משנה מנחות פרק י״ג משנה י׳

הרי עלי עולה יקריבנה במקדש ואם הקריבה כו': הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו כו': שמעון הצדיק ע"ה שממנו קבלנו הכל כמו שבארנו בתחלת הספר הזה כשחננו ה' ארך ימים והשקט הניח שני בנים שם האחד חוניו ושם השני שמעי והוא הגדול אבל חוניו היה יודע יותר בענייני העבודה וצוה ע"ה למנות חוניו הקטן כ"ג תחתיו ופשט חוניו בגדי המעלה הזאת והלבישם לשמעי אחיו ומינהו כ"ג תחת אביו ואח"כ נתחרט על מה שעשה וחשב בלבו להרוג שמעי אחיו כדי שיחזור אל המעלה לפי שא"א לו לחזור כמו שידעת מיסודי תורתנו שכל העולה במעלה ממעלות התורה אין מורידין אותו לעולם אלא בסיבה שיתחייב מחמתה להורידו שמעלין בקדש ולא מורידין ולא יהיה כ"ג אלא אחד בכל העולם לפיכך ביקש תחבולות על שמעי אחיו ואמר לו בא ואלמדך סדר העבודה וארגילך בה הלביש אותו בגד שאין הכהנים רגילים ללבוש וחגר אותו המיין שאינו מן המלאכה הידועה וג"כ היתה צורת הבגד והמיין מאותן שלובשות הנשים באותו זמן והגיש אותו למזבח ללמדו איך יעבוד לא שיגיע בשום עבודה מן העבודות מפני שאסור בעבודה מחוסר בגדים כמו שהודעתיך אח"כ הניח אותו וירד מאתו אל הכהנים שבמקדש ואמר אחי זה יש לו חשוקה שהוא מזנה עמה וזה הבגד שעליו הוא בגדה והמיין שלה מפני שנשבע לה שיום שיתמנה כ"ג שילבש בגדיה ויקרב בהן למזבח כדי שתכיר גודל אהבתו אותה והנה קיים לה מה שיעדה קפצו המון הכהנים להורגו מפני גודל העבירה הזאת שנעשית במקדש שבגדו וחשב אפודתו מעידים על מה שאמר אחיו הפציר בהן שימתינו לו עד שידבר ולתת לו רשות לדבר עד שיקבלו דבריו ממנו והוא הגיד להן איך בא עליו אחיו בתחבולותיו וחקרו הענין תכלית החקירה ונתאמת שהוא נקי ושחוניו הוא העובר כדי שיתמנה כהן גדול והלעיג על המזבח ועל העבודה עד שעשה מה שעשה ויבקש ההמון להרגו ונמלט אל בית המלך ולא [היה] יכול להצילו מכל העם שהיו מבקשים אותו כל ישראל ויצא וברח מירושלים אל אלכסנדריא של מצרים ובנה בית באלכסנדריא בצורת בית המקדש ובנה מזבח והקריב עליו קרבנות לשם יתברך וכן אמרו בית חוניו לאו בית עבודת כוכבים הוא אלא שעבר על מה שנאמר פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה ונאספו עליו כת שקורין אותן קבטצר עם כל הנלוים אליהם וקרב אותן לעבודת השם ובאו אליו וגדל עניינו ביניהן ומנוהו כהן וכבדו אותו הבית והיו המצרים עובדים בו לשם ומקריבין קרבנות כפי מה שלמד אותן ונתקיים דבר השם ע"י ישעיה ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים וגו' ועמד הבית ההוא מאתים שנה והכל מודים שכל הקרבנות שקריבין בבית הזה והדומה לו אינו קרבן ובעלי חיים ששוחטים שם כאילו חונקים או נוחרים וזה שאמרו יצא לפי שהוא כמו שאמר הרי עלי עולה על מנת שלא אהיה חייב באחריותה ולפיכך יצא ואע"ג שהרג אותה ולא הקריבה ורבי שמעון אומר אינו עולה ואין שם קדושה חלה עליה בשום פנים הואיל והתנה על בית חוניו ומותר למכור אותה לאכלה וכבר בארנו בנזירות מענין תגלחת נזירות והבאת קרבנותיו ומה שאמר גם כן יצא לפי שהוא כמי שאמר הריני נזיר על מנת אלו קרבנות ולא אתחייב באחריותן לפיכך אין כוונתו אלא לצער עצמו והרי הוא כמו שנשבע שלא ישתה יין זמן ידוע ולפיכך חייב בנזירות ור' שמעון אומר אין זה נזיר ומותר לשתות יין וכל מה שאסור לנזיר ואין הלכה כר' שמעון בשני העניינים:

בבית חוניו. פי' הר"ב בית המקדש שבנה חוניו בנו של שמעון הצדיק כו'. לימים נתקנא כו' נראה שאע"פ שנתמנה להיות כ"ג עדיין לא עבד אלא שנמנו וגמרו שיהא הוא הכ"ג ופסקו לו הגדולה. ולימים כשהיה לו להתחנך ולעבוד נתקנא כו' ובברייתא ואע"פ כן נתקנא בו כו'. ומ"ש הר"ב והעמידו אצל המזבח. בברייתא. ומסיים הרמב"ם ללמדו איך יעבוד. לא שיגע בשום עבודה מן העבודות. מפני שאסור בעבודה מחוסר בגדים ע"כ. ומ"ש הר"ב והעלה עליו לשם ה' כרבי יהודה בברייתא וה"נ דיקא מתני' דקתני ואצ"ל לדבר אחר. מכלל דבית חוניו לאו ע"ז הוא. וכתבו התוס' תימה הרי יש כאן איסור שחוטי חוץ. ונראה דלבני נח היה מעלה. לנכרים הנודרים נדרים ונדבות. ע"כ. והרמב"ם כתב והקריב עליו קרבנות לשם יתברך וכן אמרו בית חוניו לאו בית ע"ז הוא אלא שעבר על מה שנאמר (דברים י״ב:י״ג) פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה ונאספו עליו כת שקורין קבטצר עם כל הנלוים עליהם וקרא אותן לעבודת השם ובאו אליו וגדל ענינו ביניהן ומנוהו כהן וכבדו אותו בית. והיו המצריים עובדים בו לשם ומקריבין קרבנות כפי מה שלמד אותן. ונתקיים דבר ה' על ידי ישעיה [י"ט י"ט] ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים וגו' ע"כ הנה לדבריו היו מקריבים קרבנות נכרים וגם ישראלים אלא שישראלים עברו על פן תעלה וגו':

שאקריבנה בבית חוניו. אין שייך כאן תפוס לשון ראשון ואחרון [דמתני' ג' פ' דלעיל] דהוי כאומר עד בית חוניו מצינא דאטרח כדלקמן. תוס'. ואע"ג דבעולה לא אמרי' האי טעמא היינו משום דס"ל דשם עולה יש עליו וחייב כרת ומ"מ סברא הוא שמשום כך הוא אומר בבית חוניו דלא מצי מטרח:

[*יגלח. וכבר ביארנו בנזירות [שענין] תגלחת נזירות הבאת קרבנותיו. הרמב"ם. ועיין בפ"ב דנזיר מ"ה:

ואם גלח בבית חוניו לא יצא. לשון הר"ב. אלא יחזור ויגלח במקדש בירושלים. לא ידעתי למה הוסיף בירושלים ועיין לקמן]:

אם גלח בבית חונו יצא. כתב הר"ב דהאי גברא שנדר בנזיר כדי שיגלח בבית חוניו. לצעורי נפשיה נתכוין כו'. דהכא ליכא למימר דנעשה כאומר ע"מ שלא אתחייב באחריות קרבנותי. דנזיר כמה דלא מייתי קרבנותיו לא מתכשר. גמ':

יצא. ומשום שחוטי חוץ נמי לא מחייב. רש"י בגמ' [*וכדכתב הר"ב דלא חל שם נזירות עליו. וכתבו התוס' פ' אע"פ דמס' כתובות דף נ"ו ע"א. דאמאי הא מתנה על מה שכתוב בתורה ותנן במ"ד פרק ב' דנזיר האומר הריני נזיר ע"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן. וטעמא משום דמתנה וכו' [כמ"ש הר"ב שם] ואור"י דלא אמרי' מתנה כו' תנאו בטל. אלא היכא שמתכוון לעקור מ"ש בתורה. אבל הכא סבור הוא שיש מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש ואין מתכוין לעקור. לית לן למילף מתנאי דבני גד ובני ראובן. עכ"ל:

בירושלים. להכי איצטריך בירושלים לאשמועינן דבנוב וגבעון היו מותרים לשמש כ"ש בזמן הזה שאין שירות ואין מקדש דודאי כשר לדוכן ולקרות בתורה תחלה כן כתבו התוס' בשם תשובת רש"י]:

כבעלי מומין חולקין ואוכלין. מפורש ברפי"ב דזבחים:

ואם הקריבה בבית חוניו דכשמת שמעון הצדיק בן חוניו. צוה שבנו חוניו ישמש בכהונה גדולה. מדהיה ת"ח יותר משמעי אחיו. וכשמת אביהם. מחל לו חוניו לשמעי הכהונה גדולה. מדהיה גדול מחוניו ב' שנים ומחצה. ואח"כ נתחרט על מחילתו. וביקש לעשות לשמעי לשחוק בעיני הכהנים. לכן אמר לו שסדר עבודת כה"ג ביום שמתחנך. שילבש בגדי אשתו ויקרב אצל המזבח. ומפני שלא היה שמעי בן תורה האמין לדבריו. ולבש בגדי אשתו וקרב אצל המזבח. ואמר חוניו להכהנים. ראו שכך הבטיח שמעי לאשתו שילבש בגדיה בעבודת חנוכו. ורצו הכהנים להרוג לשמעי. וסיפר להם שמעי כל המאורע. חזרו ונתכעסו על חוניו להרגו. וברח מפניהם למצרים. שהיו שם רבבות אלפי ישראל בכבוד גדול מזמן חורבן בית ראשון [כסוכה נ"א ב']. ונטל שם רשות מתלמי המלך הוא פטאלמעאוס הג'. לבנות שם בית בדוגמת ביהמ"ק שבירושלים. וגם ישראל נתרצו לו בזה. מדדרש להם המקרא [ישעיה י"ט פי"ט] ביום ההוא יהיה מזבח לה' בארץ מצרים. ובאמת הכתוב אומר שיקריבו עליו הנכרים לה'. אבל הוא פתה אותם להאמין. שיקריבו בו גם ישראל. לכן הקריבו שם קרבנות הישראלים וגם תושבי הארץ לפנים. שנקראין עדיין שם קאפטען [ובלשון חז"ל נקראין גיפטים [מגילה י"א א']. והוא דוגמת מלת עגיפטען]. ועמד הבית ההיא קרוב לר"ן שנה. עד שאחר החורבן של ירושלים כשמרדו גם הם במלכות רומי. סגר אספסיאנוס [הוא פעספאסיאנוס קיסר] הבית הזה. אמנם מדהיה בזמן איסור במות היה אסור לישראל להקריב שם. כדכתיב פן תעלה עולותיך בכל מקום וגו':

לא יצא וחייב נמי כרת משום שחוטי חוץ. דהרי קרא עליה שם עולה:

ואם הקריבה בבית חוניו יצא פטור יד"ח נדרו וא"צ להביא עולה אחרת. וה"ה נמי כשהרגה בכל מקום פטור [ועי' רש"י בגמ' ד"ה והקריב]. דהו"ל כאומר הרי עלי עולה. על מנת שכשאהרגנה לא אתחייב באחריותה. דפטור כשהרגה [כערכין ד"כ ע"ב]. מיהו כשהקריבה בבח"נ חייב כרת משום שחוטי חוץ [רמב"ם פי"ד ממעק"ר]:

אין זו עולה מדנדר שלא כדרך המתנדבים [כלעיל פי"ב מ"ג]:

ואם גלח בבית חוניו לא יצא ויחזור ויגלח ויביא קרבנותיו במקדש:

ואם גלח בבית חוניו יצא ופטור משום שחוטי חוץ דאמרינן דקיבל עליו הנזירות בתנאי. שכשירצה לגלח בב"ח אזי לא יהיה נזיר. רק יצער עצמו מיין גלוח וטומאה בדרך נדר עד שיהרוג ג' הבהמות בב"ח. וכיון שגילח בב"ח ולא במקדש. אין כאן נזירות ואין אלו קרבנות. לפיכך פטור כששחטם בחוץ. ודוקא בשאמר כן כשהיה רחוק מירושלים. דטריחא ליה מלתא לעלות לשם. אבל בשהיה קרוב לירושלים כמו לב"ח. וודאי כיון שאמר הריני נזיר נתחייב בנזירות כבר לגלח במקדש. ולא יכול שוב לבטל דבריו בשיאמר ע"מ שאגלח בב"ח:

רבי שמעון אומר אין זה נזיר ומותר לשתות יין. ואין הלכה כר"ש. ונ"ל דר"ש לטעמיה לעיל [פי"ב מ"ג] דכשלא התנדב כדינו פטור לגמרי:

לא ישמשו במקדש בירושלם אבל בנוב וגבעון רשאין היו לעבוד. וכ"ש דכשרים לדוכן ולעלות לתורה לכהן. אף דעברו על לאו:

ואין צריך לומר לדבר אחר ר"ל דכ"ש כששמשו לע"ז דפסולים לעבוד בביהמ"ק: אף שחזרו השתא בתשובה:

חולקין ואוכלין בהגיע משמר שלו:

כל זה נזכר קצת ממנו בש"ס דלן. ובירושלמי פרק שני שעירי. וביוסיפן לרומיים ספר ז' ממלחמות היהודים בפרשה ו' וי' בסופו. גם כתב שם סבת הבנותו וצורת הבניין. וזמן המשכו. ורק בספר י"ג שם כתב שחוניו בן חוניו בן שמעון הצדיק בנה הבית ההוא. ולפע"ד הדעת מכרעת כדבריו. דהרי בית שני עמד ת"כ שנים [כערכין די"ב ב']. ושמעון הצדיק היה בסוף מלכות פרס ובתחלת מלכות יון [כיומא דס"ט א']. ומלכות פרס לא היה בפני הבית רק ל"ד שנה [כע"ז ד"ט א']. ושמעון הצדיק שמש בכהונה גדולה מ' שנה [כיומא ד"ט א']. א"כ אם גם נאמר שתחלת מלכות יון היה ג"כ תחלת שימושו של שמעון הצדיק. א"כ כשמת שמעון כבר עמד הבית ע"ד שנה. ואם ננכה ע"ד שנים אלו מת"כ שנות הבית שני. נשארים ממיתת שמעון עד חורבן הבית שני ש"ן שנים. וא"כ אם נאמר שבן שמעון הצדיק בנה בית חוניו סמוך למיתת אביו. איך אפשר שלא עמד רק ר"ן שנים. והרי לא נחרב בית חוניו רק אחר כמה שנים אחר חורבן המקדש. אע"כ שדברי יוסיפון שנכד שמעון הצדיק בנה הבית חוניו אמיתיים. ומ"ש חז"ל שבן שמעון הצדיק בנאו. היינו שהוא התחיל לבנות אבל לא נגמר עד ימי חוניו נכדו. וגם בל"ז בני בנים הרי הן כבנים [קדושין ד"ד א']:

אמנם כדי שלא תקשה מ"ש מאומר הרי עלי תודה מחולין ולחמה ממעשר שיביא שניהן מחולין (כפ"ז מ"ה). או מ"ש מאומר הרי עלי מנחה מן השעורים דבודקין אותו (כפי"ב סי' י"ח). ובאומר הריני נזיר מגרוגרת לרמב"ם (פ"א מנזירות) אסור בגרוגרת ופטור מנזירות ולראב"ד פטור מכלום. נ"ל לתרץ הסוגיות. דד' חלוקין יש. (א) בהיה בסגנון הנדר ב' בבות. ובבא ב' סותרת בבא א' שבנדרו. כגון שאמר הרי עלי תודה מחולין ולחמה ממעשר. דמיד כשאמר תודה מחולין נתחייב נמי בלחמה מחולין. רק הוא בבבא ב' אמר שיהיה לחמה ממעשר לאו כל כמיניה. דכבר אתחייב בשניהן מחולין בבבא א' שבנדרו. וכ"כ באמר ב' בבות. הריני נזיר. ע"מ שאשתה יין. הרי בבא שנייה מבטל בבא ראשונה. והתנה ע"מ שכתוב בתורה ותנאו בטל וחייב בנזירות (כפ"ב דנזיר). (ב) וכשהיה בסגנון נדרו רק בבא א'. רק שהיה בהבבא ההיא מלה א' שלא כדין. כגון מנחה מן השעורים. אם שאעפ"כ יש קצת שייכות להמלה הפוגמת ההיא עם נדרו. כגון מנחה מן השעורים. הרי אפשר שיהיה מנחה משעורים. כגון מנחת עומר וסוטה. לכן בודקין אותו. אם אמר אילו הייתי יודע הדין הייתי נודר מחיטין. א"כ כיון שיש לשעורים נמי שייכות למנחה. התכוון במלת מנחה כפי הדין תורה. ואין מלת שעורים שאומר אח"כ מבטל חיובו שכבר נתחייב במלת מנחה. אבל באמר אילו הייתי יודע הדין לא הייתי נודר כלל. פטור מכלום. דאע"ג דיש שייכות לשעורים עם המנחה. אין אומרים הרי כבר התחייב כשאמר מלת מנחה להביאה כדינו. דעכ"פ הרי אומר בפירוש שאילו ידע כן לא היה נודר כלום. אין פיו ולבו שוין ולהכי פטור לגמרי. ומה"ט כשאמר הרי עלי מנחת שעורין. שהסמיך ב' המלות זל"ז. אע"ג שבדקוהו ואומר אילו הייתי יודע הדין הייתי אומר הרי עלי מנחת חיטין. אפ"ה פטור. משום דכיון דמלת מנחה אינו מוכרת לעצמה מה מהני שאילו היה יודע היה נודר כדינו. דעכ"פ השתא שלא ידע הדין. עדיין לא נדר כלום (ועי' רמב"ם פי"ז מקרבנות ה"ט). מיהו הא דאמרינן (נזיר פ"ב מ"ו) דבאמר הרי עלי לגלח חצי נזיר דחייב בחצי קרבנותיו של נזירות אע"ג דהוה נמי בבא א' וחצי הבבא היא שלא כדין דהרי חצי נזיר לא משכח"ל. אפ"ה לא דמי לאומר הרי עלי מנחת שעורין דפטור לגמרי. דהתם שאני דאפשר לתרץ דבריו. דה"ק חצי קרבנות נזיר עלי. וכן מפורש בש"ס התם (נזיר די"ב ב'). (ג) אולם אם אין שייכות כלל להמלה הזרה עם נדרו. כגון שאמר הריני נזיר מגרוגרת. דנזירות לא שייכי כלל בגרוגרת. להכי אפילו יבדקוהו ויאמר אילו הייתי יודע הדין שהנזיר אסור ביין הייתי נוזר כך. אפ"ה השתא שלא ידע לא הנזיר א"ע מכלום. אלא דלרמב"ם (פ"א מנזירות) אסור עכ"פ בגרוגרת דנעשה כאומר הריני מופרש מגרוגרת בנדר. ולראב"ד פטור מכלום. (ד) מיהו כל זה בא"א לפרש דבריו באופן שיתקיימו ככל הנך ג' כללים שזכרנו (ורק לרמב"ם באומר הריני נזיר מגרוגרת אפשר נמי לפרש דבריו באופן שיתקיימו. ולכן גם זה נכלל בכלל זה ודו"ק). אבל באומר הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו. יש בדבריו אלו ג"כ ב' בבות. וודאי נתחייב בעולה מדבורו הראשון. רק שאח"כ עם הבבא הב' מבטל דבריו הראשונים. רק שאפשר לקיים דבריו. שכוונתו לומר הרי עלי עולה ע"מ שאם אהרגנה אפטור. להכי כשהביאה שם פטור. וכ"כ בסיפא כשאמר הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו. אף דלכאורה א"א לקיים דבריו. דהרי מיד כשאמר הריני נזיר. מיד נתחייב בנזירות ולהביא קרבנותיו למקדש. ואם יהרוג אח"כ קרבנותיו הרי כבר נתחייב להביא קרבנות אחרים למקדש. אלא אמרינן שכך כוונתו. הריני נזיר ע"מ שיהיה תלוי ברצוני לגלח במקדש. או בב"ח. דאם אגלח במקדש. אז הריני נזיר ממש. ואם לאו לא אהיה נזיר ממש רק אהיה אסור ביין וכו' עד שאהרוג ג' בהמות בבית חוניו. לכן מדברים על לבו שיביא קרבנותיו למקדש ויהיה נזיר למפרע. שלא יצער נפשו חנם. ואם לא שמע לדבריו וגלח בב"ח. יצא ידי נדרו. דבכה"ג לא חל עליו נזירות כלל. ובזה נתיישב ת"ל הכל. דלא תקשה מ"ש בש"ס לצעורי נפשי' קא מכוון. וכ"כ מ"ש הרמב"ם שאין עליו נזירות כלל. והרי א"כ ק' האיך אמרינן במשנה יגלח במקדש. הרי כיון דלצעורי נפשיה נתכוון. יביא חולין לעזרה. ולפי דברינו הנ"ל מיושב שפיר. דמדאמר הריני נזיר א"א לבטל דבריו מכל וכל. אלא אמרינן שקבל עליו נזירות ממש בתנאי שכשירצה יקריב קרבנותיו במקדש. וכשלא ירצה להקריבם שם אזי לא יהיה נזיר רק יצער נפשו מיין עד שיהרוג ג' הבהמות בב"ח. ובזה יובן ג"כ קו' התוס' (כתובות נ"ו א' ד"ה הרי). אמאי לא נימא בנזיר ע"מ שיגלח בב"ח דהו"ל מתנה ע"מ שכתוב בתורה ותנאו בטל. ודבריהם תמוהים. דכיון דאמרינן בש"ס דרק לצעורי נפשיה אכוון. מאי מתנה עמשכב"ת איכא הכא. אמנם לדברינו ניחא דהכי קא קשיא להו. דלמה נטריח א"ע לתרץ דבוריה. דמ"ש מאומר הריני נזיר ע"מ שאשתה יין. דמחשב מתנה עמשכב"ת (כפ"ב דנזיר מ"ד). ה"נ נימא הכא. או נימא התם נמי דהו"ל נמי כנוזר על תנאי. שכשירצה יהיה נזיר מעליא. ושכשירצה יהיה רק אסור בגלוח מטעם נדר ויהיה מותר ביין. ועל זה תרצו שפיר. דהכא להכי לא מחשב מתנה עמשכב"ת. מדיש חושבין שהנודר לגלח בב"ח נזיר מעליא הוה. אמרינן דהאי גברא נמי חשב כך וסבר דמצוה קעביד עכ"פ. להכי לא מחשב מתנה עמשכב"ת. משא"כ התם אין שום אדם שיחשוב שהנזיר יהיה מותר באחת מדיני נזיר. להכי מחשב שפיר מתנה עמשכב"ת:

כך משמע מרש"י בגמ' ד"ה טפי. וכן משמע מגמרא. דקאמר טפי לא מצינא למטרח. ש"מ שעומד קרוב לב"ח יותר מלמקדש. ותמהני ארמב"ם פי"ד שלא פירש כן. ועוד תמוה שלא הזכיר הרמב"ם שיקריבנה לכתחילה במקדש. והרי כך המשנה ערוכה בידינו שלכתחלה יגלח במקדש. ואפשר דרמב"ם ס"ל כתוס' הנ"ל [כתובות דנ"ו א'. ונזיר די"א א' ד"ה על] דיגלח במקדש דתני בסיפא. אינו כמו יקריבו במקדש ויגלח במקדש דברישא. דר"ל חייב. רק הכא ר"ל רשאי לגלח במקדש. ולא הוה חולין בעזרה. דמדגלח במקדש גלי אדעתי' למפרע דנזירות מעליא קבל עליו. ולפיכך מדזה פשוט שכשנתכוין כך בנדרו לא הוה חולין בעזרה. להכי א"צ הרמב"ם להזכיר זה. וגם קו' הראשונה י"ל. דמ"ש בש"ס לא מצינא טרחנא. אינו ר"ל דוקא בשעומד רחוק מירושלים. אלא אפילו עומד קרוב לשם. וטריחא ליה מלתא להקריבו במקדש מדמזדמן לו דרך למצרים לב"ח. וכדומה. נמי סגי למפטריה מנזירות:

שאקריבנה בבית חוניו. תוס' דפסחים פ' מקום שנהגו (פסחים דף נ"ג) ודפ' המנחות דף ק"ג ודס"פ השוחט:

הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו וכו'. כצ"ל וכן בסיפא גבי נזיר גרסינן הריני נזיר שאגלח בבית חוניו וכו' וכתוב בערוך הגאון נקד חוניי ואני מצאתי מוגה נחוניון בכולה מתני' וכן תמצאנו בירושלמי פ' שני שעירי דף מ"ג עמוד ד' גם בפ' הנודר מן המבושל דף מ' ע"א גם בפ"ק דסנהדרין דף י"ט ע"א:

ואם הקריבה בבית חוניו. גמרא הא מיקטל קטלה דשוחט חוץ הוא ואיהו איחייב בעולה מכי אמר הרי עלי עולה ומשני אמר רבא אדם זה לדורון איכוין אמר אי סגיא בבית חוניו טרחנא טפי לא מצינא לאצטעורי ומאחר שהוא לא כיון רק לדורון בעלמא לא חל עליה שם עולה ואליבא דרבא לא מיחייב עליה משום שחוטי חוץ. וכתבו תוס' ז"ל שאקריבנה בבית חוניו אין שייך כאן תפוס לשון ראשון ואחרון דהוי כאומר עד בית חוניו מצינא דאיטרח כדאיתא בגמרא ע"כ. ורבינו עובדיה ז"ל תפס בפירושו מה שפירש רב המנונא דנעשה כאומר הרי עלי עולה ע"מ שאהרגנה ולא אתחייב באחריותה וכו'. וכן ג"כ רעז"ל תפס בפירושו במעשה דשמעי וחוניו כר' יהודה ודלא כר"מ שמספר שהמעשה היה שקבל עליו חוניו אלא שאחיו שמעי נתקנא בו אח"כ ואמר לו בא ואלמדך סדר עבודיה ולמדו ללבוש אונקלי וחגרו בצלצול והעמידו אצל המזבח ויצא ואמר לאחיו הכהנים ראו מה נדר זה לאשתו וקיים וכו' ובקשו להורגו רץ מפניהם לאסכנדריא של מצרים והעלה לשם לשם ע"ז ע"כ. [הגה"ה קשה לע"ד לדעת ר"מ כיצד קיבל ממנו חוניו דמסתמא ודאי הגמור שיותר בקי בהלכות עבודה היה חוניו יותר משמעי מאחר שאביהן מינה אותו תחתיו וכמו שפי' רעז"ל והוא פי' הרמב"ם ז"ל אע"פ שבגמרא אינו מבואר גם רש"י ז"ל כן פירש דחוניו היה חכם משמעי ע"כ ודוחק גדול הוא לומר דלדעת ר"מ שמעי היה חכם יוחר מחוניו]:

הריני נזיר שאגלח בבית חוניו. תוס' פ' אע"פ דף נ"ו ודפ' שני דנזיר דף י"א. וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ז) וז"ל ואיכא דקשיא ליה הא דאמרינן בפ' בתרא דמנחות הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו יגלח במקדש ואם גלח בבית חוניו יצא ומפריש התם בגמרא דההוא לצעורי נפשיה קמכוין אי סגי בבית חוניו טרחנא פי' והוינא נזיר ואי לא לא טרחנא פי' ולא חל עליה שם נזירות מעיקרו דתנאו קיים ואמאי הא מדאורייתא אין גלוח בבית חוניו והייל מחנה על מה שכתוב בתורה ומעיקרא תנאי בטל ומעשה קיים וחל עליה שם נזירות וכמה דלא מייתי קרבנותיו לא מתכשר איכא למימר שאני התם דקסבר לאו בית ע"ז הוא וכונתו לשמים ואינו מתנה לעקור דבר מן התורה שאינו מתכוין לעקור ואיכא למידק נמי תנאי שבנזיר היכי הוי תבאה והרי כל תנאי שא"א לעשות ע"י שליח לאו תנאי הוא כדאמרי' לענין חליצה ויש אומרים כי גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן ה"מ כיוצא בו שהוא תנאי שבין אדם לחברו אבל תנאי שבינו לבין עצמו בכל ענין הוי תנאי והטעם נותן שהרי מדעתו התנה ורוצה הוא לקיים תנאו הלכך אף תנאי כפול לא בעינן ונכון הוא זה ואחרים אומרים נזיר נמי משכחת לה ע"י שליח שאומר אדם לחברו הריני נזיר על דעתך וכל זמן שתרצה תדירני בנזיר ולי נראה טעמא דכל מתנה על מה שכתוב בתורה משום דכל תנאי דקעקר ליה למעשה לאו תנאה הוא שכיון שאמר על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי את מקודשת לי חלו הקדושין שמצאו מקום לחול שהרי אפשר להתקיים התנאי שלא יתן לה שאר כסות ועונה וכיון שחלו לא חלו לחצאין שאין אישות לחצאין ול"ד לשאר תנאים שלא נתקיימו שהקדושין בטלין ואם תדקדק במדות חכמים תמצא טעם זה נכון עכ"ל ז"ל וע"ש עוד:

הכהנים ששמשו וכו'. תוס' פ"ק דפסחים דף ג' והרא"ש פרק הקורא עומד דף ל"ח ובפ' ר' ישמעאל דע"ז דף נ"ב בגמרא. ובטור א"ח סימן קכ"ח:

שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח וכו'. כך צ"ל:

ואין צורך לומר לדבר אחר. כך מצאתי מוגה וכן הגיה ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל וכתב עוד כי אם אכלו מצות וכו' פי' הפסוק כך הוא לא היה להם מכהונתם כלום אפילו הם בני אהרן אלא היו אוכלין המצות של הקרבנות עם שאר הכהנים ע"כ:

לדבר אחר. דקתני מתני' היינו ע"ז. ומכלל דבית חוניו לא ע"ז הוא ומתני' ר' יהודה היא ודלא כר"מ דאמר לשם ע"ז העלה עליו כדכתבינן:

הרי הם כבעלי מומין וכו'. כתבו תוס' ז"ל בפ' בתרא דתעניות דף כ"ט מכאן יש להוכיח דכהן שנשתמד נושא כפיו וכשר לישא כפיו ולקרות בתורה כמו שלא נשתמד מדקאמר הכא שהם כבעלי מומין משמע דכל עבודה שבעל מום ראוי לעשות יעשו וכהן בעל מום נושא כפיו גם מומר שעשה תשובה נושא כפיו ע"כ. ואיתה ג"כ בפ' אלו נאמרים (סוטה דף ל"ט) ובפירקין כתבוהו בשם רש"י ז"ל וכתוב שם בבית יוסף בטור א"ח סימן קכ"ח דלפי דעת הפוסקים שאומרים שאפילו שב בתשובה לא מהני לישא כפיו מתני' נמי בהכי מיירי וגם קרא דאך לא יעלו. ויש פוסקים לומר שכששב בתשובה נושא כפיו והיא דעת הרגמ"ה ורש"י ז"ל ותוס' ז"ל וכדכתיבנן לעיל בסמוך ועוד מביאין ראיה מדקתני מתניתין לא ישמשו במקדש בירושלים לאשמועינן דבנוב וגבעון היו מותרין לשמש כ"ש בזמן הזה שאין שירות ואין מקדש דודאי כשר לדוכן ולקרות בתורה תחלה ע"כ. וביד פט"ו דהלכות נשיאות כפים סימן ג' ובפ"ט דהלכות ביאת מקדש סימן י"ג י"ד ובפי"ד דהלכות מעשה הקרבנות סימן ז' והלשון שם העושה בית חוץ למקדש להקריב בו קרבנות אינו כבית ע"ז וכו' ואינו מזכיר שם לא חוניו ולא שמעי: