משנה כריתות פרק ב׳ משנה א׳

ארבעה מחוסרי כפורים וארבעה מביאין כו': זב וזבה שנים ולא מנה מצורע ומצורעת מפני שעיקר טומאה בזב אינו טומאת זבה לפי שזבה אינה חייבת קרבן עד שתראה דם שלשה ימים זה אחר זה ואילו ראתה דם ביום אחד אלף ראיות דרך משל אינה חייבת בקרבן והזב יתחייב בקרבן משעה שיראה שלשה ראיות ואפי' ראה אותם בשעה אחת והוא מה שאמרו תלה הכתוב את הזב בראיות ואת הזבה בימים. וכבר זכרנו אלו הענינים בתחילת מגילה ובשמיני מפסחים ועוד יתבארו במקומותם במסכת זבים. אבל מצורע ומצורעת עיקר טומאתן שוה לפי שנגע צרעת בשניהם כאחד כגריס ואין אנו אומרים הגיון זה מן הצרעת מטמא באנשים ואינו מטמא בנשים או להפך אלא זה דבר תורה שהקב"ה נתן הפרש בין זב לזבה ולא עשה כן בצרעת. ואין מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בענינים האלו אלא בגר שתנא קמא סבר הואיל שמל וטבל הותר לאכול בקדשים והקרבן מצוה בעלמא ורבי אליעזר אומר שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיזרק עליו הדם אם הביא בהמה לכפרתו או עד שיביא קרבן העוף ולפי שבארנו בתחלת סדר זה שקרבן הגר גם כן שתי תורים או שני בני יונה ושניהם עולה הרי הוא כאילו אמר עד שיתמצה דמם ות"ק קורא מחוסר כפורים כל מי שהבאת קרבנותיו מעכבתו מלאכול בקדשים ולפיכך לא מנה הנזיר שהבאת קרבנותיו מעכבתו מלשתות יין ומלטמא ומלגלח ור' אליעזר קורא שם זה לכל מי שהבאת קרבנו מעכבתו מאיזה ענין שיהיה ואין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב. ואמרו ארבעה אע"פ שזכר המנין אחר כן לאפוקי מדר' אליעזר בן יעקב שאומר גר מחוסר כפורים:

ארבעה מחוסרי כפרה. מנינא לאפוקי מדראב"י שאומר גר מחוסר כפורים. גמ' רפ"ק ועמ"ש בריש ב"ק:

מחוסרי כפרה. לשון הר"ב שמביאים כפרה וכו' וז"ל רש"י מביאין חטאת כו':

וארבעה מביאין על הזדון כשגגה. מנינא לאפוקי מדר"ש דתניא רש"א שבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה. גמ' רפ"ק:

והמצורע. כתב הר"ב והא דלא חשיב נמי והמצורעת וכו' אין עיקר טומאתן חלוקה וכו' דאילו בשאר דברים חלוקים הם כדתנן ספ"ג דסוטה. גמ':

גר מחוסר כפרה. כתב הר"ב ות"ק סבר גר כיון שמל וטבל מותר לאכול בקדשים וכו'. דגר צריך מילה וטבילה וקרבן. מילה דכתיב (יהושע ח') כי מולים היו כל העם היוצאים. א"נ מהכא (יחזקאל ט״ז:ו׳) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך. פירש"י דם פסח ודם מילה. ע"כ. [והרמב"ם בהקדמה לסדר זה. וכן בחבורו ריש פי"ג מהלכות אסורי ביאה כתב. שנאמר בפסח מצרים (שמות י״ב:מ״ח) וכל ערל לא יאכל בו]. טבילה דכתיב (שם כ"ד) ויקח משה חצי הדם ויזרוק על העם. ואין (הרצאה) [הזאה] בלא טבילה [והרמב"ם כתב בחבורו (שם י"ט) וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם]. והרצאת דמים. דכתיב (שם כ"ד) וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו'. גמ':

עד שיזרק עליו הדם. פי' הר"ב אם הביא קרבן בהמה ואם עולת העוף הביא וכו' דת"ר כי יגור אתכם גר וגו'. כאשר תעשו כן יעשה (במדבר ט״ו:י״ד) מה אתם עולה ושלמים. אף הוא עולה ושלמים. שנאמר (שם) ככם כגר [*ואלא מיהת שלמים לאו דוקא. וסגי ליה בעולת בהמה מדאתרבו בסמוך לעוף. לבהמה לא כ"ש] מנין לרבות את העוף. ת"ל (ויקרא א׳:ט׳) אשה ריח ניחוח לה'. איזה דבר שכולו לה' הוי אומר עולת העוף [שאין כהן נהנה ממנו. דבעולת בהמה איכא עורה לכהנים] יכול שאני מרבה אפילו מנחה ת"ל כן. להביא פרידה אחת א"א. שלא מצינו בכל התורה [בחובה. גמרא] והאיכא יולדת דמתייא בן יונה או תור לחטאת משום דאיכא כבש בהדה. גמרא. הלכך מביא שתי פרידות ושתיהן עולות שכולן לה':

ונזיר ליינו כו'. כתב הר"ב ות"ק לא חשיב נזיר. דלא תני אלא הנך דלאישתרויי בקדשים. ורבי אליעזר דקתני נזיר למשרי נפשיה נתני נמי נזיר טמא. כי קא מייתי קרבן למיחל עליה נזירות בטהרה הוא:

ארבעה מחוסרי כפורים ר"ל ד' הן שמביאין חטאת שלא על חטא, רק משום שמחוסרין כפרה וגמר טהרה [ואפשר דר"ל מחוסרי כפרה מדלא חטאו, אלא דלפ"ז דחיקא לן לישנא דקאמר בתר הכי גר מחוסר כפרה עד וכו'. וק' וכי זריקת הדם מעכב מלהתכפר. או שאח"כ יהיה חייב כפרה. אלא ע"כ דכפרה היינו טהרה גמורה לאכל קדשים, וכמ"ש גם על המזבח וכפר, דהיינו יטהרו בזריקת הדם עליו]:

והמצורע והא דלא נקט נמי מצורעת כדנקט זב וזבה. ה"ט משום דמצורע ומצורעת שוין בעיקר טומאתן, דזה וזאת שיעור נגען בכגריס. משא"כ זב וזבה, זב בראיות תליא רחמנא, דבראה ג' ראיות ביום א'. טמא, אבל זבה טומאתה תליא בימים, שצריך שתראה ג' ראיות בג' ימים רצופין, אז היא זבה גדולה:

רבי אליעזר בן יעקב אומר גר מחוסר כפרה עד שיזרק עליו הדם ר"ל דכל גר שמל וטבל אסור לאכול קדשים עד שיביא עולת בהמה ויזרק דמה במזבח, או שיביא ב' עופות לעולות ויתמצה דמן במזבח משו"ה ה"ל מחוסכ"פ. ולת"ק גר שמל וטבל מותר לאכול קדשים, רק שאסור לבוא בקהל עד שיזרק דם קרבנותיו. וקיי"ל דבזה"ז שאין מקדש, משמל וטבל מותר בקהל [י"ד רס"ח ס"ב]:

ונזיר ליינו ותגלחתו וטומאתו ר"ל דכל נזיר מביא ג' בהמות, כבשה לחטאת, וכבש לעולה, ואיל לשלמים. וכשהקריבו אחת וזרקו דמה בעבורו, מותר ביין וגלוח ולהטמא משו"ה הו"ל מחוסכ"פ, ולת"ק לא מחשב נזיר מחוסר כפרה, מדאין קרבנו מעכבו מלאכול קדשים:

כך פירשתי ע"ד הר"ב. אבל לרמב"ם [פ"א ממחוסכ"פ ה"ב] גם ת"ק מודה, דגר קודם הבאת קרבנותיו אסור בקדשים. וכן כ' נמי תוספות בריש מכילתן. ונ"ל דלרמב"ם ותוס' הא דקאמר בש"ס גר כי קא מייתי לאכשורי נפשיה למיעל בקהל, ר"ל מדאינו אסור בקדשים רק מדאינו עדיין ישראל גמור קודם שהביא קרבנותיו. להכי לא מקרי מחוסר כפורים, דלא חסר לו הכפורים רק כל שם ישראל חסר לו. ותמהני דלרמב"ם ותוס' במאי פליגי ת"ק וראב"י, ומה נ"מ אי מקרי מחוסר כפורים או לא. וגם לעיל [בש"ס ד"ב ב'] אמרינן דתנא מניינא לאפוקי דראב"י, ולרמב"ם ותוס' מאי לאפוקי איכא, הרי לא פליגי כלל. ואי"ל דלת"ק רק הנך ד' נקראו מחוסכ"פ, דבנכנסו לעזרת ישראל קודם הבאת קרבנן חייבים כרת [כפ"א דכלים מ"ח ומנחות כ"ז ב']. משא"כ גר קודם שהביא קרבנו. מדאינו עדיין כישראל גמור. כמ"ש הרמב"ם הנ"ל, להכי כשנכנס לשם בטומאה אינו חייב כרת וקרבן. דאע"ג דעכומ"ז הן כזבים לכל דבריהן [כנדה ל"א א']. זהו רק מדרבנן. ואע"ג דכל עכומ"ז אסור לכנוס אפילו בחיל [ככלים פ"א מ"ח], זהו ג"כ מדרבנן, דהרי לא נצטוו רק בז' מצות [כסנהדרין נ"ו א'] וכ"כ ג"כ הר"ש [בפ"א דכלים מ"ח] דלא נצטוו בשלוח מחנות. אבל כל זה ליתא. דהרי בהדיא תנינן [יבמות מ"ז ב'], טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו. ומה"ט א"א נמי לומר דכ"ע מודו דאסור בקדשים קודם הבאת קרבנותיו, ופליגי דלראב"י מותר לבוא בקהל קודם הבאת קרבנותיו ואפ"ה אסור בקדשים, להכי שפיר מקרי מחוסכ"פ, ולת"ק אסור בזה ובזה קודם הבאת קרבנותיו, ולא מחשב מחוסכ"פ, דמדאסור בקהל, אינו עוד ישראל גמור, ולא מחשב מחוסכ"פ. ולפ"ז נ"מ טובא בין ת"ק לראב"י, וקאמר שפיר בריש מכילתן לאפוקי מראב"י. ליתא, דהרי בסוגיא דיבמות הנ"ל אמרינן דלעניין זה כשטבל ועלה הרי היא כישראל לכל דבריו, דאפילו הדר ביה וקדש קדושיו קדושין. א"כ מכ"ש בלא הדר ביה. ואם גם נדחק לומר דעכ"פ לכתחילה אסור בבת ישראל. עכ"פ הרי גם בנזיר פליגי, והרי בנזיר לכ"ע קרבנו רק לשרוייה באיסורי נזיר קאמייתי, ולעניין מה פליגי אי נזיר מקרי מחוסכ"פ או לא. וא"כ גם לר"ב קשיא. ונ"ל דנ"מ אי נדר בנזיר על מנת שגר ונזיר מחוסכ"פ מקרי, לת"ק פטור מנזירות ולראב"י חייב. ולבני הרב המשכיל מהו' משה מרדכי שליט"א אשכחנא טובא בש"ס דפליגי אי מקרי כך או כך, אף שאין נ"מ לדינא, וכדתנן ארבע אבות נזיקין, למעוטי דר"ח ור' אושעיה [כב"ק ד"ה א'], ולא פליגי כלל [וכתוס' שם ד"ה תני]. וכ"כ אמרינן [בע"ז דע"ד א'] הרי אלו אסורין ואוסרין בכ"ש. למעוטי דבר שבמניין, ולא פליגי כלל [וכתוס' שם ד"ה למעוטי] , ועוד דוכתי טובא:

ד' מחוסרי כפרה רפ"ק דמכילתין. ופירוש מחוסרי כפרה מלאכול בקדשים עד שיביאו חטאת וכפרה לאו דוקא. ובגמרא התם ברפ"ק בעי מניינא למה לי ומשני לאפוקי מדר' אליעזר בן יעקב דאמר גר מחוסר כפרה וכו' משום הכי תני ארבעה:

וד' מביאין על הזדון וכו' פ' בתרא דמכלתין דף כ"ה. והכא נמי בעי בלמרא בדפ"ק מניינא למה לי ומשני לאפוקי מדר"ש דתניא רש"א שבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה. וכתוב שם בגליון מהרא"ש ז"ל תימא מה צריך מניינא לאפוקי מר"ש הא קתני בהדיא שבועת הפקדון וי"ל דתנא מניינא דלא תטעה לשנות שבועת הפקדון אין מביא על הזדון כשוגג כר"ש להכי תנא מניינא דכולן שוין ע"כ:

הזב והזבה והיולדת והמצורע. כתב הרמב"ם ז"ל בספר המצות שלכן חשבו זב וזבה בשנים לפי שחלוקין בחוליין שהאיש מטמא בלובן והאשה באודם אבל מצורע ומצורעת חשבו אותם לאחת לפי שהחולי שוה בשניהם שהצרעת דבר שוה בכולן ע"כ. ודוקא בעיקר דין טומאתם הם שוין אבל מ"מ המצורע פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת:

גר מחוסר כפרה פירש הקונטריס ואסור לאכול בקדשים ופוסל אשה בביאתו לכהונה ורבנן נמי אית להו הכי אלא לא חשבי ליה בהדי אינך משום דל"ד להו דזה מחוסר אף לבוא בקהל מה שאין כן באינך. גיליון. ורבי דדריש בברייתא בגמרא ככם כגר מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים אף הם הגרים לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים. כתב הרגמ"ה ז"ל דרבי לית דר"א בן יעקב דלמיכל קדשים מייתי קרבן אלא קסבר דלא מייתי קרבן אלא לאכשורי נפשיה בקהל ע"כ:

ונזיר ליינו וכו' וראב"י דלא מני נזיר טמא ג"כ משום דכי מייתי קרבן למיחל עליה נזירות דטהרה הוא. וביד רפ"א דהלכות מחוסרי כפרה: