משנה מקוואות פרק ב׳ משנה ב׳

כבר התבאר (טהרות פ"ד) שספק טומאה ברשות הרבים טהור ולזה יצטרך שאבאר בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים לפי שזה ספק טהרה לא ספק טומאה ולזה אמר העמד טמא על חזקתו שאם היה זה הטמא טומאה קלה דרבנן ונפל הספק בטהרה אם טהר טהרה שלימה אם לא הנה הוא טהור כפי מה שקדם בשביעי מטהרות שפסק דברי סופרים מכלל הספקות שטהרו חכמים ור' יוסי אומר שאפי' טומאה דרבנן העמד טמא על חזקתו ואמנם ספק דברי סופרים שטהרו חכמים הוא שיפול הספק בהטמאו או בטמא זולתו ואז יהיה ספקו טהור כמו אם יסופק אם אכל אוכלין טמאין אם לא ספקו טהור או יסופק גם כן אם זה האוכל אוכלין טמאין אם נגע בככר של תרומה אם לא נגע כי הככר טהור והראהו ענין אמרו אבל ספקו ליטמא ולטמא טהור:

למפרע כו' טמאות. עד שיוודע שטבל כראוי. הרמב"ם רפ"י מה"מ [הלכה ו'] . ולאפוקי דלא תימא מהו למפרע מעת לעת. וכר"א בן שמוע דבמשנה ספ"ג דגיטין בכיוצא בזה. דמתני' דהכא פליגא עליה. כדאיתא התם בגמ' [דף נא]:

[*בטומאה חמורה. פי' הר"ב באב הטומאה שמטמאתו מן התורה. וכ"פ הר"ש ואני תמה דהא תנן בפ"ד דטהרות משנה יא דבר שהוא אב הטומאה והוא מד"ס ספיקו טמא. ושם פי' הר"ב דאפילו ספיקו ליטמא טמא כ"ש ליטהר כי הכא. ועיין עוד שם בפירוש הר"ב. ומש"ה נמי לא תנן במתני' דהכא. אלא כגון אכל אוכלים טמאים כו']:

אבל ספיקו ליטמא ולטמא טהור. ודוקא בטומאה דרבנן דהכא. אבל יש (תרומה) [טומאה] דרבנן דשורפים לרבי יוסי בספק מגע כגון ו' ספיקות בפ"ק דשבת. מהר"ם. ומתני' הוא בפ"ד דטהרות:

מקוה שנמדד ונמצא חסר ממ' סאה:

כל טהרות שנעשו על גביו למפרע עד השעה שיודע בודאי שהיתה שלימה כשטבל:

טמאות דרק ספק טומאה ברה"ר גמרינן מסוטה דטהור. ולא ספק טהרה. מדאין ספק מוציא מידי ודאי:

במה דברים אמורים גם אמשנה א' קאי:

בטומאה חמורה שנטמא באב הטומאה. אפילו באב הטומאה דרבנן [כפ"ד דטהרות מי"א]:

כגון אכל אוכלים טמאים חצי פרס. או שתה וכו':

ושתה משקין טמאים רביעית:

בא ראשו ורובו במים שאובים מיד אחר שטבל להתטהר משום טומאה. קודם הערב שמש שלו:

או שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין דכשנפלו עליו דרך נפילה. מטמאו אפילו טהור גמור. אפילו רק בג' לוגין [כשבת י"ג ב']:

ואינו יודע באיזה מהן טבל הא דנקט הנך ג' בבי דהוו זו ואצ"ל זו. י"ל דנקט ב' בבי קמייתא לרבותא דת"ק דאפ"ה טהור. ונקט סיפא בודאי טבל א"ע לרבותא דר' יוסי דאפ"ה טמא:

ספיקו טהור דמדטמא רק מד"ס וגם לא נטמא בשום אב הטומאה קילא טפי:

רבי יוסי מטמא לשיטתו אזיל דהכי ס"ל בפ"ב דידים [רב"א]:

אבל ספיקו ליטמא כגון שמסופק אם אכל אוכלין טמאין. או שמסופק אם נטמא באינך שנזכרו לעיל:

ולטמא ר"ל או שנטמא בודאי בא' מהנך דלעיל. ומסופק אם נגע אח"כ בטהרות:

טהור דכל הנך הם מאותן ספקי דרבנן דאף ברה"י טהורים [כפ"ד דטהרות מ"ז]. ואפילו לר' יוסי לעיל דס"ל דאזלינן בתר חזקת הטמא. עכ"פ במסופק אם נגע בטהרות טהורים. מדיש להטהרות חזקת טהרה. מיהו יש ג"כ ספק טומאה דרבנן ששורפין עליה את התרומה [כפ"ד דטהרות מי"א]:

ואין להקשות להרי"ף והרמב"ם והמרדכי ותוס' (פסחים י"ז ב') דס"ל דמ' סאה שבקרקע אפי' כולם שאובין כשר מדאורייתא ורק מד"ס פסול אטו שאובין שבכלי. א"כ למה לא נקט תנא נמי ב' מקואות א' שאוב וא' כשירה. וטבל באחת מהן טהור. אפי' בנטמא באב הטומאה. מדהו"ל ספק דרבנן. י"ל אפי' אי נימא דכולה שאובין דרבנן יהי' טמא הטובל שם. מדטמא ודאי היה. אין ספק טבילה מוציא מידי ודאי טומאה (כלעיל סי' ב') לולא שנטמא בולד. והא דלא נקט הכי ברישא. היינו משום דהוה בכלל ספק טבל ספק לא טבל. דהטובל בשאובין כלא טבל דמי. ובזה יתורץ נמי אף לדידן דקיי"ל (יו"ד ר"א ס"ג) דכולהו שאובין פסול מדאורייתא. עכ"פ יש שאובין דפסולין רק מדרבנן (כהר"ן שבועות רצ"א א') ולמה לא נקט תנא ספק כהך. דטהור. אע"כ דכל שנטמא באב הטומאה אפי' יש בהמקוה ספק פסול דרבנן. טמא ונכלל ברישא בספק טבל:

מקוה שנמדד וכו'. בס"פ כל הגט פי' רש"י ז"ל מקוה שהיה שלם ונמצא חסר ע"כ משמע שר"ל דמלת שנמדד קאי אכשהיה שלם ומ"מ ממילא שמעת מינה דודאי שכשנמצא חסר היה ג"כ ע"י מדידה שנית שאל"כ מהיכן ידעו שחסר וקשה מה בא להשמיענו רש"י ז"ל ומי דחקו לפ' כן דאימא אפכא דמלת שנמדד קאי אכשנמצא חסר וממילא שמעת דודאי מדדוהו כשהיה שלם ויתכן שרש"י ז"ל לא בא רק ליישב קושי דהיכי אתרמי מילתא שמקוה גדול שסתמו שהוא יש בו יותר מכשיעור פעמים שלש נמצא חסר דהא מילתא דלא שכיחא היא ויישב דהכא נמי אפשר לומר דמיירי במילתא דשכיחא טובא כגון שהיה שלם כלומר מצומצם בשיעורו או יותר מעט ולקח ממנו נער או מאן דהוא מעט מים בכלי או מלא חפניו או שתו ממנו כלבים או שאר בהמות וחיות או ניגב מחמת חום הזמן איך שיהיה הרי הוא חסר לפנינו כל טהרות שנעשו על גביו למפרע אפי' אחר שנמדד מיד טמאות דשמא מיד כשהפכו פניהם ללכת לבתיהם אחר שגמרו למודדו חסר כך נלע"ד. והתם בעירובין מייתי לה לאקשויי מינה דר' מאיר דסתם משנה הוא אדר"מ ודר' יוסי אדר' יוסי כמו שנכתב שמה בעירובין פ"ג סי' ד'. וכתבו שם תוס' ז"ל ספק טבל ספק לא טבל ואפי' טבל וכו' הך ספק ספיקא משום רבותא נקטיה דאפ"ה בטומאה קלה טהורה וריצב"א מפ' דאו או קתני ואפי' טבל היינו או שטבל מדפריך בגמ' בתר הכי אדרבה אימא העמד מקוה על חזקתו ואימא לא חסר והא לא שייך למפרך אספק טבל או לא טבל אלא או או קתני ופריך אספק טבל במ' סאה ספק לא טבל עכ"ל ז"ל ושם דלג מלהביא חלוקת מקוה שנמדד וכו'. והתם בריש נדה רמינן חבית אמקוה דתניא היה בודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואח"כ נמצא חומץ כל שלשה הימים הראשונים ודאי מכאן ואילך ספק פי' רש"י ז"ל להיות מפריש עליה כלומר להיות סומך עליה והולך ושותה שאר חביות ונותן עיניו בזו להפריש ממנה עליהם לאחר זמן שהתרומה נטלת במחשבה פי' כל שלשה ימים הראשונים ודאי פלוגתא דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי בבבא בתרא פרק המוכר פירות ר' יוחנן אמר כל שלשה ימים לאחר בדיקה ראשונה שמצאה בחזקתה ודאי יין ואם אמר בתוך ג' ימים ה"ז תרומה על אלו הסמוכים לה כולם מתוקנות מכאן ואילך ספק ותרומה היא ויחזור ויתרום וריב"ל אמר כל שלשה ימים קודם בדיקה אחרונה שנמצאת חומץ ודאי חומץ דכיון דעכשיו חומץ גמור הוא ודאי אין פחות משלשה ימים שהתחיל להחמיץ ואם עשאו בתוך אותם שלשה ימים תרומה על מקום אחר אינה תרומה ואליבא דרבי דאמר בהמוכר את הספינה יין וחומץ שני מינים הם דאי לרבנן הא קי"ל תרם מן הרע על היפה תרומתו תרומה מכאן ואילך למפרע ספק והויא זו תרומה ויחזור ויתרום אלמא בין למר ובין למר מספקינן ריעותא למפרע. ופרכי' השתא דמ"ש דחשבינן הכא גבי מקוה ודאי מדקתני אפילו ברה"ר טמאו' ומ"ש הכא ספק דקתני מכאן ולהלן ספק ולא אמרינן משעתא דסליק ידיו מלבודקו החמיץ ומוקי לההיא דחבית כר' שמעון דלגבי מקוה נמי ספקא משוי ליה דשמעי' ליה דאמר בבריי' בתוספתא במקוה נמי ברה"ר טהורות ברה"י תולין והביא התוספתא הר"ש ז"ל. ועיין במה שכתבתי שם רפ"ק דנדה:

שר' יוסי אומר. אית דגרסי' שהיה ר' יוסי אומר וכו':

לעולם הוא בפסולו. אית דגרסי לעולם הוא בטומאתו: