משנה מקוואות פרק ז׳ משנה ב׳

המים בין טמאים בין טהורים. ר"ל מים שאובין:

מי כבשים. המימות אשר יכבשו בהן המכובשין כמו המים אשר יכבוש בהם הזיתים והקפרי':

ומי שלקות. המים אשר ישלקו בהם השלקות:

והתמד. שמרי יין אם יושם עליהם מים ויחומץ ממנו או מהשתנות הענבים קודם שיתחמצו לפי שהם אם יתחמצו אחר זמן ישוב כמו מי פירות וכבר בארנו שקרטוב חלק מד' וששים מלוג ושג' לוגין מים שאובין פוסלים את המקוה אם היה פחות ממ' סאה:

ומורייס. הוא המור ואמרו שהוא כעין מים. אין מעלין דומה לאמרו בתחלת הפרק שיש שם דברים שאין מעלין ולא פוסלין:

ומי כבשים ומי שלקות. והא דתנן במס' תרומות [סוף פ"י] מי כבשים ומי שלקות של תרומה אסורים לזרים בירושלמי פריך עלה ממתני' דהכא. הכא את עביד ליה אוכל. והכא את עביד ליה משקה. ומשני דתרומה תלויה בנתינת טעם דאוסר באכילה. אבל מש"ה לא נפקי מתורת מים לענין מקוה. הר"ש:

[*ומי שלקות. פי' הר"ב ששלקו בהן שלקות. והוא לשון הרמב"ם. ועדיין לא פירשו לנו מהו שלקות עצמן. ולשון הר"ש מי כבשים ומי שלקות שנכבשו בהן פירות וירקות. או נשלקו. ע"כ]:

והתמד עד שלא החמיץ. עמ"ש בזה בסוף פ"ק דחולין. והרמב"ם בפ"ז מה"מ [ה"ד] כתב ג"כ והשכר. ולא הראה לנו הכ"מ מקומו איה. ואני מצאתי בפרק ג דעירובין דף כט. אמר ר' זירא אמר שמואל שכר מערב בו ופוסל את המקוה בשלשה לוגין:

חסר קרטוב. עמ"ש בזה ברפ"ג:

והציר והמורייס. מפורשים במ"ד פ"ו דנדרים:

פעמים מעלין. כתב הר"ב כדמפרש כשיש במקוה מ' סאה מים כשרים ונתן בו סאה וכו'. הרי כל הסאה של מי פירות כו' משלימים את המקוה ולא נחסר ממנו כי אם א' ממ"א לפי חשבון ובס"פ הערל (יבמות דף פב) אמרינן דכשר עד רובו. הר"ש. ושם בתוס' [ד"ה אר"י] מוכיחים מהכא כפירושם שכתבתי בשמם בפ' בתרא דע"ז משנה ח. דלא אמרי' קמא קמא בטיל כשאין בהיתר ס' וכו':

פעמים אין מעלין. פי' הר"ב כדקתני במקוה שיש בו מ' סאה חסר א'. והרי המים כשרים כשהיו. הרמב"ם פ"ז מה"מ [ה"ה] ובפירושו כתב דהיינו דקתני בתחלת הפרק שיש דברים דלא מעלין ולא פוסלין. וכתב הר"ש. וז"ל ובזה שאר המשקים חלוקים מן המים. דאילו מים היו פוסלין ושאר המשקים לא פוסלין ולא מעלין כה"ג. אבל בפעמים מעלין. אין שאר המשקים חלוקים מן המים דמקוה שיש בו מ' סאה שלמים נתן סאה מים שאובים ונטל סאה. כשר. ואפי' יותר מרובו משא"כ במי פירות. ע"כ. וכ"כ הרא"ש דבמקוה השלם אפי' אלף סאים מים שאובים אין פוסלים אותו. והחמירו חכמים במי פירות דלא חזו לטבילה כלל דמקוה מים כתיב. [כמ"ש הר"ב במ"ז דפ' בתרא] הלכך פסלי ברובא ע"כ:

אלו פוסלין ולא מעלין פוסלין כשהן ג' לוגין. ולא מעלין אפי' כשהן פחות מג' לוגין [ר"א סכ"ב]:

המים שאובין:

בין טהורים נ"ל דקמ"ל דאע"ג דלענין החילוק שיש בין שאובין למחוברין. שוה מקוה להכשר. דכמו דבמקוה רק שאובין פוסלין כמו כן בהכשר. רק שאובין מכשירין [כמכשירין פ"ד מ"ו]. אפ"ה לענין מים טמאים וטהורים דוקא לענין הכשר יש חלוק ביניהן. דטהורים רק לרצון מכשירין. משא"כ טמאים מכשירין אפי' שלא לרצון [כמכשירין רפ"א]. אבל לענין לפסול המקוה. אין חילוק בין טמאים לטהורים:

ומי כבשים שכבש בהן פירות וירקות בכלי:

ומי שלקות שבישל בהן מאכלים. דכולן אף שנשתנה טעמן. אפ"ה מדהוו בכלי. הרי הם נחשבים גם השתא שאובין. ואע"ג דלענין תרומה גם בכבש בהן דינן כמאכל ולא כמים [כספ"י דתרומות] והרי אין מאכל פוסל למקוה. התם בטעמא תליא מלתא. אבל הכא במקוה. הרי עיקרן מים. וגם נקראים בשם מים. והרי נעשו שאובין בכלי:

והתמד מים שנותנין ע"ג חרצנים וזגין או ע"ג שמרים:

עד שלא החמיץ דאז ודאי לא מצא יותר ממדת המים שנתן עליהן. ולפיכך מים בעלמא נינהו. וכך שמם. מיהו בהחמיץ התמד. אפי' מצא פחות ממדת המים שנתן. אינו פוסל המקוה. וכלקמן במשנה [וערמב"ם פ"ז ממע"ש]. דלא דמי לשכר תמרים דפוסל למקוה [כעירובין כ"ט ב']. דהכא מפני חשיבות טעם היין שבתמד דמי לחמרא מזיגא. דאע"ג דיין מזוג רובו מים. אינו פוסל למקוה [כמכות ד' ג' ב']. משא"כ שכר הרי מיקרו מים [ועי' תוס' עירובין שם]:

מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר קרטוב לאו דוקא קורטוב שהוא חלק ס"ד שבלוג [כהר"מ ור"ב לעיל רפ"ג. וכן פי' בערוך]. וי"א שהוא משקל דינר [כהרמב"ם רפ"ה ממקואות] אלא ר"ל שחסר ממ' סאה פחות מג' לוגין. אלא נקט קורטוב שהוא מדה קצובה פחותה מג' לוגין. מדבעי למנקט בתר הכי ונפל מהן קורטוב לתוכה. דר"ל כמדה שהי' חסר תחלה ממנה. כך נפלו לתוכה השתא ולא פחות מזה. ואילו הוה נקט משהו. משמע מעט או הרבה מג' לוגין. ותו דגם ג' לוגין הם במשמעות מלת משהו נגד מ' סאה של מקוה:

אבל שאר המשקין הוא היוצא מפירות שדרך לסוחטן:

ומי פירות הוא שרף שנסחט מפירות שאין דרך לסחטן [ערש"י שבת ק"ד ב']:

והציר היינו מים שיוצאים מדגים מלוחים:

והמורייס הוא שומן שהוציא מדגים מלוחין:

ופעמים שאינן מעלין ועכ"פ לא פסלוה. והיינו דמפרש הכא המדריגה הג' דריש פרקן דלא מעלין ולא פוסלין. מיהו הא דלא פוסלין דוקא בלא נשתנה מראית המקוה על ידן. דאילו נשתנה מראית מי המקוה על ידן. אפי' הן מ' סאה שלימין. נפסלו. עד שיחזרו למראיתן כסוף מ"ג:

הרי זה כשר אף מדיש בילה בלח [כר"ה י"ג ב']. והרי כשנטל הסאה שמעורב בו מים כשרים והנך. לא נשאר מ' סאה מים כשירים. אפ"ה כיון שכבר היו מ' סאה. אינן נפסלין בכך. מיהו דוקא בלקח סאה ונתן סאה רק עד י"ט פעמים כשר. דאילו ביתר מכן. נפסלה עד שימלאנה במים כשירים כשיעור שנטל ממנה. דמשום דמי פירות לא חזו כלל למקוה החמירו בהן. אבל שאובין שנפלו למ' סאה כשרים. אפי' נתן ולקח ונתן עד לעולם כשר [ר"א סכ"ד]. ולרמב"ם גם בשאובין רק עד רובו כשר. וראוי להחמיר כדבריו [ש"ך שם. ואין להקשות להרמב"ם מלעיל [פ"ו מ"ח] דממלא בכתף ונותן לתוך מ' סאה כשירים. עד שיתמלא גם התחתונה למ' סאה ושניהן כשירים. י"ל התם מדלא נעשו היוצאין שאובין שהרי מעצמן זחלו למטה. גם הנשארים בהעליונה מחוברין נחשבין. משא"כ הכא ששאב]. והא דנקט רק בהנך פעמים מעלין ופעמים אינן מעלין. ולא נקט הכי לעיל גבי שאובין וחביריו. י"ל דנקט בהנך הכי לרבותא דאף מי פירות שאינן מין מים. אפ"ה לפעמים מעלין:

כך פי' הר"ב (בנדרים פ"ו מ"ד). ותמוה א"כ למה לא ישלימו הנך שיעור מקוה. הרי מלח אמרינן לעיל במשנה א' דכשר לעשות ממנו מקוה. ולחלוחית היוצא מדגים ושומנן. הרי אמרינן (זבחים כ"ב א') דכל שתחלת ברייתו ממים כשר לטבילה. ומה"ט טובלין בשומן שבעינו של דג. וע"ש. וא"כ איך כשיצטרפו יחד מלח ושומן הדג למה לא יעלו. אמנם בש"ס (עירובין כ"ז א') מקשינן אדקאמרינן במתני' אין מערבין במים ומלח ואין נקנין בכסף מעשר. והאמר ר"י בן גדיש דלוקחין ציר בכסף מעשר שני. ומשנינן דהתם שומן הדגים מעורב במים ומלח. וכן רש"י והרא"ש והר"ן (נדרים נ"א ב') פירשו. דציר ומורייס מים ומלח מעורב בהן. א"כ י"ל דאע"ג דלעיל במי כבשים ושלקות פוסלין המקוה משום השאובין שמעורב בהן. התם מי מי נקראים ושם מים עליהן. משא"כ ציר ומורייס אע"ג דשאובין מעורב בהן. ואפ"ה הרי נתבטל מהן שם מים. ובטלו לגבייהו ולא פסלו למקוה. והרי גדולה מזה מצינו. דאפי' ג' לוגין שאובין שנתערב בהן רק משהו יין עד שנשתנו מראיתן כיין. מחשבו כיין. ואין פוסלין תו למקוה (כמ"ה). מיהו אע"ג דהשאובין שמעורבין בהם לא פסלו להמקוה. אפ"ה לא מסקינן להו תרי דרגי שישלימו גם שיעור מקוה החסירה:

ומי כבשים ומי שלקות. מאי דקשה אמתני' מההיא דתנינן ס"פ עשירי דמסכת תרומות מי שלקות ומי כבשי' של תרומה אסורין לזרים נכתב שם:

והתמד. עיין במשנה בפ"ק דחולין. וז"ל הר"ש ז"ל והתמד עד שלא החמיץ בספ"ק דחולין נמי תנינן הכי ואמרי' בגמ' מני מתני' לא ר' יהודה ולא רבנן דתנן המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו פטור ור' יהודה מחייב מני אי רבנן אע"ג דהחמיץ אי ר' יהודה אע"ג דלא החמיץ ומשני רב נחמן בשהחמיץ מחלוקת ומתני' ר' יהודה היא ור' אלעזר מסיק דבשלא החמיץ מחלוקת וצריך לדקדק דלא תיקשי מסקנא דירושלמי לפי טעמי דהתם ע"כ ותמצא מסקנת הירוש' כתובה בתרומות שם ס"פ עשירי כדכתיבנא:

ונפל מהן קורטוב לתוכו לא העלוהו ופוסלין בשלשה לוגין. כך מצאתי מוגה:

קורטוב לתוכו לא העלתו כצ"ל:

בפי' ר"ע ז"ל. הרי כל הסאה של מי פירות שנשארה במקוה משלימין את המקוה ע"כ. אמר המלקט לפי שלא חסר ממנו אלא אחד מארבעים ואחד לפי חשבון וביבמות פ' הערל מפ' דעד רובו כשר כגון שיהו תשע עשרה סאין מי פירות והשאר מים נמצא שמעלים:

ופעמים שאינם מעלין כיצד מקוה שיש בו מ' סאה חסר א' נפל מהם סאה לתוכו לא העלתו. כך צ"ל. ופי' הר"ש ז"ל דבזה שאר המשקים חלוקים מן המים דאילו מים כו' עד מש"כ במי פירות ע"כ וקל להבין דבמי פירות יוד רובו דוקא כמו שכתבתי לעיל בסמוך וזה שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שהוא סובר שלא נזכר בפ' הערל עד רובו אלא דוקא במים שאובים אבל במי פירות לא מכשרינן אלא בנתן סאה אחת ונטל אחת כדקתני מתני' אבל טפי לא ונראה דאפשר לומר שטעמו של הרמב"ם ז"ל דמדינא מישרא שרי בכל גוונא אלא דהיכא דנתן סאה ונטל סאה כי הוי רובו או חציו הכי מיחזי להו לאינשי שניטלו הכשרים ונכנסו תחתם השאובין ויבאו להכשיר בכולן שאובין לגמרי ולפיכך גזרו מפני מראית העין אבל בהנך דמקוה העליון ומקוה התחתון כיון דלא ניטלו ביד ליכא למיחש למראית העין וכבר הזכיר חילוק זה הרמב"ן ז"ל בפ' המוכר את הבית. קיצור מבית יוסף יורה דעה סי' ר"א דף רמ"ב ע"א: