משנה מקוואות פרק ד׳ משנה ג׳

חוטט. הוא אשר יחפור כמו שביארנו בסוכה (דף טו:) ואמר שאם לקח צנור של עץ וחקק בו ואפילו היה קבוע מקום יתחברו בו אבנים קטנות ויגרו המים הזבים הנה כל מה שיגר על זה הצנור הם מים שאובין לפי שזה המקום החקוק כלי הוא ואם היה זה הצנור של חרס תכף שיחקוק בו כדי שיעור רביעית אז ישוב כלי:

ואמר ר' יוסי שלא יאמר שכלי חרס יצטרך שיכיל רביעית ואז יחשב כלי אלא אם נשתברו וכי מכיתתו לא יחשב כלי אלא אם יהיה המכתת מקבלת רביעית כפי מה שהתבאר בשני מכלים אמנם זולת זה לא:

ואחר אמר היו צרורות מתחלחלים לתוכו ר"ל שאם היה בצנור בית קבול אשר הוא פסול כמו שספרנו ואחר נתמלא זה הבית קבול באבנים יתחלחלו אליהם והסבה מתחלחלין הנה הוא בפסולו ואם נתמלא בעפר והדק קצתה בקצתה עד שנתקשה ושב כחרסית הנה הוא כשר לפי שכבר סר הבית קבול אשר היה בו אשר שמו כלי וזה הוא כוונת אמרו ונכבש וגבסית שם הגבות וסלון הוא הגולה אשר תעשה להלוך בהם המים אם רצונו להביא המים ממקום למקום והנה תעשה מחרש והנה תעשה מעופרת ברוב להלוך המים בתוכם ולא יבלעו בארץ ואמר שזה הסלון צר הפיות ולו חללות (וברוב יעשה כפי זאת הצורה). והיו המים הולכין עליו למקוה והנה הוא כשר אע"פ שיתקבצו המים בזה החלל והוא מקבל שיעור רב לפי שלא יכוין לזה החלל שיהיה כלי קבול ואמנם היה הכונה שיצאו המים מן המקוה הצר בחוזק ואמנם אמרנו בצנור הקודם שהוא אם יהיה בו מקום מקוער פוסל את המקוה להיותו עשוי לקבלה ר"ל לקבל צרורות וכבר קדם בשני מכלים שמכלל הטהורין בכלי חרס הסילונות כפופין אע"פ שמקבלין וסבת זה מה שזכרנו שהם לא נעשו לקבלה והנה יצא לך עיקר גדול מאד והוא שאין כל המקבלין פוסלין את המקוה וישובו המים ההולכין בהם מים שאובין אלא כל מה שעשו לקבלה והבן זה העיקר ועוד יתבאר לך שסלון של מתכת (ג"כ) אינו פוסל את המקוה כפי העיקר אשר זכרנו והוא שיהיה עשוי לקבלה אמנם הבלתי מקבל הנה אין בו דבר שהוא (אינו) פוסל וכבר יתבאר לך ג"כ מזאת ההלכה שצנור של חרס כשר ואינו פוסל את המקוה לפי שהוא מדבר כאשר יחזקו בו האם יפסול ואיך יפסול זה החקק וכאשר אמת זה כמו שהוא אמת הנה לקח בנחושת וכיוצא בהם מהצינורות אשר יושלכו בהם המים וכן טבעי העופרת וכדים אשר ילך עליהם המים למרחצאות וכיוצא בהם כולן כשרין לפי שהם לא נעשו לקבלה אבל ילך המים עליהם כמו שילכו בסילונות ועמוד על זה ואל יבהלך המחשבה בזה ולא יטעך המפורסם אצל הנתלים בקצוות הש"ס באמרם שהמימות אשר ילכו על הגולות הנעשית בסבוב מחרש הנקראים קרמי"ד ועל הסילונות מזולתם כולם מים שאובים הנה זאת המשנה לא תהיה או נסחא לאין ספק בו או פחות כרצונם ואמנם טעותם בזה כולו מאמר התוספתא צנור שחקקו ולבסוף קבעו אשר הוא צנור של עץ וסבת זה כמו שביארנו לפי שתורת כלי עליו בתלוש כמו שבא לשון הש"ס ויצלח קודם שיושם צנור לכל מה שיצלח פשוטי כלי עץ ואין הצנור של חרס כן לעקרים אשר נתבארו בכלים (פ"ב) שפשוטי כלי חרס טהורין לגמרי ולא יוכלו הכלים לפסול את המקוה בשום פנים ולא ג"כ הסלונות בין שיהיו מחרס או ממתכות לפי שצורתם מוכחת עליהם שהם לא נעשו לקבלה ואפי' היה בהם בית קיבול כמו שזכרנו ואיך לא יהיה כן אחר שהם כמו קנה חלול מפולש משני צדדיו ומאין ישובו אלו המים שאובין ועוד נוסיף בזה העיקר ביאור בו מזאת המסכתא ולא ישולל ממנו זאת הכונה אלא מי שלא יבין כלל ואפילו הדבר הקל או מי שהוא ריק מאלו העקרים כולם וזה העיקר תשטחהו בכל המשנה והש"ס כי אתה לא תוסיף בו אלא תועלת לפי שהוא דבר דבור על אפניו:

[*בצנור. מ"ש הר"ב בסוף המשנה דסילון וצנור ומרזב אחד הוא. ומיהו נשתנו בגודלן וקטנן. כדפי' הר"ב במ"ו פ"ג דב"ב]:

לקבל צרורות. המתגלגלים במים. כדי שלא ירדו עם המים. הרמב"ם פ"ו מה"מ [הלכה ו'] :

ובשל חרס רביעית. עי' [מ"ש] מ"ב פ"ב דכלים:

ונכבש. פי' הר"ב שהעפר נקבע ונעשה מהודק כו'. וקשיא מהא דתנן בפרק חלון מ"ג חריץ עמוק י' ורחב ד'. מערבין ב' ואין מערבין א'. מלא עפר או צרורות מערבים א'. ולא מצריכים כבישות. וי"ל דגבי חריץ שאני. דהכא מבטל ליה מתורת כלי. ב"י בשם ס' יראים. [*ומתישב בזה ג"כ מ"ז פט"ו דאהלות] ואע"ג דלכאורה נראה דדוקא לפי' דמפרש כבישת רגל הוא דקשיא ליה. בעיני נראה דאפי' כשנפרש כבישה מאיליו נמי קשיא. וכתב הרא"ש דהרמב"ם והראב"ד גורסים ונגפס. כלומר ונעשה חזק וקשה כגפסי'. [*ע"כ. ופי' גפסיס כ' הר"ב במ"ב פ"י דכלים]:

ורחב מן האמצע אינו פוסל כו'. לפי שלא יכוין לזה החלל שיהיה כלי קבול. ואמנם היה הכוונה שיצאו המים מן המקום הצר בחוזק. הרמב"ם. [*ומ"ש הר"ב לא חשיב לקבלה. מלשון הר"ש העתיק כן. אבל נ"ל שצ"ל לא חשיב נעשה לקבלה]:

החוטט בצנור לקבל צרורות שעשה צנור כדי להזחיל בתוכו מי גשמים שבחוץ. לתוך גומות המקוה. וקודם שקבע הצנור בארץ. חטט גומא באמצעית שטחה בתחתיה בפנים. כדי שיפלו לתוכה הצרורות שיבואו עם המים ועי"ז יבואו המים מהצנור נקיים לתוך המקוה:

ובשל חרס רביעית ר"ל מחשב בית קבול. ולפיכך אפי' ירדו רק ג' לוגין דרך שם למקוה חסירה נפסלו. דאע"ג שגומא זו אינה מחזקת ג' לוגין. עכ"פ כל מימי הסילון ע"ג הגומא עוברין ונעשו כולן שאובין. ואי"ל הרי גם השאובין נטהרו בהמשכה ע"ג הרווח שיש בהסילון בין הגומא שבסילון לגומת המקוה ואע"ג דהמשכה צריך שתהי' ע"ג מקום הראוי לבלוע המים. הרי זה רק לכתחלה [כיו"ד ר"א פמ"ו]. י"ל כיון שעשה גומא באמצעית שטח הסילון וחקקו ולבסוף קבעו. הו"ל כל הסילון ככלי. והרי לא מהני המשכה ע"ג כלי. ותו הרי באו המים למקוה ע"י דבר המקבל טומאה. מיהו באין גומא בסילון אין המים שבתוכה נחשבין שאובין. דהצנור עצמו לא חשוב בית קבול מדהוא כקנה חלול מפולש [ככלים פ"ב מ"ג]:

לא אמרו רביעית אלא בשברי כלי חרס לענין כלי חרס שנשבר שפתו סביב. אם מקבל עדיין רביעית מחשב כלי [כפ"ב דכלים מ"ב]. וקיי"ל כת"ק [ר"א סל"ז]:

היו צרורות מתחלחלים בתוכו מלת חלחול לשון רפוי הוא כמו מגופת החבית שהיא מחולחלת [כלים פ"י מ"ג]. וה"נ ר"ל אם היו הצרורות מונחי' רפויין בתוך הגומא שבסילון הנ"ל. אע"ג שכל הגומא מלאה מהצרורות:

פוסלים את המקוה ר"ל המים שירדו מהצנור. אפ"ה פוסלין המקוה החסירה. דהרי יש בהצנור בית קבול והנך הצרורות הרפויים לא מחשבו סתימה:

ירד לתוכו עפר ונכבש נתהדק בהגומא שבצנור. ונמצא שאין כאן בית קבול עוד:

כשר דנתבטל עי"ז הבית קבול [כספ"ב דעוקצין]. ואע"ג דהכא ממילא נתהוו' סתום. אפ"ה כל עפר סתם כבטלי' בפירוש דמי [עי' אהלות פט"ו מ"ז]. והכי קיי"ל [שם]:

ורחב מן האמצע כזה? שיש לו כמין בטן באמצע:

מפני שלא נעשה לקבלה אלא כדי שיצאו המים בשטף קלוח עב ובחוזק:

אמנם ק"ל מ"ש מלקמן (רפ"ה) בהעביר מים כשירים ע"ג שפת שוקת. מותר לטבול חוץ לשוקת. וע"ש. ומ"ש הכא דאסור לטבול חוץ לסילון. אף שלא ירדו מתוכו רק ג' לוגין למקוה החסירה. ואמאי. ונהוה האי רווח שבתוך הסילון מזה ומזה להגומא שבתוך הסילון. כשפת השוקת דהתם. והול"ל דאפי' כל המקוה נעשת מהמים שבסילון כשר. מדיש למימי הסילון השקה עם המים הכשרים שבאו מימי הסילון משם. י"ל דע"כ הכא מיירי שהמים הכשירים שממנו מקלחין מימי הסילון אינן מ' סאה. שאז אינן מטהרין המים שמזה ומזה להגומא. למימי הגומא שהן שאובין. בהשקה. אבל לקמן הרי בפירוש אמרינן דמיירי שהמים שזוחלין ע"ג שפת השוקת. יש להן השקה עם מי מעין דמטהר בכ"ש:

החוטט בצנור וכו'. ברמב"ם שם פ' ששי סי' ב' ו' פירש כדפירשו הר"ש והרא"ש ז"ל שהחקק בצנור הוא כדי שיתקבצו שם העפר והצרורות אבל אכאן בפי' המשנה כתב בית יוסף ביו"ד סי' ר"א דף רמ"ב עמוד ג' שנראה מפירושו למשנה שדעתו לומר דחקקו דקתני היינו שחקק בעץ לעשות צנור וגם הר"ן ז"ל פי' כפי' הר"ש והרא"ש ז"ל ודחה פי' רשב"ם ז"ל שנראה מפירושו ז"ל דהאי צנור פרוץ הוא כעין חלון ואין עשוי לקבלה ולא מחוור דכל כה"ג אינו פוסל את המקוה דתנן בפ"ד דמקואות סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה אלמא דכל שאינו עשוי לקבלה אינו פוסל אלא ודאי האי צנור כגון שהוא חקוק לקבל בו צרורות וכו' ע"כ. ועיין במ"ש בפ' שני דכלים סי' ב':

ובשל חרס רביעית. סמ"ק פסק בין של עץ בין של חרס נאסר בכל שהוא. וכבר כתב עליו בהגהה שצ"ע למה פסק בשל חרס הפך המשנה. ופי' בערוך ערך צר לקבל צרורות פי' חופר בצנור שיהא רחב שאם יפלו שם צרורות ילכו להם ולא יסתמו הצנור ע"כ:

ירד לתוכו עפר ונכבש. הרמב"ם והראב"ד ז"ל גורסין ונגפם [הגהה נראה ונגבס צ"ל וכן מצאתיו מוגה]. כלומר שנעשה חזק וקשה כגבסיס כן כתב הרא"ש ז"ל בפ' תינוקת והר"ן ז"ל כתב בהלכות נדה לרב אלפס ז"ל דבפ' שני דשבועות דף ש"ז ע"א ונכבש כשר כלומ' אפי' נכבש מאליו ונדחק שם עד שאין המים יכולין לשטוף העפר כשר דשוב אינו בר קבלה. וכל דברי הרמב"ן ז"ל איתנהו נמי בחדושי הרשב"א ז"ל שם פ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס"ה:)

בפי' רעז"ל ורחב באמצע אפ"ה לא חשיב נעשה לקבלה. כך נראה שצ"ל: