהי אינו מענין שבותא שקיקא דנהוו להו לשון גויים או לשון שבדו חכמים ובמוהי אינם מענין אותם כנויין אלא לשון שבועה הפסיק ושנה ביניהם נדר. ומה שהקדים נזירות לשבועה משום דבעי למתני גבי הדדי אותם שיש בהם שלש לשונות של גויים ע"כ. ובגמרא תניא רשבג"א נדר במוהי לא אמר כלום במומתא דמארי מוהי הרי אלו כנויין לשבועה ופי' הר"ן ז"ל דמארי מוהי דבעינן שיזכיר נדרו של משה דכתיב ויואל משה ואית דגרסי במימי במומתא לא אמר כלום מומי מומתא הרי אלו כנויין לשבועה וה"פ דרשב"ג אתא למימר דאילו אמר בבית לא הוי כנוי לשבועה וכי תנן במוהי לא שיאמר כן עם בי"ת אלא בלא בי"ת ולהך גירסא הא דלא תנן שבותה שקוקה מימי ותנן נדר במומי משום דשביתה שקוקה נגזרים משביעה מה שא"כ במומי ולפי שהן כנויין חלק ביניהם בנדר ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל דרשב"ג פליג אתנא דמתני' דקתני נדר במוהי ודוקא קאמר לשון זה במתני' שאמר במוהי בבית ואש"ה מהני וא"כ פליג ארשב"ג ע"כ. וז"ל הברייתא דבגמרא תניא רשבג"א במוהי לא אמר כלום במומתא דאמר מוהי הרי אלו כנויים לשבועה עד כאן. ירושלמי תני ר' חייא שבוקה שקועה שקורה עד כאן. ופי' רש"י ז"ל דהני קחשיב תנא במתניתין והכה נמי לכל לשון הנודר והא דקא מנו חכמים הני לשונות משום דבהני לשונות בקיאי ע"כ. והר"ן ז"ל כתב בר"פ דמאי דפריש הני טפי משאר לישני ולא אמר הנודר בכל לשון ה"ז נדר דרבותא אשמועי' דל"מ בלשונות גויים שהן לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר אלא שאפילו בלשונות שאינם גמורים שהרי לשון הקדש הוא אלא שנשתבש וסד"א שהנודר בהם לא יהא נדר כיון שאינו לשון גמור בפני עצמו קמ"ל ע"כ. ובטור י"ד סימן ר"ז ורל"ז: והתם נראה דגריס מומי או אומי: