משנה קידושין פרק ב׳ משנה ח׳

המקדש בחלקו בין קדשי קדשים כו': הדברים שלוקח הכהן מקדשי הקדשים ומקדשים קלים ממון גבוה הם וכהנים משלחן גבוה קא זכו ולא נתן להם הקב"ה אלו החלקים אלא לאכילה לא שיעשה בהם אלא זה והוא מה שאמר וזה יהיה לך מקודש הקדשים מן האש וגו' כמו שהאש אין אתה משתמש בה אלא לצורך אכילה ג"כ אלו המתנות שאתה לוקח מקדשי המזבח לא תשמש בהן אלא לאכילה וכתוב בתורה בענין מעשר לה' הוא בהוייתו יהא ולכך אינה מקודשת ורבי יהודה אומר כשקדש בו במזיד רוצה לומר שהוא יודע שזה הדבר מעשר שני הרי חללו לפי שמעשר שני מתחלל כמו שבארנו במס' מעשר שני [פ"ב הל"ו] ואם נתחלל הרי היא מתקדשת בו בלי ספק ורבי מאיר אומר אין דרך חלול בכך רוצה לומר אין זה דרך חילול המעשר והם חולקים בהקדש בדק הבית להפך רבי מאיר אומר במזיד מתחלל בשוגג אין מתחלל ורבי יהודה אומר הפך זה והלכה כרבי מאיר במעשר וכרבי יהודה בהקדש:

המקדש בחלקו וכו' אינה מקודשת. כתב הר"ב דכהנים משלחן גבוה קא זכו. ואמר קרא וזה יהיה לך וגו'. וכ"פ הרמב"ם. ותמיהני דכיון דקרא וזה יהיה לך כתיב. למאי צריכין לטעמא דמשלחן גבוה קא זכו. ובגמ' איתא הכי לימא מתני' דלא כריה"ג דדריש ומעלה מעל בה'. (ויקרא ה׳:כ״א) לרבות קדשים קלים שהם ממונו. אפי' תימא ר"י הגלילי. דע"כ לא אמר אלא מחיים. אבל לאחר שחיטה לא. מ"ט כי קא זכו. משלחן גבוה קא זכו. ובתר הכי תניא רבי יהודה אומר מקודשת. רבי יוסי אומר אינה מקודשת. אמר רבי יוחנן שניהם מקרא א' דרשו וזה יהיה לך וגו'. רבי יהודה סבר. לך ולכל צרכך. רבי יוסי סבר כאש וכו'. וצריך לומר דהאמת מפרשים. ובגמ' פרק קמא דבבא קמא דף י"ב לא נקט אלא משלחן גבוה קא זכו. ותו איתא בגמ' דלהכי תנן בחלקו משום ר"י הגלילי. דמחיים לא. [ועיין מה שכתבתי במשנה ט' פ"ד דבב"מ]. ומה שפירש הר"ב. מה אש אין אתה משתמש בו אלא לאכילה. כן כתב הרמב"ם. ודבר תימה בעיני שהרי למלאכה ג"כ אתה משתמש בו. וכן להתחמם במדורת עצים ואש. ובגמ' כאש מה אש לאכילה. אף הוא נמי לאכילה. ופירש"י כאש חלקו של אהרן הושוה לחלקו של מזבח. מה מזבח לאכילה. אף כהן לאכילה. ולא לדבר אחר. אינה מקודשת. כתבו התוס' ואם תאמר מי גרע מהמקדש ע"מ שאדבר עליך לשלטון [במ"ו פ' דלקמן] דמקודשת אע"פ שלא נתן לה כלום אלא שעשה לה הנאה. וי"ל דלא דמי דהתם יכול ליטול שכר מדבורו והוי כאילו נתן לה פרוטה. אבל הכא הטובת הנאה אינה משלו. דהא ממון גבוה הוא ואינו יכול ליקח ממון מהנאה (שלו) [שעשה לה]:

במעשר שני. לשון הר"ב ובמעשר כתיב מעשר לה' הוא. בהויתו. יהא. קרא הכי כתיב (שם כ"ז) כל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא. והכי מייתי לה בגמ'. ולשון הרמב"ם וכתוב בתורה בענין מעשר לה' הוא. ע"כ. ומ"מ נראה דלא איצטריך אלא לר"י. אבל לרבי מאיר הא ס"ל מעשר שני ממון גבוה הוא. כדפירש הר"ב בריש מסכת מעשר שני וכן כתב רש"י בפירוש המשנה דמעשר שני כו' דקסבר ר"מ מעשר [שני] ממון גבוה הוא:

רבי יהודה אומר בשוגג לא קדש. ובהקדש סבר ר"מ דלא קדש. ואמרו בגמ' דר' יוחנן אמר בטעמייהו [תרתי] חדא לפי שאין אשה רוצה [אם היתה יודעת שהוא כן לא קבלתו לשם קדושין וה"ל קדושי טעות] וחדא לפי שאין שניהם רוצים. ופליגי אמוראי. רבי ירמיה אמר מעשר איהי לא ניחא לה משום טירחא דאורחא איהו ניחא ליה דנקני אתתא ממילא [בחנם בלא טורח]. והקדש תרווייהו לא ניחא להו דנתחיל הקדש על ידייהו. ורבי יעקב אמר איפכא מסתברא. דמעשר איהו נמי לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא [דלא ניחא ליה דליהוי לה תרעומת עליה] והקדש איהי לא ניחא לה דלתחול הקדש על ידה. ואיהו מי לא ניחא ליה דנקני אתתא ממילא. [*[ואע"פ שעליו לשלם להקדש השתא מיהא ניחא ליה שמא אין לו משלו עכשיו כלום]. והא דבמזיד קדש. ופי' הר"ב הואיל ויוצא לחולין כו'. עיין מ"ש במ"ג פ"ק דבכורות]:

ובהקדש במזיד קדש. פי' הר"ב דכיון שידע שהוא הקדש כו'. לשון התוס' דר"מ לטעמיה. דאמר הקדש במזיד מתחלל. ומפיק ליה מקרא או מעלה מעל. ואין מעילה אלא בשינוי כלומר במזיד. דאם ירצה לגוזלו יקננו מיד. וזה שינה היכא דקדש במזיד. וראיה דדין מעלה מעל הוי במזיד. דכתיב גבי סוטה גבי איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל (במדבר ה׳:י״ב). והתם על כרחך במזיד קאמר. דודאי כשמזנה מזידה היא. וקרא דונתן הכסף וקם לו למצוה בעלמא. דבלאו כסף הוא מתחלל. אם ירצה לגוזלו. ומיהו במעשר קאמר ר"מ דבין בשוגג בין במזיד לא קדש. ובמעילה הוא דגלי קרא דבמזיד מתחלל. אבל מעשר כל היכא דאיתא שם מעשר עליו. ור"י סבר ממון בעלים הוא ולכך במזיד קדש דממונו הוא. אבל בשוגג לא. משום טירחא דאורחא. ע"כ:

בין קדשי קדשים שחלק עם הכהנים בקרבנות:

אינה מקודשת דאינו שלו רק משולחן גבוה זכי:

לא קדש דמע"ש ממון גבוה הוא לר"מ, מדכתיב ביה לה' הוא, בהוייתו יהא:

בשוגג לא קדש דכיון דלא ידעי דמע"ש הוא, הו"ל קדושי טעות, מדצריכה טרחה להעלותו לירושלים:

במזיד קדש דס"ל מע"ש ממון הדיוט הוא:

במזיד קדש דמדהיה במזיד, נתכוון לחלל קדושתו, ונפיק לחולין:

ובשוגג לא קדש דמדלא ידעי שהוא הקדש, לא ניחא ליה דלתחלל הקדש על ידו. ודוקא בקדשי בדק הבית, אבל בקדשי מזבח בין בשוגג בין במזיד לא נפיק לחולין, דאין מועל אחר מועל במוקדשין, רק בבהמה וכלי שרת בלבד [כמעילה י"ט ב'], ש"מ דקדשי מזבח בקדושתייהו קיימי, ולא הוה חולין שתתקדש האשה בהן [והר"ב קיצר במובן במח"כ יותר מהראוי]:

רבי יהודה אומר בשוגג קדש דמעילה ליכא רק בשוגג, ומדמעל נפיק לחולין:

במזיד לא קדש דמדלא מעל לא נפק לחולין:

ואע"ג דעכ"פ נהנית על ידו, ומ"ש מעל מנת שאדבר עליך אל השלטון [פ"ג מ"ו], דאע"ג דלא נתן כלום מקודשת, דעכ"פ היא נהנת. ואף דמסקינן התם בש"ס דמיירי שמקדשה בפרוטה, ומתנה ע"מ וכו'. היינו רק משום דאל"כ הרי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, והו"ל כאילו קדשה במלוה. הא לאו מלוה הוה מקודשת, והכא לאו מלוה איכא. י"ל דשאני התם דיוכל ליטל שכר בשביל דבורו, והו"ל כנתן לה פרוטה, משא"כ הכא אינו שלו, ואינו יכול ליטל ממון עבור הנאה שעשה לה. כך נ"ל פי' קו' התוס', ומתורץ קו' לחם אבירים לדבריהם ממסקנא דהתם, דמוקי לה במקדשה בפרוטה על תנאי. ומה שתירץ הוא, דלתוס' רק במקדשה בשכר שאעשה, צריך פרוטה ולא בשכר שאדבר. ובמח"כ אשתמיטתיה, שבש"ע [אה"ע ל"ח י"ג] הובא דין זה בלי שום חולק. ובני המאה"ג החרוץ מהו' ברוך יצחק שליט"א משך בקשתו ואגרי ביה גירא בהרב לחם אבירים, ממאי שהביא הרא"ש שם בסוגיא שאדבר עליך אל השלטון, שתוס' הוקשו למאי דמוקי לה ר"ל למתניתין דמיירי בשנתן לה פרוטה, א"כ מה קמ"ל. ותרצו דסד"א דתוכל לומר, דברים אלו שאמרת להשלטון לא ניחא לי בהן. אלמא דתוס' גופייהו ס"ל דגם בשאדבר עליך מיירי בשנתן פרוטה. ומה יכריחנו לומר דתוס' דהתם פליגי אתוס' שבסוגיתינו. ותו לחם אבירים אכל אש, שהקשה קו' חזקה עליו. מדמקשינן התם [דס"ג א'] בש"ס. מנ"ל לר"ל לאוקמי למתניתין בשקדשה בפרוטה. ותרצינן מדתני על מנת והרי כל עיקר על מנת דתני נקט ליה בהדיא גביה שאדבר עליך אל השלטון. הרי בפירוש דלא כהרב לחם אבירים עכ"ל:

המקדש בחלקו וכו'. ואיתה בפ"ק דב"ק דף י"ב. ותוס' פ' ואלו מנחות דף ע"ג. וביד פ"ה דהלכות אישות סימן ג' ד' ה':

בחלקו שחלק עם אחיו הכהנים אינה מקודשת והא דתניא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו לרבות קדשים קלים שהן ממונם של בעלים שיש בהם לשם ולעמיתו דברי ר' יוסי הגלילי ומשמע נמי דאם קדש בהן מקודשת במחיים מיירי הואיל והוא חייב באחריותם ומתני' אחר שחיטה דכי קא זכו בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בבשר משלחן גבוה קא זכו דייקא נמי דקתני המקדש בחלקו ולא קתני המקדש בקדשים קלים שמע מינה. והעלו תוס' ז"ל שם פ"ק דב"ק דחלק בעלים אפי' לאחר שחיטה הוי ממין בעלים לקדש בו אשה ולכל דבר וכן משמע דהמקדש בחלקו בחלק כהנים מיירי דלשון המקדש בחלקו לא שייך אלא בחלק כהנים דבעלים לא שייך בהן לשון חלק דעיקר הקרבן שלהן הוא ע"כ. ועוד כתבו שם דמאי דקאמר הכא בגמרא כי קאמר ר' יוסי מחיים היינו לפי מאי דס"ד התם מעיקרא אבל לפי המסקנא דהתם במתנות כהונה אפילו מחיים הוי ממון גבוה כגון בכור או אפילו חזה ושוק של שלמים מחיים נמי הוי ממון גבוה. ועיין עוד שם במ"ש בפ"ק סי' ב'. ובירושלמי דפירקין ודפ"ק דדמאי דף כ"ב ודפ"ק דמעשר שני דף נ"ב איתא דבהאי רישא נמי דהמקדש בחלקו פליגי נמי ר"מ ור' יהודה ע"ש. ובגמרא נמי לאחר פטירתו של ר"מ א"ל ר' יהודה לתלמידיו אל יכנסו תלמידי ר"מ לכאן מפני שקנתרנים הם ולא ללמוד תורה הם באים אלא לקפחני בהלכות הן באין דחק סומכוס ונכנס אמר להם כך שנה לי ר"מ המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת כעס ר' יהודה אמר להם לא כך אמרתי לכם אל יכנסו תלמידי ר"מ לכאן וכו' וכי אשה בעזרה מנין א"ר יוסי יאמרו מאיר שכב יהודה כעס יוסי שתק תורה מה תהא עליה וכי אין אדם עשוי לקבל קדושין לבתו בעזרה ואין אשה עשויה לעשות לה שליח לקבל קדושיה בעזרה ועוד דחקה ונכנסה מאי. תניא ר' יהודה אומר מקודשת ר' יוסי אומר אינה מקודשת א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש ר' יהודה סבר לך לכל צרכך ור' יוסי סבר כאש מה אש לאכילה אף הוא נמי לאכילה ופי' רש"י ז"ל כאש חלקו של אהרן הושווה לחלקו של מזבח מה מזבח לאכילה אף כהן לאכילה ולא לדבר אחר ע"כ. אבל רעז"ל שפי' מה אש אין אתה משתמש בו אלא לאכילה העתיק מפי' הרמב"ם ז"ל. ובגמרא וא"ר יוחנן נמנו וגמרו המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים לא קדש ותניא כותיה:

ר' יהודה אומר וכו' פ' הפועלים דף צ' ובפ"ק דבכורות דף ט'. בפי' רעז"ל ובמעשר כתיב לה' הוא בהויתו יהא בגמרא ה"ג לה מנא ה"מ אמר רב אחא משמיה דגמ' כל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא לה' הוא ולא לקדש בו אשה. וכתוב בתוי"ט דנראה לו דלא איצטריך אלא לר' יהודה אבל לר"מ הא ס"ל מעשר שני ממון גבוה הוא וכ"כ רש"י ז"ל בפי' במעשר שני וכו' דקסבר ר"מ מעשר שני ממון גבוה הוא ע"כ. בסוף פי' רעז"ל והלכה כר"מ במעשר. אמר המלקט הואיל וסתם לן תנא כותיה בבחירתא דהיינו מסכת עדויות בפ"ד דתנן כרם רבעי בש"א אין לו חומש ואין לו ביעור ובה"א יש לו בש"א יש לו פרט ויש לו עוללות והעניים פודין לעצמן ובה"א כולו לגת כמעשר שהוא ממון גבוה ואין בו חיוב פרט ועוללות ומאן שמעת ליה דאמר דמעבר הוי ממון גבוה ר"מ הוא דאילו ר"י ס"ל דממון הדיוט הוא ובית הלל כסתם משנה חשיב להו דהלכה כמותם. והלכה כר"י בהקדש הואיל וסתם לן תנא כותיה בפ' בתרא דמעילה דתנן שלח ביד פקח ונזכר עד שלא הגיע אצל חנוני חנוני מעל כשיוציא דשגגה גביה איתיה אבל הני מזידין נינהו גזבר ושליח דמיירי כשהוזכרו שניהם ואע"ג דבמשנה דמשך הימנו מעשר בסלע דבפ"ד דמסכת מעשר שני סתם לן תנא במעשר כר' יהודה נמי וכדכתבינן התם אפ"ה הלכה כר"מ חדא דתרי סתמי נינהו כר"מ חדא בסדר זרעים בפאה פ"ז וגם במעשר שני פ"ה תנן כרם רבעי ותרויהו חשיבי חד סתמא ואידך בעדויות וכדכתיבנא ולולי סתם דבעדויות לא הוי פסקינן הלכתא כותיה דר' מאיר דמה לי חד סתמא מה לי תרי סתמא. ובפ' כל שעה (פסחים דף ל"ח) גרסי' עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה דברי ר"מ משום דממון גבוה הוא וחכמים אומרים חייבת ופסק הרמב"ם ז"ל בפ' ששי דהלכות בכורים כחכמים. ונלע"ד דאע"ג שהוא פסק בכמה דוכתי כר"מ דמעשר שני ממון גבוה הוא כיון דהכא קרי ליה לר' יהודה חכמים פסק כותיה ואע"ג דהתם בפ' כל שעה קאמר דלר"מ אין אדם יוצא י"ח בפסח במצות מעשר שני והרמב"ם ז"ל הוא עצמו פסק בפ' ששי מהלכות חמץ ומצה דיוצאין במצת מעשר שני אפשר להיות דשאני לענין פסח דלא אשכחן ברייתא. בהדיא דפליג ר"מ לומר דאינו יוצא במצת מעשר שני רק רב אסי הוא דאמר לה אליבא דר"מ ועיין בכסף משנה שם פרק ששי דהלכות בכורים שנתן עוד טעם לשבח בשם הר"י קורקוס ז"ל:

במעשר שני וכו' גמ' א"ר יעקב שמעת מיניה דר' יוחנן טעמא דתרתי באבי דמתני' שגגת מעשר דר' יהודה ושגגת הקדש דר"מ דשניהם אין אשה מתקדשת בהם בחדא מינייהו פי' לפי שאין אשה רוצה אם היתה יודעת שהוא כן לא היתה מקבלתו לשם קדושין והוו להו קדושי טעות ובחדא לפי שאין שניהם רוצין ונ"מ דבההיא דפריש בה ר' יוחנן לפי שאין אשה רוצה אם בדקנוה ואמרה רוצה אני ואינה מקפדת אין אנו צריכין לבדוק אותו דמסתמא מינח ניחא ליה ולא ידענא בהי מינייהו תלה באשה ובהי מינייהו תלה בשניהם א"ר ירמיה ניחזי אנן מעשר איהי לא ניחא לה משום טרחא דאורתא איהו ניחא ליה דניקני ליה איתתא ממילא בלא טורח אלא הקדש תרויהו לא ניחא להו דנתחיל הקדש על ידייהו שהוא דבר איסור וקראן הכתוב מועלי מעל ואם קדושין הן הרי נתחלל שזו הונאתו מרשות גבוה ונתנו לה ור' יעקב דאמר לא ידעינן הי מינייהו אמר לך אטו אפכא נמי מי ליכא לפרושי ולמימר במעשר לפי שאין שניהם רוצין דאיהי לא ניחא לה משום טרחא דאורחא ואיהו נמי לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא דשכיח לאיתנוסי גבי איתתא טפי מגברא דע"כ אונסא דאורחא עליה שהרי בכאן אינו ש"פ שלא ניתן להוציאו אלא בירושלים ואי נמי לא רמי אחריות עליה לא נייא ליה דליתניס מינה פן תעצב ותאמר לו קדשתני בדבר שלא נהניתי בו אלא הקדש בשלמא איהי לא ניחא לה דנתחיל הקדש על ידה אלא איהו מי לא ניחא ליה דניקני איתתא ממילא ואע"פ שעליו לשלם להקדש השתא מיהא ניתא ליה שמא אין לו משלו עכשיו כלום ע"כ:

רבי יהודה אומר במזיד קדש מפרש בגמרא דבאשה חברה עסקינן דידעה שאין מעשר שני מתחלל ע"י קדושיה ועולה ואוכלתן בירושלם והלכך קדושיה הוו קדושין אבל גבי לוקח בהמה טמאה בדמי מעשר שני תנן בספ"ק דמסכת מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן דמיירי בסתם מוכר דלא ידע שאין מעשר מתחלל על בהמה טמאה ומהאי טעמא נמי אמר עלה דמתני' דהתם דהלוקח בהמה במזיד תעלה ותאכל במקום א"ר יהודה בד"א במתכון ולקחן תחלה לשם שלמים אבל במתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן דקנסינן ליה למוכר דיודע הוא שהמעות מתחללות על הבהמה ותולין הן בידו ועבר על לפני עור לא תתן מכשול דיודע הוא שהלוקח מכרן לאכלה בעירו. ועיין עוד במ"ש בספ"ק דמסכת מעשר שני:

ובהקדש במזיד קדש ביד פ' ששי דהלכות מעילה סימן ב':