משנה כלים פרק ט׳ משנה א׳

כאשר היה המחט או הטבעת טמאים במת אשר הוא מאבות הטומאות כמו שהקדמנו והוא יטמא כלי חרס כמו שביארנו בפתיחה עוד נמצא זה הטבעת או המחט בקרקע התנור ויראו שם להיותן בלתי בולטות ולא גבוהין באויר התנור לפי שאם היו בולטים ומוגבהין על שטח הקרקע יטמאוהו ואם היו נראים כאשר ידביק בזה המקום בצק שזה הבצק לא רכה שיגור במקומות העמוקים ולא קשה שידבק בעצם התנור אבל ירחק ממנו ונגע זה הבצק בזה הדבר הטמא מהמחט או הטבעת הנה התנור כבר נטמא בהגעת מחט טמאה מטמא מת בתוכה. עוד לקח דין אחר והוא שתהיה הטבעת או המחט טהור ויהיה בעצם הטפילה שיטפילו על קרקע התנור והטיט עליו ותחתיו והיה התנור מוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת [עי' כ"מ פ"כ מהל' ט"מ הל"ה] הנה נטמא התנור בכללו ונטמאת הטבעת או המחט אשר בתוכה ואם היה התנור טהור לא יטמא אבל יצילהו זה הצמיד פתיל אם היה לפי מה שראוי הנה הטבעת או המחט ג"כ טהורין ולא יטמא באהל המת שהיא בגוף הבנין וזה הבנין כולו טהור להיות התנור צמיד פתיל וכן גם כן אם חבית באהל המת ופיו סגור בטיט אשר הוא צמיד פתיל כמו שיתבאר והיה מחט טהור או טבעת בזה הטיט אשר נסתם בו פי החבית אם היה נמשך לצדדי החבית הנה הן טמאים שצידי החבית לא יצטרכו לטיט וזה בדמיון מי ששם המחט בקרקע החבית והדביק עליו טיט אשר יטמא כמו שיתבאר ואם הי' נמשך כנגד פי החבית הנה היא טהורה ובתנאי שתהיה בגוף הטיט אולם אם היתה נראית על שטח הכסוי עד שיהיה באויר החבית ממה שימשך תוך החבית הנה ראוי שתהיה בולטת גם על שטח הכסוי עד שיהיה באויר החבית אולם אם היתה נוקבת אל תוך החבית מגעת באוירה הנה היא טמאה ר"ל המחט או הטבעת אם לא שיהיה עליה מסך מטיט יבדיל בינה ובין אויר החבית ואע"פ שתהיה בתכלית הדקות כמו קליפת השום וטעם היותן טמאין כאשר היו שוקעין בתוכו לפי שהיו בתוך החבית והחבית מוקפת צמיד פתיל ואני אבאר לך בפרק שאחר זה שכלים המוקפים צמיד פתיל באהל המת לא יצילו מה שבתוכן מהכלים אבל יטמא כל מה שבתוכו מהכלים זולת כלי חרס לבד וכבר ביארנו סבת זה בעדיות ואבאר אותו ג"כ בפרק שאחר זה:

מחט או טבעת. פי' הר"ב טמא במת אשר הוא מאבות הטומאות (כדתנן בפ"ק דאהלות) והוא יטמא כלי חרס. הרמב"ם:

אם אופה את הבצק כו'. וקצת קשה למה משערין בבצק. והלא לא היו [רגילים] להדביק את הפת. אלא [בכותלו] של תנור. והאש והגחלים והאפר הם היו בנחושתו של תנור. הר"ש:

אם בטמא טמאין. פי' הר"ב אם התנור טמא כו'. כלומר שהצמיד פתיל שעליו אינו כראוי ונטמא התנור כך פי' הרמב"ם. ועיין עוד מזה מה שאכתוב במשנה דלקמן ובמ"ו:

ובטהור טהורים. לשון הר"ב דכיון שהתנור מוקף כו'. כלומר שהיה הצמיד פתיל כראוי. וכן לשון הרמב"ם בהדיא בפי' המשנה כאשר העתיק הכ"מ בפ"כ מה' טומאת מת. ומ"ש הר"ב דבטילי לגבי טפילה כלומר דאי לא תימא הכי הא קי"ל דאין צמיד פתיל מציל על כלי מתכות. כמ"ש הר"ב לקמן בסמוך:

מצדיה. כלומר שלא על פיה של החבית. ופי' הר"ב שאין צדי החבית צריכים לטיט. וכן לשון הרמב"ם וכלומר למגופה. וכן בהדיא לשון הראב"ד שם:

מכנגד פיה טהורים. ה"נ טעמא משום דבטילי לגבי מגופה וכדמסיק הר"ב לקמן בסמוך. ומגופה אינה כחבית ואינה כלי טמא אבל היא נחשבת לגבי החבית כמו הטפילה לגבי התנור:

שוקעים בתוכה ותחתיהם כקליפת השום. ה"נ ה"מ למתני הכי ברישא גבי נחושתו של תנור. אלא דהתם לא שכיח שיהיה עליו כקליפת השום. משא"כ הכא במגופה שכיחא מלתא שהמחט או הטבעת נגבלו בתוך הטיט ותחתיהם כקליפת השום:

טהורים. כתב הר"ב דבטילי כו' אבל אם נכנסים כו' שאין צמיד פתיל כו'. עיין במשנה הסמוכה בר"פ דלקמן. ומ"ש הלכך אם נכנסים בתוך אויר החבית כו'. עיין בפירושו למשנה ג פ' דלקמן ומ"ש שם בס"ד:

מחט או טבעת שמכירן שנטמאו ממת ונעשו עי"ז אה"ט. דאז אפשר שיטמאו להתנור שהוא כלי [רמב"ם]. ול"מ היה נ"ל דאפשר נמי דמיירי הכא שנמצאו וכדמסיק. ואע"ג שאינו יודע בהם שום טומאה ודאית עכ"פ הרי גזרו טומאה על כל כלים הנמצאים [כטהרות פ"ד מ"ה]. ואם הן כלי מתכות חיישינן שנטמאו ממת ונעשו אה"ט [כרמב"ם פי"ג מאה"ט ה"ו וז']:

שנמצאו בנחושתו של תנור ברצפת הקרקע שמול חלול התנור שמחובר שם בארץ:

אבל לא יוצאים שאין בולטין לאויר התנור:

אם אופה את הבצק והוא נוגע בהן שהגומא שהמחט בתוכה אינה עמוקה ביותר. ולהכי כשיושיב עיסת הפת ממעל להגומא יגע הבצק בהמחט. ואע"ג דבמורגל מדביקין הבצק בכותלי התנור כשיאפוהו [כפ"ח סי' ע"ג] אפ"ה כשהבצק רב מדביקו גם במקום אחר [כפ"ה מ"ה] וכ"ש ברצפת התנור:

טמא ר"ל נטמא התנור. דמדנוגע שם הפת. מחשב אותו מקום כתוך התנור. ונטמא מהמחט שם. אבל באין העיסה נוגע שם. אינו נחשב שם כתוך התנור. ולא נטמא התנור. ולא אמרינן דעכ"פ הרי נפלו לשם מתוך החלול של תנור. אלא תלינן שמקודם שהושיבו התנור במקום זה. כבר היו כלים הללו שם ברצפה [ואי"ל עכ"פ כיון דחרב כחלל. יהי' המחט בוקע ועולה לתוך התנור ככזית ממת. י"ל לא לכל דבר אמרינן חרב כחלל (ועי' מ"ש בס"ד אהלות פ"א מ"א). ומה"ט לא קשה נמי מדאמרינן (אהלות פ"ד סמ"א) דכשהטומאה מונחת במקום שאין פתוח טפח לבית. אפ"ה הבית טמא. משום דסוף טומאה לצאת דרך הבית. וה"נ נימא הכא דאף באין הבצק נוגע שם התנור טמא. משום דסוף טומאה לצאת דרך התנור. י"ל דרק במת דמטמא באהל. מטמא בשסוף טומאת אהל להתפשט שם. אבל כלי שנטמא במת דלא שייך גבה טומאת אהל. אין לחוש בה נמי משום סוף טומאה לצאת. וא"ת עכ"פ מ"ש הכא מטומאה בין הקורות [אהלות פ"ו מ"ה] דאם נראה בתוך הבית. חשבינן לה כאילו מונחת תוך הבית. והבית טמא. ה"נ הול"ל הכא דכל שנראה תוך התנור. אע"ג שאין הבצק נוגע בהמחט. הו"ל כמונחת בתוך התנור. י"ל דוקא תקרה או כותל המשמש את הבית. שייך לבית. להכי כל שנראה הטומאה מתוכן להבית. הו"ל כמונחין תוך הבית אבל סדנא דארעא שברצפת התנור לא שייך לתנור. תדע דהרי שם [מ"ג] בכותל המשמש הבית וטומאה בתוכה. במחצה שלפנים הבית טמא. ובבית המשמש הכותל [שם מ"ו] דהיינו שכתלו הוא סדנא דארעא ידין כקליפת השום. ע"כ צריך לחלק כדאמרן]. ונ"ל עוד דהא דלא נקט שנמצא המחט בגומא שבפנים בכותל התנור. היינו משום דבכה"ג אפי' הגומא שבה *) המחט אינה עמוקה כל כך שיגע בה הבצק. אפ"ה התנור טמא. דדוקא ברצפה שייך לומר כל שאין הבצק מגיע לשם לא שייך להתנור אבל בכותל התנור אפי' עב מאד עד שעי"ז אפשר שיהיה בהכותל גומא עמוקה כל כך עד שלא יגע הבצק לשולי הגומא. אפ"ה כותל התנור שייך טפי להתנור מרצפתו. דהרי הכותל נטמא עמו [כסיפא וכפ"ג מ"ו]. ואילו רצפתו נשארה בטהרתו. ועוד בנמצאו בנקב שבכותל א"כ ע"כ דרך פיו של תנור בא לשם ונדחק לתוך הגומא שבכותל. דהרי אין רואין נקב מבחוץ דנימא דרך שם בא. וגם אי"ל שנפל לתוך הטיט בבית היוצר. ונילש עמו. דזה דבר רחוק שלא הרגיש בו היוצר כשלש הטיט [וערפ"ח לי"ד סימן מ"ט]:

בבצק הבינוני שאינו רך ביותר עד שירד גם לגומא עמוקה. וגם אינו עב ביותר עד שאפי' הגומא אינה עמוקה. לא ירד לתוכו:

נמצאו בטפילת התנור הוא טיח הטיט שסביבו מבחוץ לשמור חומו. ומיירי הכא שהמחט והטבעת היו טהורים [ונ"ל דאפי' נראין אבל לא בולעין לתוך חלול הבית אפ"ה לא חשבינן להו כמונחים תוך הבית. וחילי מאהלות [פי"א מ"ח] דאע"ג דפרח המנורה נראה תוך הבית אפ"ה מטהרי ב"ה. ואין לחלק דדוקא התם דכיון שאינה בולטת לתוך הבית דיינינן להמנורה כמונחת בתוך הדות ונצלת. אבל הכא אף אי משום דאינה בולטת נדונה כמונחת בתנור ג"כ נטמא. דאין צמ"פ מציל בכ"ח על כלי שטף [וכמשנה ב' כאן]. י"ל כמו במגופה בסיפא אפי' נראה בתוכה אפ"ה נחשבת כגוש טיט. ה"נ הכא]:

מוקף צמיד פתיל שהתנור עומד באהל המת מוקף צמ"פ [ועי' בועז סי' ז']:

אם בטמא ר"ל אם התנור נטמא באהל המת וכגון שלא היה הצמ"פ כראוי:

טמאין נטמא המחט והטבעת. דכל טיפולו של תנור לתנור שייך. והו"ל כמונחים בתוכו שאינן נצולין. ונ"ל דכ"ש כשהמחט מונח בכותל התנור או ברצפת התנור. דאע"ג דאין הבצק נוגע בו שם נטמא המחט ממ"נ אי נשדינהו בתר חלול הבית. הרי רצפת אהל המת טמא עד התהום [כאהלות פרק ג' משנה ז] ואי בתר תוך התנור. הרי אפי' צמ"פ שלם אמ"צ על כלי שטף. מיהו כ"ז באין הצמ"פ כראוי. אבל בשהצמ"פ כראוי המחט שברצפה ניצל. דלא גרע מכלים שבין מגדל לארץ ואין שם פותח טפח. דניצולין באהל המת [כאהלות פ"ד מ"א] וכשהמחט בכותל התנור שסגור בצמ"פ דינו כגוש הטיט. וכמגופה כנגד פיה בסיפא. רק נקט טפילה לרבותא דטהור. דאע"ג דהטפילה אינו גוף התנור ממש. אפ"ה ניצל עם התנור:

ואם בטהור שסתום בצמ"פ כראוי [ולהר"ש לקמן סימן כ"ה י"ל דטהור היינו של חבר]:

טהורים דבטלו מחט וטבעת לגבי טיט התנור דאף שנראין בהבית. אפ"ה כיון שאין בולטין לחוץ. נדונין כטיט התנור [ועי' אהלות פי"א מ"ח] אבל אם היו בולטין לחוץ מכותל התנור. תו לא הו"ל כטיח הטיט. ולא עוד אלא אפי' בולטין לתוך חלול התנור שיש לו צמ"פ עכ"פ הרי אינו ניצל בצמ"פ [וכמ"ב]. מיהו נמצא דנקט לאו דוקא. דאל"כ גם בלי אהל המת טמאים טומאת ז' [כלעיל סי' א'] וכן מוכח מהרמב"ם [פ"כ מאה"ט ה"ה ו'] שהשמיט מלת נמצא:

נמצאו במגופת החבית המגופה עשויה מטיט. ועב ורחב למעלה. ומתמעט בעביו ונעשה דק מלמטה כדי לתחבו בקצהו הדק לתוך פה החבית:

מצדיה ר"ל אם נמצא בצד העב שבהמגופה שלא כנגד פה חבית והחבית מוקף צמ"פ ומונחת באהל המת:

טמאים דשם א"צ החבית להטיט שבהמגופה. ולא הו"ל הטיט שם כהחבית עצמה. אלא הו"ל המחט והטבעת שטמונים תוך הטיט שבהמגופה שם. ככלים הטמונים בטיט. דלא מחשבו כצמ"פ להציל. ונ"ל דאפי' נמצאו שם במגופה הצרופה בכבשן. דהו"ל פשוטי כ"ח שאמק"ט. אפ"ה אין ניצולין. וכלבינה שנמצא בה מחט [לקמן מ"ו]. דאי"ל בכה"ג דלבטל המחט לגבי המגיפה ולבינה שאמק"ט. וכלעיל בטפילת התנור. דהתם שאני דכל עוד שיתעבה הטיפול יותר. טפי ישאר התנור בחמימותו נמצא שעובי המחט מועיל להתנור. ובטל לגביה ונחשב כמותו. אבל הכא אין בהמחט צורך כלל בהמגופה ובהלבינה [עי' בועז בסי' ז' עוד תירץ אחר]:

מכנגד פיה ר"ל אם הן נגבלים בהמגופה נגד פה החביות שמוקפת צמ"פ:

טהורים ה"נ מיירי אף שנראין מבחוץ. כיון שאינן בולטין לחוץ מחשבו כהמגופה וניצולין בצמ"פ של החבית. וכ"ש אם נמצאו תוך עובי דופן החבית דנידן כהדופן וניצל. וכטפילת התנור לעיל:

נראין בתוכה אבל לא לאוירה ר"ל אפי' טמונים בהמגופה באופן שנראין תוך החבית אפ"ה אינן נדונין כבולטין לתוכה שאינה ניצל [וכמ"ב. והא דלא נקט הכא לשון ואין יוצאין. וכדנקט לעיל [במ"א] ה"ט משום דדוקא לעיל סגי באינו יוצא דהרי כל נחושתו של תנור הוא חוץ מאויר התנור. אבל הכא שקצת מהמגופה הוא תוך אויר החבית. לפיכך אם המחט הוא תוך חלק המגופה שתוך אויר החביות. אפי' אין המחט יוצא לתוך חלול החבית כמונח בתוך החבית דמי (וכפ"ח מ"ג)]:

ותחתיהם כקליפת השום שבולטין מהמגופה לתוך חלול החבית אבל טיט דק כקליפת השום מכסה לכל הבליטה ההיא:

טהורין דמדמכוסה הבליטה ההיא מטיט שבמגופה. הו"ל כולו כגוף המגופה. וה"ה ברישא בנמצא בנחושתו של תנור ובולט לתוך התנור. והבליטה מכוסה בטיט או בעפר כעובי קליפת השום. לא נטמא התנור מהמחט. מדלא מחשב כמונח בתוכו. וכן מוכח ממ"ג. ומלעיל [פ"ה מ"ו]. רק נקטה הכא בסיפא. ומינה נשמע לרישא. מיהו בבולטין מהמגופה לחלול החבית ואין טיט מכסה הבליטה. אז כמונחין תוך החבית דמי. ואינן נצולין בצמ"פ של החבית. ואפ"ה אינן חוזרין ומטמאין החבית [כלקמן כ"ה]:

והא דלא פי' הרמב"ם הכא כן. וכדפי' רתוי"ט בשמו כן לקמן (מ"ג) נ"ל דלהרמב"ם מתניתין קשיתי' דלמה לא נקט תנא הכא ב' אופני הענין. דאם הבצק נוגע בהן טמא. ואם לאו טהור. כדנקט בבא שאחר זו אם בטמא טמאין ואם בטהור טהורין. אע"כ משום דהכא גם אם אין הבצק נוגע בהן אין במוחלט שיהיה התנור טהור. רק אם אבידת המחט והטבעת היה קודם השבת התנור. דאז אפשר שפיר לומר כדלקמן סי' ה'. דתלינן שהיו שם קודם הושבת התנור. אבל אם התנור הושב קודם אבידת הטבעת והמחט הטמאים. אז אפי' אין הבצק נוגע בהן נטמא התנור. דהרי ודאי דרך אוירו נפלו לשם. מיהו ה"מ בהכיר המחט הטמא שהיא טמאה. ויודע מתי נאבדה. אבל אי מיירי במחט מעלמא שנמצאה שלא ידע מי ומתי נאבדה. אז בכל גוונא כשאין הבצק נוגע בה טהור התנור בהחלט דמדלא ידע מתי שפיר איכא לתלות שהיתה בהרצפה קודם שהושב שם התנור. א"כ שפיר יש להקשות למה לא נקט התנא האופן הב' דכשאין הבצק הנוגע טהור. אע"כ דמתניתין במחט וטבעת שודאי טמאין איירי. והיינו שהן שלו וידע שנטמאו. וא"ת עכ"פ למה נקט תנא בכה"ג. טפי הו"ל למנקט במחט וטבעת שנמצאו. ושפיר היה מצי למימר שאם אין הבצק נוגע בהן טהור. י"ל דבעי לאשמעינן רבותא דאפי' בטומאה ודאית של מחט. אינו טמא רק באפשר לבצק ליגע שם. דאל"כ אפשר שיטהר. דהיינו במסופק אם הושיבו התנור קודם או אחר אבידת המחט. ודו"ק (עי' סי' ל'):

וא"ת פשיטא דהרי בין שבטלו או לא בטלו לגבי התנור נטמאו גם הם להתנור. מדכולן היו מונחים באהל המת. וי"ל דקמ"ל דאפי' עומד התנור בפתח של אהל המת. וצד של הטיפול שהמחט בתוכו הוא חוץ מהאהל. וסד"א דלא בטלו לגבי התנור. והו"ל כאילו הם בחוץ מאהל המת. ואע"ג דעכ"פ נגע בהתנור הטמאה אפ"ה כיון שהתנור הוא כ"ח שא"א שיהיה אב והרי אין כלי מק"ט רק מאב א"כ יהיו המחט והטבעת נשארין בטהרתן. קמ"ל דעכ"פ כיון דבטלו לגבי התנור. נטמאו עמו. ולהר"ש ה"ק אם בטמא. ר"ל אם התנור גם אם לא היה באהל המת. היינו מחזיקין אותו בחזקת טמא. וכגון שהוא של ע"ה. טמאין הכלים שבתוכו. דכלי ע"ה אינו מציל בצמ"פ. ולשיטתיה אזיל. וכלקמן סי' כ"ה ועי"ש:

בפירוש ר"ע ז"ל. וכגון שהיו בלועין ברצפה קודם שחברו התנור שם ע"כ. אמר המלקט אי נמי כגון בתנור שאין לו שוליים ונמצאו במקום שהושיבוהו:

עוד בפי' ר"ע ז"ל. בטמא אם התנור טמא וכו'. אמר המלקט כתב הר"א אשכנזי ז"ל פי' אם התנור כבר טמא דאז אינו מועיל צמיד פתיל כדלקמן או לפרש כפי' הרמב"ם ז"ל ודוק ע"כ. והילך לשון הרמב"ם ז"ל שם פ' כ' מחט או טבעת שהיו מובלעין בטפילת התנור ונטמא התנור באהל המת או שנפל שרץ לאוירו נטמאו הכלים שבתוך הטפלה ואם היה התנור מוקף צמיד פתיל הואיל והתנור טהור אף הכלים המובלעים בטיט שעל גביו טהורין ע"כ. והוא מכוון עם מה שפירש כאן בפירושו למשנה ויתכן שלכך ג"כ כיון הר"ש ז"ל בפירוש שהעתיק משם ר"ע ז"ל וכ"כ ג"כ כסף משנה שם בהלכות טומאת מת גבי השגת הראב"ד ז"ל. ופי' הר"ש ז"ל בסוף מתני' דבסמוך הא דמוקף צמיד פתיל מציל על מחט וטבעת מיירי בכלי של חבר דטהור ע"כ. ולשון החכם הר"ס ז"ל אם בטמא פי' שנטמא בשאר טומאות טמאים לפי שכלי טמא אינו חוצץ והכל טמא באהל המת ע"כ:

נמצאו במגופת החבית מצדיה. כנגד עובי שפתה או כנגד דופנותיה שהמגופה יורדת למטה סביב פי החבית. הרא"ש ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל. מצדיה של חבית טמאים שאין צדי החמת צריכין לטיט ע"כ אמר המלקט פי' להיות צמיד פתיל:

מכנגד פיה טהורין נראין מתוכה אבל לא לאוירה טהורין. כצ"ל ולא זו אף זו קתני וכדפי' ר"ע ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל. כגון מחט וטבעת שיש להם טהרה במקוה אין צ"פ בהן ע"כ. אמר המלקט כתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל פי' מדרבנן אינו מציל כדלקמן ע"כ. פי' דמתני' דבסמוך תנן דאין מציל בצמיד פתיל אלא כלי חרש הטהור בלבד וכדמפ' ר"ע ז"ל. ומה שכתב ר"ע ז"ל כך נראה בעיני פי' משנה זו ע"כ. אמר המלקט ר"ל פי' דסיפא שוקעין בתוכה וכו' הוא שפירש ז"ל מסברא דנפשיה או הוא פי' הרמב"ם כמו שאעתיק בסמוך. והילך לשון הרא"ש ז"ל שוקעין לתוכה שנשתקעו למטה משפתה בצדיה ויש שם סדק בחבית דהוו כנגד תוכה אם תחתיהן טיט כקליפת השום טהורים דנחשביה כמגופה עצמה הואיל ובלועין לתוכה ואינם נראין ואע"ג דלבינה שבלעה את הטבעת טמאה כדתנן לקמן בפירקין שאני הכא דמסייעת לחבית להציל כנגדה שלא תכנס הטומאה כנגד הסדק אבל אם אין תחתיה טיט לא חשיב כמגופה ואע"ג שהחבית נצלת ע"י צמיד פתיל של מגופה מחט וטבעת לא נצולו והרמב"ם ז"ל פי' שוקעין לתוכה שבולטין מן המגופה ושוקעין עד כנגד חללו של חבית טמאים אם אין עליהם טיט לפי שכלי חרס אינו מציל על כלים שבתוכה עכ"ל ז"ל בכתיבת יד ומצאתי כתוב עליו וקשיא לי א"כ אפי' יש עליהם טיט נמי כיון שהכלי אינו מציל גם הטיט לא יציל עכ"ל וגם הר"ש ז"ל פי' כפירוש שכתבתי בשם הרא"ש ז"ל ולשון הרמב"ם ז"ל שם בהלכות טומאת מת ואם תחתיהן כקליפת השום אע"פ שהן שוקעין לתוך אוירה הרי אלו טהורין ע"כ: