משנה מקוואות פרק ט׳ משנה ב׳

כבר ביארנו בכ"ט מכלים קלקין שהן ארוגי שער כמו שרשרות הנגבלות מן השער לקשור הבהמות וכיוצא בהן ואמר ששער גב החזה ושער גב הערוה אם נתאבך ונתקבץ בכוונה ונאבק ושב כמו שרשרת הנה הוא חוצץ ולכן כלי משגל באשה אם לא תתקין עצמה בחפיפה קודם הטבילה הנה במה שיש שם מן הזיעה ומן הזוהמה תהיה חציצה כי לזה המקום ישפכו המותרים תמיד וכבר הוסיפה התוספתא (פ"ו) בזה ביאור ואמר ר"ש שזורי אומר בית סתרים באשה בנשואה חוצץ בפנויה אינו חוצץ וסיבת זה כי הפנויה לא תחוש מזה ולא תקפיד על היותם בלתי נקיים ולזה לא תחוץ החלאה הזאת פירוש זה הלכלוך כפי מה שיתבאר מענין ההקפדה:

ולפלוף שבעין הליחה אשר תתקבץ בעפעפיה ובקצת העין הנקרא מאק:

והגליד שע"ג המכה הקליפה אשר תעלה על החבורה:

והרטיה היא משיחה:

שרף היבש. משרפים היבשים:

וגלדי צואה. קליפות הזוהמא אשר יתהדקו על הגוף:

ומלמולין הם הגרגרים אשר יתעגלו על הידים כשילוש אדם בצק או חומר ואח"כ יחכך ידיו זה בזה להסיר מעליהם הבצק או החומר:

וטיט של מרקה הוא טיט יותר עב מטיט של יוצרין יחככו בהם הכלים הנסדקין לסתום סדיקתם ונתבאר בתוספ' (פ"ז) שיתדות הדרכים הוא הטיט אשר יתהוה בדרכים ואפילו בזמן הקיץ ילכלכו בהן הבגדים הנה זה הטיט חוצץ ולא יתאמת טהרה למי שיהיה על גופו ואין ראוי ג"כ טבילה בו אם היה בכלל המקוה כפי מה שקדם והוא אמרו שאין טובלין בהן ולא מטבילין וקומקומוס הקומקום אשר יהיה בהן המים ויכבו בהן הגחלים וישארו מכובים אלא אם שפשף שיחכך פנימי בידו ויניח הפחם בידו עד שלא יתעכבו במקום אחד ויחוצו המים ממנו ואין הלכה כר' יוסי:

קלקי הלב כו'. כתב הר"ב שער כו' ונעשה כעין שרשרות. דוגמא אותן קולקין דתנן ברפכ"ט דכלים כ"כ הרמב"ם:

רבי יוסי מטהר בשל יוצרין ומטמא בשל מרקה. פי' הר"ב טיט השרוי בלובן ביצה כו' ואין הלכה כר"י. וכ"כ הרמב"ם ואע"פ שלא פי' שהוא טיט השרוי בלובן ביצה. מ"מ כתב שהוא עב יותר משל יוצרים וגם השרוי בלובן ביצה מפורסם שהוא נדבק יותר מכל הטיטין ולכך צ"ל דעד כאן אין הלכה כר"י אלא במה שמטהר בשל יוצרין וה"ק ר' יוסי ג' טיטין שמנו חכמים לא אלו הן והכי דייק ב"י סימן קצ"ח מדברי הרשב"א דבדיני נ"י:

כשהוא לח. כלומר כשיעור שנתנו בו בספ"ב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דבפחות מכן לא מקרי לח:

ולא יטבול באבק שעל רגליו. ואם טבל אינו חוצץ הרמב"ם פ"ב מה"מ [הלכה י] והיינו דלא כללינהו בהדי הני דרישא והכ"מ כתב שכן הוא בתוספתא פ"ח והר"ש בפ' דלקמן מ"ד העתיק תוספתא היו רגליו מלאים אבק. וירד וטבל במקוה שיש בו מ' סאה טמא שיפשף או שהטבילו בחמין טהור:

קלקי הלב שער שנסבך שם:

ובית הסתרים שער שנסבך באותו מקום:

באשה ורק בנשואה שמקפדת שלא תתגנה לבעלה:

לפלוף צואת עין אפי' רך:

וגלד ריר מכה שנתיבש:

ושרף היבש שנטף מהפירות ונתיבש על בשרו:

והמלמולין קרטי זיעה:

וטיט היון נדבקים מאד:

ר' יוסי מטהר בשל יוצרין ומטמא בשל מרקה טיט שנלוש בלובן ביצה לתקן סדקי כלים:

וגץ יוני אלו יתדות הדרכים טיט מעוך ע"י רגלים. כשהוא לח נקרא גץ יוני. וכשנתקשה ובולט כיתדו' נקרא יתדות הדרכים:

שאין טובלין בהן כשהוא במקוה. אפי' הוא קשה. מדאין נוח לעמוד עליהן. חיישי' שמא לא תטבול כהוגן [כי"ד סי' קצ"ח סל"א] כך נ"ל:

ולא מטבילין אותן בדבוקים בבשרו:

מטבילין בו כשהוא לח ולא יטבול באבק שעל רגליו ובדיעבד מהני:

לא יטבול את הקומקמוס בפחמין עם רום שע"ג:

אלא אם כן שפשף והסירו לגמרי. ומדלא קאמר וצריך שישפשף משמע דאפילו נשאר קצת רושם סגי:

קילקי הלב. בת"כ גרסי' הנוגע בבשר הזב ולא בצואה שעליו ולא בקלקלין ופי' רש"י ז"ל בפ' העור והרוטב (חולין דף קכ"ז) וז"ל קלקלין הוא ערבוב שער תלוש המתקשר ונאסף בשערות שעל החזה ושעל השחי ואינם מחוברין לבשר ולהכי קרי ליה קלקלין מה קלקלין זה מקושר כנגד החזה אף הני שערות קשורין ומכונסין שם כך מצאתי בדברי רבינו האיי גאון עכ"ל ז"ל. ועיין בסמוך ראש סימן ג' בדברי הערוך:

והזקן. אקלקי נמי קאי וכן הוא בהדיא שם ברמב"ם פ' שני:

ובית הסתרים באשה. ובית השחי הוי בכלל בית הסתרים וכמו שנכתוב בסמוך ומלת באשה קאי נמי אקלקל הלב ואזקן:

וגלד שעל המכה. כך מ"מ. ולקמן בסימן ד' גרסי שבמכה:

ושרף. הערוך הביאו בערך סמ"ך אלא שכתב דהרבה כתובים בשי"ן:

וגלדי צואה שעל בשרו. בשיש זיעה מרובה בבשרו מתייבשת ונעשית גליד הר"ן ז"ל שם בסוף הלכות נדה:

והמלמולין. מן וקטפת מלילות:

טיט היון וטיט היוצרים וגץ יוני. מיני טיט הם אלא שזה חזק מזה. הר"ן ז"ל שם בשם הר"ש ז"ל:

בשל מריקה. פי' בערוך בלשון ראשון טיט שמערבין בו דברים אחרים לחזקו מלשון תמרוקי הנשים והוא שער של צאן:

ולא מטבילין אותם. הרמב"ם ז"ל נראה דלא גריס מלת אותם:

בפי' ר"ע ז"ל ולא מטבילין אותם אם היה על בשרו ע"כ. אמ' המלקט לא מצאתי מי שפירש כן וגם לא ידענא מאי קאמר:

עוד בפירושו ז"ל וי"מ ולא מטבילין אותם אם נטמאו מימיו וכו'. אמר המלקט פי' אם היו המים טמאים והיה בתוך אלו המים אחד מן הטיטים הללו ורוצה לטהר המים במקוה ע"י השקה לא עלתה לו אותה ההשקה אלא למים שאין בהן טיט אבל המקום שיש בו הטיט עודנו בטומאתו עומד. אבל תימה הוא בעיני כיצד אפשר שההשקה עולה למים שסביבות הטיט ולמים שבטיט לא יעלו אע"פ שנראה שכולן חבור אחד:

ולא יטבול באבק שעל רגליו. פירש בערוך שמא ישרה במים ונעשה טיט וחוצץ:

ולא יטבול את הקומקום בפחמין וכו'. נראה דגרסי' ולא יטביל ופי' הרמב"ם ז"ל כלי שמחממין בו חמין ופעמים כשיש בו מים מכבין בו פחמין וקאמר שצריך שישפשף הפחמין שבתוכו ויסלקם ממקום למקום שלא ידבקו זה בזה ויחוצו וכן מסתבר דלא קאי אשחרורית הנדבק בקומקום מבחוץ שאין אדם מקפיד עליו ודרכו בכך וחשיב כדופן הכלי ואפי' בכולו אינו חוצץ. הרא"ש ז"ל: